דורי בן זונה

היא לא יודעת איך להגיע לשם. הטיעונים לכאן ולכאן רגילים, חוזרים על עצמם, אבל נדמה שגם ניסיון של שנים באותה התלבטות לא מלמד, לא מכריע, משאיר את ההתלבטות טרייה ומבלבלת באותה מידה, בכל פעם מחדש. נדמה לה שהיא נולדה להתלבט.

מונית יקרה יותר. כלומר, בתל אביב זה לא באמת מגיע לסכומים שהיא לא יכולה לעמוד בהם, ובכל זאת, להוציא סכום שלא היית חייבת להוציא, הלוך וחזור, זה לא משהו שהיא לא תחשוב עליו פעמיים. שלא לדבר על זה שכשאת מתקשרת לתחנת המוניות אומרים לך שתהיה להם מונית פנוייה רק בעוד חצי שעה, ואם תלכי לעצור בכביש, לא תעבור מונית פנוייה במשך דקות ארוכות.

ברגל, זו שאלה של זמן, שהיום יש לה ממנו, אך בעיקר של מזג אוויר. הסתיו הזה בלתי צפוי. בשבוע האחרון היו ימי גשם, שלא נעים ללכת בהם, אבל גם ימים חמים, שעשרים דקות של הליכה בהם יביאו אותה לשם מזיעה ופרועה, וזה לא מצב שהיא רוצה להגיע בו. היא פותחת חלון ומנסה להציץ החוצה. רוח חמימה נוגעת בה ומרעידה את שערה, מלטפת את מצחה. לא, היא פוסקת, חם מדי. חוץ מזה, היא נזכרת, היא חשבה לנסות נעליים חדשות. הליכה ארוכה בנעליים חדשות עלולה להיות סיוט.

באוטו, פקקים לא יהיו, כנראה, אבל בעיות חניה כן. חניון יעלה יותר ממונית הלוך חזור. ותמיד יש לה את החשש מתאונה, מגניבה. אוטובוס? זה לא רק השיקול הביטחוני, זו ההמתנה, הרעש, הלכלוך, האיטיות של ההתקדמות. אופניים – שיקול מזג האוויר, בין אם גשם או זיעה, קיים גם כאן. שיקול הגניבה, התאונה הפוטנציאלית, גם הוא קיים לאופניים. ווספה היא חשבה לקנות אבל לא עשתה זאת. מה עם טרמפ? יש בזה משהו אידיאלי, אבל במחשבה שנייה, את צריכה לסמוך על מישהו אחר, עלולים להיות פקקים, וגם מי שזה לא יהיה עלול להתחיל לחקור אותה, והיא לא רוצה לדבר על זה, עדיין לא, היא רוצה להשאיר את הסיפור הזה לעצמה בינתיים.

היא אובדת עצות. אם לא תחליט על הדרך שבה תגיע, לא תדע מתי עליה לצאת מהבית. אם לא תדע מתי עליה לצאת מהבית, לא תדע מתי להתחיל להתכונן, וגם לא באיזה אופן להתכונן – להתכונן להליכה של עשרים דקות זו לא אותה התכוננות כמו לנסיעה של חמש דקות.

היא פותחת רדיו. הסיבה היתה כדי לשמוע שיר, כדי להירגע ממנו, להשקיט את מוחה. אבל אחר כך היא חשבה, אולי בתת מודע קיוותה שהרדיו יפתור לה את הבעיה. משפט של המגיש על מזג אוויר או מצב התנועה, דיווח של כתב על אירוע שמתרחש באזור, על המלצה משטרתית. כך או כך – משפט כזה לא נאמר, גם לא דיווח.

היא עושה צואה.
מתקלחת.
לובשת תחתונים.
מעיפה מבט בנעלי העקב.

מתי לאחרונה עשיתי אהבה, היא חושבת לפתע, והשאלה מבהילה אותה. ואז היא שוכחת לפתע איפה קבעו להיפגש ומחפשת את הפתק שרשמה עליו, למעשה כרטיס ביקור שהוא נתן לה ורשם עליו את שם המסעדה, ולא מוצאת. דמעות ממלאות את עיניה. היא מכבה את הרדיו, שמנגן שיר שמוציא אותה משלוותה, של דורי בן זאב. היא חושבת, דורי בן זאב, דורי בן זונה, דור דור איבנזו נה, נה נה נה.