ציור בגלריה

ציור בגלריה. שדה פרחים, חרציות לבנות וצהובות. תמונה אביבית, פרחונית, כמו של ציירים הולנדיים ממאה כזו או אחרת, ון גוך או אחד מאלה. השמש לא נראית בתמונה, אבל הנוכחות שלה חזקה. החרציות כמעט מתכופפות מול הכוח שהיא מקרינה, צבע האוויר והשמיים בוהק מאורה.

אדם אחד עומד מול הציור, די קרוב. מאחוריו, צופה בציור מעבר לכתפו השמאלית, דורותיאה מנצ'סטר, תיירת שבדית שזו לה הגלריה השלישית ביום אחד. רגליה תשות, כוחה אזל, ועיניה כבר לא בפוקוס. היא אוהבת אמנות, ותיירות, ופרחים, וגלריות, ואת העיר הזאת, אבל היא כבר לא רואה כלום. היא בוהה. עיניה טובעות בבוהק של השמש כאילו רק הוא שם, כאילו אין חרציות, ושמחה, ואביב, ושוטרים.

יש שוטרים בציור. הם כורעים בברכיים כפופות על הארץ, בין הפרחים. שלושה שוטרים, בחולצות לבנות, כובעי שוטרים עם מצחייה, שפמים, ומבטים רציניים. ידיהם מושטות לקרקע, בחיפוש אחר דבר מה.
הם מחפשים רמזים.

דורותיאה מנצ'סטר שמה לב לנוכחותם של השוטרים בפתאומיות שמזכירה לה עצירה לא מתוכננת של כלי רכב באמצע נסיעה. למשל, כשהנהג לפתע רואה כדור קופץ על הכביש, ובעיני רוחו מדמיין את הילד שיקפוץ אחריו אל מתחת לגלגליו. הפרט הזה מעיר אותה מעלפונה המדומה, והיא מקרבת את אפה מעל כתפו של האיש הצופה, כדי לקרוא את שם התמונה, ואת שם הצייר או הציירת. הגבר שצופה בציור מקרוב שם לב לנוכחות קרבה מאחורי כתפו השמאלית ומסתובב. דורותיאה מתנצלת בחיוך נבוך ופוסעת צעד לאחור. הגבר אומר שאין על מה להתנצל, הוא בעצמו מתנצל שהסתיר ופוסע הצידה. היא מחייכת ומתקרבת שוב. שם הציור: "מחפשים את איימי, 1989". שם הצייר ארמנדו ון-האג.

אחרי שסיפקה את סקרנותה היא פוסעת שוב לאחור ובוחנת את הציור, הפרחים, השוטרים המחפשים אחר רמזים לקיומה של איימי. דורותיאה עכשיו מודעת לקיומו של הגבר הזר מימינה. הוא עדיין מביט באותה תמונה.

"הולנדי?" דורותיאה שואלת.
"אני? לא, לא".
"לא, לא אתה. הצייר?"
"אני לא יודע". קולו מחופספס. "כן?"
"השם שלו נשמע כזה. אתה יודע מה הסיפור של הציור הזה? אין פה הסבר". רגליה כואבות, היא צריכה לשבת.
"את שבדית?"
"איך ידעת?" אין לה שיער בלונדיני, בכלל. בדרך כלל חושבים שהיא צרפתייה.
"לא יודע, חוש שישי. רוצה לשתות קפה?"

גבר פוגש אשה. בגלריה. מול תמונה.

הדברים מתגלגלים משם. כתובות אימייל. טלפונים. לילות קרים של מחשבה. הם לא באמת מכירים. כלל לא מכירים. הוא לא סיפר לה את הסיפור של התמונה בסוף. לא הגיעו לזה. איימי היתה ילדה טובה. עשתה מה שאמרו לה. 1989 היתה שנה רעה. הרבה שנים חלפו מאז אותה שנה. דברים קורים, אתה לא תמיד יודע למה. יש דברים שאין עליהם כפרה, ויש דברים שיש. יש דברים שהכפרה היא עצמית, אתה מחליט אם לכפר או לא. כי רק אתה יודע. שלושה שוטרים בברכיים כפופות מחפשים רמזים בין חרציות.