כביש מספר 722

כביש מספר 722. משאית דוהרת עליו בשעת בוקר ביום שישי, הנהג מאבד שליטה, לוחץ על הבלמים בשיא כוחו, חריקתם נשמעת למרחק רב. המשאית מסתובבת על צירה, מחליקה כמה מטרים, פוגעת במכונית פרטית, ואז, רק אז, מתהפכת על צידה. היא חוסמת את הצומת, צומת כביש 722 וכביש 75, שמונת גלגליה, חלקם עדיין מסתובבים באיטיות, פונים לכיוון טור המכוניות שהולך ומתגבש בכביש 722, בפקק תנועה שיימשך שעות ארוכות. הגלגלים, המרכבים, השמן, כולם בוהקים בשחור מלוכלך ופונים דרומה, אל המכוניות המתאספות.

במכונית הראשונה חבורת אברכים מכפר חב"ד בדרכם לכינרת, ליום של רחיצה, תפילה והתבוננות פנימית, שלקראת סופו יעשו את דרכם בחזרה לשבת בבית.

במכונית השנייה חייל בחופשה מקרית טבעון. הוא חזר אתמול בערב מעזה, במה שמכונה "חמשוש", על שם יום חמישי שבו יצא לחופש במקום שישי. הוא חזר, אכל ארוחת ערב, לקח את האוטו של ההורים ונסע לחברה שנשארה שבת בבסיס ליד חדרה. הוא ישן אצלה והיה עכשיו בדרכו הביתה, לפגוש חברים, ובשנייה לפני התאונה של המשאית הוא חשב – על אף שקיץ חורך מחוץ למכונית הממוזגת של הוריו – למה יש ברקים ורעמים? כאילו, הוא תמיד שמע את ההסבר שעננים מתנגשים יוצרים אותם, אבל לפתע ההסבר הזה לא מניח את דעתו. הרי מטוסים טסים במהירות דרך עננים, הוא חווה זאת בעצמו. אז אם אין שום התנגשות בין הענן למטוס הקשיח, למה ששני עננים רכים מתנגשים ייצרו כזה רעש ומהומה? אבל אז הוא לחץ על הבלמים בבהלה והצליח לעצור סנטימטרים ספורים מאחורי הסובארו של האברכים, כשליבו, כמו שאומרים, מפרפר בין שיניו, ועל סוגיית הרעמים והברקים לא חזר לחשוב עד החורף הבא, בחברתה של חברה חדשה.

במכונית השלישית גם סוג של חייל, אבל אחר. רס"ר, במכונית צבאית לבנה וקטנה בעלת לוחית זיהוי שחורה. רס"ר אליפלט – וחובה לציין שהוא אינו מייצג את כלל ציבור הרס"רים בשום אופן ודרך – הוא רס”ר מגעיל, תחמן, חרמן, מזיין זונות, עצלן, ליכודניק, זורק זין ואוהד שרוף של הפועל תל-אביב. הוא משרת בבסיס באיזור בית שאן וזה פרדוקס מעניין כי הוא שונא את הפועל בית-שאן מאז שזו "גנבה", לדבריו ולדברי אוהדים נוספים של הפועל תל-אביב, את תואר האליפות בשנת 1998 מהפועל תל-אביב, והגישה אותו לבית"ר ירושלים. הוא תכנן בזמנו, בעזרת קשריו הענפים בבית-שאן, לחבל באופן כלשהו במועדון הכדורגל העירוני, אך נכשל. בשעות שבהן היתה מכוניתו תקועה בפקק הוא דיבר בטלפון עם כל העולם, אבל לא הצליח לזרז את שחרורו של הפקק.

במכונית הרביעית חמישה ערבים מעספייה.

בחמישית גבר והמאהבת שלו בדרכם ללילה במלון על שפת הכנרת (אשתו חושבת שהוא עם חברים. גם נשות החברים חושבות שהם עם חברים. הם קבעו פגישה, כל השלושה, לאליבי).

ובשישית משה יזרעאלי, שכבר שבועות מנסה לתחבל תחבולה כיצד להפוך את האוטו המחורבן שלו לטוטאל-לוס כדי לקבל את כספי הביטוח. האוטו שלו דפוק לגמרי כי משה הוא נהג גרוע, אבל זה דגם חדש יחסית של רנו, ומבחינת הביטוח שווה לא מעט. אלא שמשה מפחד להיות מעורב בתאונה, והוא גם לא רוצה תאונה באשמתו כדי לא לשלם את ההשתתפות העצמית. אפשר לתאר, אם כן, את מפח הנפש שלו כשראה את המשאית מתהפכת רק במרחק שש מכוניות ממנו, מרחק רב מכדי לנצל את התאונה לצרכיו. עד ששקל אם יהיה שווה לו להיכנס במכונית שלפניו, הוא בלם.