קופסת הנחושת של אדוארדס

ריצ'ארד אדוארדס הוא החייל האחרון שנותר בחיים מאלו שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה. ביום רביעי שעבר, יום רביעי האחרון של שנת 2003, הלך לעולמו דיטר הילץ, החייל הגרמני שהאריך חיים מכל חייל גרמני אחר שהשתתף במלחמת העולם הראשונה. מר הילץ היה בן 110 במותו. מר אדוארדס, שחי בכפר קטן במזרח אנגליה, בחבל נורפולק, הוא בן 108. בכך רשמו לעצמן בנות הברית עוד ניצחון, קטן אמנם, אך כל ניצחון הוא משמעותי.

פניתי למר אדוארדס בבקשה לראיין אותו עבור מחקר שאני עורך במסגרת דוקטורט באוניברסיטת באר-שבע על השפעת הטראומה של השתתפות במלחמה על תוחלת החיים. מר אדוארדס הסכים לבקשתי, וכך ארזתי את חפצי בוקר בהיר אחד, נסעתי צפונה ועליתי על מטוס שנשא אותי לשדה התעופה בפאתי לונדון, משם לקחתי שתי רכבות לכיוון שאליו הונחיתי על-ידי נכדו של מר אדוארדס, בן ה-68. הגעתי לבד-אנד-ברקפסט לקראת ערב, ויצאתי לטיול נעים בכפר הקטן.

מר אדוארדס הראה לי קופסת נחושת שקיבל מהנסיכה מרי, כפי שקיבלו כל חיילי הוד מלכותה, בערב חג המולד בשנת 1914. הוא היה מוצב אז עם יחידתו בחזית המערבית, בצרפת. הקופסה היתה מלאה בסיגריות, אך מר אדוארדס, שלא עישן (אני מקדיש לעישון פרק בדוקטורט, וטוען שהשפעת העישון על תוחלת החיים אינה רק פיזית), חילק את הסיגריות לחבריו המעשנים. הוא גילה שהקופסה מתאימה בגודלה לספר תנ"ך קטנטן שקיבל מאימו, ומאותו יום שמר על הקופסה, ובתוכה התנ"ך, בכיס חולצתו. מר אדוארדס הראה לי את הקופסה ואת התנ"ך, עדיין שלמים אחרי כמעט תשעים שנה. חשבתי שהיה יכול להיות נחמד אם הקופסה והספר היו עוצרים קליע שהיה מיועד לפגוע בלבו, אך לא הערתי על כך למר אדוארדס.

הראיון התמשך לאיטו. למען האמת, הוא היה משעמם למדי. כל הדוקטורט הזה משעמם למדי, אני חייב להודות, והטיסה הזו היתה די מיותרת וחבל, כי היא היתה יקרה, אבל לא יכולתי לוותר על הזדמנות לראיין את החייל האחרון שנותר בחיים ממלחמת העולם הראשונה, כשנושא התזה שלי הוא השפעת הטראומה של השתתפות במלחמה על תוחלת החיים. לשמחתי, מר אדוארדס עצמו היה מי שהציל את המצב כשהבין, כנראה, שאיבדתי עניין בדבריו, והחל לשאול אותי על עצמי. לאחר ששוחחנו זמן מה על עבודת הדוקטורט שלי, ועל באר שבע, ועל המצב הפוליטי, הוא שאל אותי שוב לשמי. כשאמרתי את השם, "מוריס גרין", עיניו אורו. מסתבר שמוריס גרין הוא לא רק אצן המאה מטר המפורסם מארצות הברית, אלא גם שמו של חבר קרוב של מר אדוארדס מהצבא. גרין שרד את המלחמה, כמו אדוארדס, אך מת מזיבה כשחזר לאנגליה בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. "הוא היה בחור טוב", אמר הקשיש, שבריאותו, אגב, היתה מצוינת. "איזה צירוף מקרים," הוא חייך. חייכתי בחזרה, אבל לא סיפרתי לו שגם אני לקיתי בזיבה, וגם אני, כנראה, מזונה צרפתיה. רק שתודות לפלאי הרפואה המודרנית, אני הצלחתי במקום שבו כשל מוריס גרין השני, או השלישי, האנגלי בכל אופן, חברו של אדוארדס: אני שרדתי.