פרספקטיבה

בדרך לטסט הראשון שאלתי את המורה לנהיגה שלי אם הוא חושב שאני מוכן. הוא שאל אותי מה אני חושב. אמרתי לו שכן, אבל שתמיד אפשר לעשות טעויות. עשינו חזרה אחרונה על כמה דברים שחשוב לזכור. אחרי שנכשלתי הוא אמר שהוא המום לגמרי, שהוא לא מבין איך לא עברתי, אבל אז הוא אמר, "אתה רואה? בדיוק מה שאמרת, תמיד אפשר לעשות טעויות". הוא הוריד אותי ליד תחנת האוטובוס ואמר לי להזמין בהקדם עוד טסט.

נסעתי באוטובוס הביתה ובהיתי בנוף העירוני המתחלף. שום דבר לא תפס את תשומת הלב שלי, עד שעלו אבא וילדה. היא היתה ילדה קטנה, בגיל שעדיין יושב בעגלה, אבל שאוהב גם לצאת ממנה. האבא נאבק להעלות את העגלה על האוטובוס, ואז הושיב את הילדה לידו באחד המושבים הקדמיים, כשהוא מודה לאנשים שקמו לפנות להם מקום. הילדה היתה שקטה, למרות שעיניה שידרו מצוקה: עייפות, ובכי מהעת האחרונה.

באחת התחנות הבאות היא התחילה לצרוח. בזמן ששמעתי את הצרחה עיני כבר נדדו בחזרה לנוף, ואיתם מחשבותי. אבל הצרחה החזירה אותי באחת אל הילדה. היא בכתה במצוקה אמיתית, מלאה, כואבת, והצביעה החוצה. בחוץ, בתחנה, עמדה אישה וחייכה אליה, ונופפה קלות בידה. אישה זקנה שישבה לא רחוק ממני הסבירה מה קרה, לדעתה: הילדה חשבה שזאת אימא שלה.

האוטובוס המשיך לנסוע. האבא ניסה להרגיע את הילדה. שיכור שישב מאחוריהם ניסה להגיד משהו, וכולם קיוו שהוא יימחה באחת מעל פני האדמה. הוא לא עזר לאף אחד. הילדה המשיכה לבכות דקות ארוכות, והאבא לא הצליח להרגיע אותה. הוא נאבק איתה, עם עצמו, עם המבוכה ועם הקושי. מחזה קורע לב – ילדה קטנה שרע לה, ואי אפשר לנחמה.

איפה אימא שלה? אולי זאת באמת היתה האישה בתחנה? כנראה שלא. אולי היא מתה. אולי ברחה מהבית? או אולי היא פשוט בבית, ותראה את בעלה ובתה בעוד כמה דקות, והילדה פשוט – תמיד הורים אומרים את זה כשהילדים שלהם בוכים – פשוט עייפה. היא לא ישנה טוב. היא קמה מוקדם מדי. היא לא הסכימה לישון בצהריים.

הם יורדים מהאוטובוס. האבא לוקח אותה ביד אחת, ובשנייה מנסה לכוון את העגלה. היא עדיין בוכה בכי תמרורים. לפני שהאוטובוס ממשיך בדרכו אני רואה את האבא מושיב אותה לרגע על הספסל בתחנה כדי לסדר את העגלה. היא עדיין בוכה, והסוף לא נראה קרוב. אנחנו נמשיך בדרכנו, והוא יישאר עם הבכי, איתה, בתו.

האוטובוס נוסע משם. בכל זאת, זה בכלל לא נעים להיכשל בטסט. בגלל שטות. בגלל המורה הזה עם הבדיחות הגרועות והסיגריות המסריחות והידיים השעירות. בגלל חוסר זהירות של רגע, עכשיו אני אצטרך לבזבז את הזמן, והכסף, והמאמץ. והקטע הוא שאני בכלל לא צריך רישיון. בעיר גדולה כזאת אפשר להסתדר יופי גם בלעדיו.

אני יורד בתחנה שלי והולך באיטיות הביתה, מסוכך על העיניים שלי מהשמש החזקה. אני חושב על הילדה הקטנה, מקווה בשבילה ובשביל אביה שהיא הצליחה להירגע, ושאימה תימצא, כך או אחרת. וזה בדיוק ברגע הזה שמתחילה רעידת האדמה, ולנגד עיני נפער סדק בכביש, גלגל של מכונית מחליק לתוכו, אנשים נופלים וזגוגית של חנות יינות נסדקת, ואחר כך האדמה חוזרת ומתייצבת.