אבל היתה סיבה

כשהיתה בת חמש-עשרה, בישרו הוריה של ענת לענת שהם לא הוריה הביולוגיים. זה לא זעזע אותה. גם לא טלטל אותה. ענת היתה ילדה חיובית ושמחה. למעשה, זה לא שינה לה. זו היתה רק עובדה, בים העובדות שהרכיבו את חייה, שמרכיבים את חייהם של כל האנשים. היום שאחרי שידעה את העובדה הזו, לא היה שונה מהיום שלפניו. הוריה היו הוריה, וזהו. ביולוגיה זה רק תאי דם וגנים, דברים כל כך קטנים שאין טעם אפילו לנסות להסתכל עליהם. לכן, כשאמרו לה, הנהנה לסימן שקיבלה את האינפורמציה, אך לא הרחיבה. לא שאלה מי היו הוריה הביולוגיים, איך הגיעה להוריה, או כל דבר אחר שקשור לתחילת חייה.

בגיל שש-עשרה ניסתה ענת לשים קץ לחייה בבליעת גלולות. זה לא היה ניסיון רציני אלא קריאה לעזרה, ובעקבותיו קיבלה עזרה. מהוריה, מהיועצת בבית הספר, מרמי הפסיכולוג. שם, עם רמי, היא התחילה לתת ביטוי לתחושה שגדלה בה בחודשים שקדמו לניסיון ההתאבדות: שיש בתוכה חלק ריק. היא מבולבלת, מדוכאת. יש בה מישהו שהיא לא מכירה. רמי שאל באחת הפגישות אם היא היתה רוצה להכיר את המישהו הזה, והיא אמרה שלא. אך מאוחר יותר היא הודתה שכן.

בגיל שבע-עשרה, ענת מצאה את עצמה חושבת יותר ויותר על הוריה האמיתיים. מי היו, איפה גרו, איך חיו, מה היתה ההיסטוריה שלהם. למה מסרו אותה. האם נאלצו או רצו? היא כעסה, אבל אז ריחמה, והבינה, וחלקה את הכאב. והכול בראשה. היא לא שאלה את הוריה כלום. היא לא דיברה על זה עם רמי. היא פיתחה את סיפור חייה בראשה. יחסיה עם הוריה באותה עת היו עכורים. הם בקושי דיברו. היא חשה כלפיהם כעס ודחייה, והם ייחסו את התנהגותה ותחושותיה לגיל ההתבגרות, לתקופת מעבר שתחלוף. מאז ניסיון ההתאבדות הם עמדו על המשמר וניסו להעניק לה את מירב התמיכה.

במסגרת תפקידה בצבא נסעה מדי פעם לבקר משפחות של חיילים. היא נסעה לעיירות פיתוח, לשכונות מצוקה, ולעיירות מרוחקות. היא ראתה איך אנשים חיים אחרת ממנה, מהאופן שבו גדלה. והיא חשה אליהם קירבה עזה ואהבה. (בשלב זה הפסיקה לדבר עם הוריה. היא חזרה הביתה בסופי השבוע ויצאה מיד להיפגש עם חברות וחברים). באחד מהביקורים יצרה קשר מיוחד עם אמו של חייל מבאר-שבע. כשהאם סיפרה לה שמסרה ילדה לאימוץ, אך היא מתחרטת על כך ומתייסרת בכל דקה מחייה מאז, שעשתה את זה כי לא היתה לה ברירה, כי שכנעו אותה שעדיף לשתיהן, ושהיא לא מסוגלת לגדל עוד ילדה – התמלאו עיניה של ענת דמעות והיא הגיעה להחלטה.

בגיל תשע-עשרה היא התחילה לחפש את אימה הביולוגית. החיפוש היה קצר. להוריה היו רישומים מדויקים, שמות, כיוונים. האם נמצאה כעבור שלושה שבועות בלבד, בצד השני של אותה עיר בה חיה ענת כל חייה. נקבעה פגישה, ובימים שלפני הפגישה הרגישה ענת גוש אדיר של רגשות שעומד להתפוצץ בליבה. היא תיסרטה את הפגישה, ביימה ושיחקה את התפקידים בראשה. ואז שכתבה, מחקה משפט, הוסיפה מילה, שינתה את עיתוי הדמעות, את עומק החיבוקים. היא ציפתה לפגישה עם אימה כמו שלא ציפתה לדבר מימיה. היא חשה התרגשות שלא הכירה.

אבל היתה סיבה. לא סתם אימה נטשה אותה. ולא סתם היא לא חזרה ולא חיפשה אותה. לא כל האימהות רוצות את הילדים שלהם. ולא כל המאומצים נלקחים בניגוד לרצון האם. הדחייה הראשונית שברה משהו שאי אפשר לאחות. ענת חיכתה למשהו שלא היה קיים. הפגישה היתה קטסטרופלית. ואחרי הכול, ענת לא סלחה, ולא נעשתה שלמה.