בניני

אמא של הילה עובדת בדראגסטור בניו-יורק. היא קיבלה את העבודה בגלל שהיא מכירה את הבעלים, אשר. זה דראגסטור נקי כזה, ותמיד יש בו מעט אנשים. כנראה שזה לא באיזור מי יודע מה סואן של העיר.

הילה ואני באנו לניו-יורק לבקר את אמא שלה. הסתובבנו בכל מיני מקומות בעיר, וכל הזמן קנינו סוכריות פירות. הן לא מיוחדות, יש אותן גם בארץ, אבל פתאום נדלקנו עליהן. הן היו ארוזות בשקית עם צעצוע קטן, כמו ביצת קינדר. הסתובבנו בניו-יורק ואכלנו את הסוכריות האלה ושמרנו את הצעצועים, אני חושב שהם היו דמויות מסרט שבדיוק הציג.

אחרי כמה ימים שמתי לב שהצעצועים חוזרים על עצמם. בקינדר יש המון צעצועים שונים, ולרוב אתה מקבל משהו חדש. אבל פה, למרות שעל השקית היו ציורים של שתים-עשרה בובות, קיבלנו את אותן ארבע שוב ושוב. זה הזכיר לי שכשהיינו ילדים, קיבלנו במסטיק "גול" את אותם שחקנים כל הזמן, ואף פעם לא היינו מקבלים את אריה חביב, למשל. אז יום אחד, כשהיינו בסאבוויי בדרך לדראגסטור, אמרתי להילה, "בואי נבקש מאמא שלך שתחליף לנו כמה צעצועים בדראגסטור.” "אבל איך?" ענתה הילה, "איך היא תדע איזה צעצועים יהיו בשקיות?" אמרתי, "בואי נבקש ממנה לשבת במחסן ולבדוק את השקיות בעצמנו. נפתח כל שקית ממש בעדינות, נבדוק את הצעצוע, ואם אין לנו אותו, נחליף מהר עם אחד הכפולים שלנו ונסגור עם הדבק. אף אחד לא ירגיש כלום". הילה לא אהבה את הרעיון. היא אמרה שאמא שלה לא תסכים. לא הייתי בטוח אם היא אפילו תשאל את אמא שלה, אבל חיכיתי.

הגענו לדראגסטור. הוא היה נקי ומצוחצח ולא היו הרבה אנשים, כמו תמיד. אמא של הילה חייכה אלינו בזמן שטיפלה בלקוח. אחרי שהוא הלך היא קשקשה איתנו קצת. היתה עוד מוכרת אחת בחנות והיא טיפלה בקונים ונתנה לאמא של הילה לדבר עם הבת שלה שבאה לביקור. הילה אמרה לה פתאום, להפתעתי, על הסוכריות פירות. הוצאתי כמה צעצועים להדגמה, והסברתי לה את הטכניקה שבה תכננתי לפתוח ולסגור שקיות בלי שירגישו. אמא של הילה לא התלהבה מהרעיון. בהתחלה היא הביאה כמה שקיות של סוכריות וניסתה למשש מבחוץ ולהרגיש את הצעצוע. אחר כך היא פתחה אחת ויצאה דמות שכבר היתה לנו שש פעמים. בסוף היא אמרה, "אני יודעת מה. אני אתן לכם את השקית הענקית". בשקית הענקית היו ארבע דמויות. חשבתי שזה רעיון טוב. אף פעם לא קנינו את השקית ענקית, אולי באמת הם שמים בה את הדמויות האחרות? אמא של הילה הביאה שקית ענקית ועמדה להעביר אותה תחת סורק הברקוד כדי שלא תצפצף לנו ביציאה, אבל אז רוברטו בניני נכנס לדראגסטור.

אני לא מת על רוברטו בניני. גם הילה לא. התגובות המוגזמות שלו באוסקרים – בחיית רבאק. תעשה לי טובה, קבל את הפרס ושתוק. ועדיין, רוברטו בניני נכנס לדראגסטור של אמא של הילה, זה לא קורה כל יום. הוא הלך לאט לכיוון הקופות. אמא של הילה מיד קמה, עם השקית הענקית של הסוכריות ביד שלה. היא ידעה שבניני לא יבוא אליה אלא ילך לחברה שלה שהיתה פנויה. בניני ניגש לשניה, שחיכתה לו עם חיוך. "שלום", הוא אמר לה בשקט ונידנד את הראש גם לכיוון שלושתינו, כי ראה שהיינו מרוכזים בו. "אני צריך סכיני גילוח מאך 3".

בקופה של השניה לא היו סכיני גילוח. אצל אמא של הילה היו. היא אמרה לבניני, "רק שניה. אני אביא לך". זה עיצבן אותי. אם זה היה מישהו אחר היא היתה קודם כל גומרת אתנו, נותנת לנו את הסוכריות פירות, ואז מתפנה אליו. היא הביאה את הסכינים, הושיטה לו, והסתכלה לו עמוק לתוך העיניים. הוא הסתכל עליה בחזרה במבט רך. המשקפיים שלו היו יותר עדינות ממה שזכרתי, והמצח יותר נמוך.

הוא באמת היה צריך להתגלח.

הוא אמר "תודה רבה" במבטא איטלקי, שילם בקופה השניה והלך. אמא של הילה נתנה לנו את השקית של הסוכריות פירות ואנחנו יצאנו והמשכנו להסתובב.