הרקדן

איציק דן-פרוכטמן היה רקדן. הוא רקד בלהקת המחול העירונית של חיפה. בגיל 38, אם היה עושה חשבון נפש, היה מגלה שהוא לא הגשים את כל החלומות שהיו לו בצעירותו, אבל למרות זאת לא התלונן: הוא עדיין נהנה מריקוד, והצליח לדבוק בו גם בגיל שנחשב הרבה אחרי גיל הפרישה; הוא לא הרוויח המון, אבל המשכורת שלו השלימה את המשכורת היפה מאוד של אשתו והמשפחה התקיימה בנוחות; הוא היה נשוי לאישה נהדרת ואהובה, אם מופלאה וכאמור, כמנהלת בכירה ברשות הנמלים, מפרנסת יציבה; והילדים – מי צריך חלומות של הגשמה אישית כשיש לך שני ילדים נפלאים כאלה. בן ובת, יפים, מוכשרים וחכמים.

אבל איציק דן-פרוכטמן לא עשה חשבון נפש כזה, בטח לא באותו יום קיץ מחניק, כשירד מהכרמל באוטובוס קו 22 עם בנו בן החמש לואי (שמו היה אלון אבל כבר שנים אף אחד לא השתמש בשם הזה), והמזגן הפסיק לעבוד.

"חם לי", אמר לואי. מצחו הזיע. איציק עצמו הזיע בחולצת הכפתורים הארוכה שלו. הוא פתח את החלון אבל משב הרוח הלוהט כמעט צרב את מצחו. "גם לי חם, לואי", אמר לבנו. הוא נשף על פניו של הילד, והילד חייך כשחש איך האוויר מריאותיו של אביו מתקרר כשהוא פוגע בעורו.

כשירדו בתחנת הרכבת בבת גלים הם התעכבו מאחורי חיילת שניסתה להרים את הקיטבג הכבד שלה. למה היא לא התארגנה קודם, חשב איציק, למה אנחנו צריכים לחכות לה עכשיו. הנהג לחץ פעמיים במהירות על כפתור פתיחת/סגירת הדלת. הדלתות נשארות במקומן כשעושים את זה, אבל אוויר משתחרר בלחץ וזה מלחיץ את הנוסעים. זה הלחיץ את איציק. "נו," הוא סינן. אולם הכניסה הממוזג של תחנת הרכבת נראה כמו הארץ המובטחת
.
היה תור לקניית הכרטיסים, ואחרי שקנו, לואי לא רצה לצאת מהאולם הממוזג לרציף. איציק הבין אותו, אבל משך את ידו בתקיפות ולואי התחיל לבכות מהעלבון, מהמשיכה הכואבת, מהאוויר הלח שעטף אותו כמו שמיכה.

מאיר סגאוקר, אב לארבעה, עשה צעד אחורה ודרך מבלי משים על רגלו של לואי. לואי, שכבר בכה, הגביר את בכיו בצווחה שחדרה אל ליבו של איציק דן-פרוכטמן כשיפוד. "מה עשית?" הוא צעק על הגבר השחום, הלבוש בהידור. "אני... לא יודע," ענה סגאוקר, יהודי בן עדת קוצ'ין. "לא יודע? אולי תסתכל לאן אתה הולך? תראה מה עשית לילד. תתנצל!" צעק איציק, הזיעה נזלה במורד פניו. אנשים על הרציף הביטו במחזה בסקרנות קלה. "מה? אני לא התכוונתי, מה אתה..." "לא מעניין אותי, תתנצל בפני הילד!" לואי עדיין מירר. סגאוקר הביט בילד. "סליחה," הוא אמר. "תתנצל, איך אתה לא מתבייש?" דרש איציק. סגאוקר הביט בו. "התנצלתי, מה עוד אתה רוצה שאני אעשה?" איציק לא ענה, רק הביט בו. בדיעבד, זה כנראה מה שנקרא רצח בעיניים. סגאוקר, שרצה להשאיר את הפרשה מאחוריו, הסתובב והלך לקצה השני של הרציף. לפי הלוח האלקטרוני, הרכבת שלו עמדה להגיע בעוד חמש דקות.

איציק אחז את ידו של בנו המתייפח בידו ועקב אחרי סגאוקר. "תראה מה עשית, יא חתיכת מנוול", הוא צעק אחריו, "תראה מה עשית לו". סגאוקר הסתובב. השפה התחתונה שלו רעדה. "מה אתה רוצה שאני אעשה? רק תגיד לי מה אתה רוצה שאני אעשה. אני לא התכוונתי לעשות לו שום דבר. אני ביקשתי סליחה". איציק החזיק את ידו של בנו והבכי שבר את ליבו. "תבקש ממנו סליחה", הוא אמר בקול שקט ובעיניים נוצצות.

סגאוקר ירד על ברכיו כך שראשו היה בגובה ראשו של הילד. "אני מצטער, חמוד," הוא אמר. הוא הניח את ידו את כתפו של לואי. "אני ממש, ממש..."

"תוריד את הידיים המטונפות שלך מהבן שלי!" צרח איציק. בשלב זה הוא איבד את עשתונותיו ובעט עם ברכו באפו של סגאוקר. האף התנפץ, והגבר הקוצ'יני התמוטט על הריצפה. מסוק שהוזעק הוביל את סגאוקר לבית החולים. אחרי שלושה ימים הוא מת, מבלי שהכרתו שבה אליו.