הסבנטיז היו אובר רייטד

מספר דקות של צפייה בסרט "נערי החוף" מספיקות כדי להבין שכוונת המשורר לא הייתה ליצור סרט תיעודי על שלושים שנה בחייהם של שלושה ציידי נשים בחוף ת"א. למרות שלכאורה בכך הסרט עוסק, הרי שהעריכה שלו, עליה זכתה העורכת בפרס בפסטיבל דוקאביב, והבימוי, מצביעים על כך שיוצרי הסרט רצו לתת תצפית ארוכת-שנים על דמותה של הגבריות הישראלית בפרט ועל ישראליות בכלל. כביכול, הישראליות כולה מקופלת במפגש מעורר הבושה הלאומית הזה, בין צ'חצ'ח הים המצוי לבין התיירת + בלונד +שבדיה + ציצים, ובמפגש זה צפים לפני השטח חוסר הביטחון העצמי, העילגות, האימפוטנציה, הרצון לברוח, השנאה העצמית.

בסרט מוצגים שלושה גברים, הפוחזים הנצחיים רוני, אלון חוטיני ודיוויד האירי, שתכלית קיומם היא לשוטט על החוף בחוסר מעש, בעירום מלא, ולחפש את הזיון הבא. מגוון השיטות שלהם להיכנס לתחתוני הבנות מרשים: לעיתים הם נכנסים איתן לשיחה פילוסופית על מהות הקיום, לעיתים הם מנבלים את פיהם או סתם מדברים בגסות, לעיתים הם צובטים ולפעמים הם חושפים את עצמם בחוסר חן. כל אלו נעשים במספר מפתיע של לשונות וניבים: רוסית, פולנית, ואנגלית כמובן, כולן מגומגמות וקטועות, עד שמגיעה הבחורה שמשום מה הוולגריות הזו אינה דוחה אותה. בין לבין הם עסוקים בדיונים שטחיים וגזעניים להחריד על אשכנזיות ומזרחיות, על שחורים ולבנים, היטלר, עראפת, וגם מדברים באופן קולקטיבי מתמיה על אבדן הזקפה שלהם.

את זה עושים החבר'ה במשך שלושים שנה, בלי עבודה, בלי משפחה ובלי שום גיוון, כשהם חיים בקצה של החיים, מחוץ למוסכמות. מבחינת הצופה, כמעט שדבר אינו משתנה בשלושים שנה אלה; בסופן יישאר רוני רווק שרירי ושזוף מאד (!) בן 52, בלי שאיפות, דל אמצעים, שיורד כל יום לים כדי להתפלש בחול במערומיו.

מצד אחד, הסרט עושה חשק עז לצעוק את הבחילה הזו, שמתעוררת בבטן בכל פעם שערס קטן, כמו כוכבי הסרט הזה, משתמש באוצר המילים הלועזי שלו, המביך בדלותו, כדי להטריד מינית נשים שכל חטאן היה רצון להשתזף בשמש הים תיכונית הנפלאה. אבל מצד שני, מבהירים יוצרי הסרט, לא בכך מדובר, והתעקשות על הזווית הזו תוכיח שלא הבנת בכלל על מה הסרט מדבר. מצד שלישי, והרי יש הרבה יותר משני צדדים לסיפור, הסרט מתאמץ מאד שלא להיות שיפוטי כלל כלפי מושאיו, אם מתעלמים מהעריכה שגולשת לעתים לקלישאתיות בדרך להכוונת הצופה למסר האמיתי המוחבא בינות לגלים ולחול. ומצד רביעי, הבמאי, האמן חוני המעגל, מצהיר על כך שכוכבי הסרט הם חבריו, והרי ידוע שכל מה שצריך בשביל להכיר אדם זה לדעת מיהם חבריו.

אולי לא צריך את כל הצדדים האלו, כי בסופו של דבר הסרט עושה לפחות דבר אחד גדול: הוא מעורר הרבה מאד מחשבה. האם אנשים אלו, כפי שמנסים יוצרי הסרט לרמוז בכבדות, הם תמצית הישראליות, ומייצגים את כולנו? בסוף הסרט מתגנב ללב החשש שבשיחות הפרימיטיביות בין בבוני ארצנו מתמצקת איזו תובנה קיומית בסיסית ואלמנטארית שאובדת בהכרח בשיחה גבוהת שפה ומשכילה, ושייתכן שעמוק בפנים כולנו נשארים לאורך השנים בדיוק אותו הדבר, גזענים בורים ופרובינציאליים שמחפשים את אירופה, מי בזיון תיירות ומי בשיח אקדמי.

יחד עם החשש הזה יש בסרט גם תקווה, או שמא זו משאלת לב לתקווה: הנה רוני שזקן בשנים והתרכך מעט, ונדמה שנוספו לו גם שתיים-שלוש נקודות לאיי-קיו, והוא מנסה למצוא דרך לליבו של בנו בן העשרים שפגש לא מזמן, אף שהוא עדיין גר באותה דירת גג מצחינה ומטונפת שאפילו מקלחת נורמאלית אין בה. והנה אלון חוטיני, שמצטייר בסרט כלהגן רחוב מלוכלך פה ונפש מן הזן הנחות ביותר, מצא אישה ואף עשה ילד. יש בכך תקווה, למרות שמטרת העל של אלון היא ללמד את בנו איך לא לעבוד ואיך לזיין רק אשכנזיות ותיירות עם כסף.

למרות החיפוש העיקש של יוצרי הסרט, ושל הצופים, אחר משמעות חברתית כוללת בחיים של אותם נערי חוף, הסרט מעורר בצורה החדה ביותר דווקא את הרחמים בצורתם האינדיבידואלית. הרחמים הם עלינו, על כך שאנשים כאלו הם המכנה המשותף הרחב ביותר של הישראליות, אבל גם עליהם; עם כל הכעס על הדמות חדלת האישים, השוביניסטית והגזענית של נער החוף- חוסר האונים ועתידם הריקני של כוכבי הסרט, שמתבגרים, מאבדים את חינם ונשארים בלא כלום, נוגע ללב. לא היה צורך לעקוב אחרי הגברים האלו במשך שלושים שנה בשביל להגיע למסקנות האלו, אבל למרות זאת, זו סיבה מוצדקת מאד לצפות בו, על אף הבחילה.

"נערי החוף", שבת 8.4, ערוץ 8