בוריס אקונין, "לווייתן"

מתוך אוגדנו השחור של קומיסר גוש, דו"ח הסריקה שנערכה בזירת הפשע. הסריקה בוצעה בערב של 15 במארס, שנת 1878, בביתו של הלורד ל?יט?ל?ב??י, ברו? ד?ה ג?ר?נ?ל (המקוף השביעי של העיר פריז)

[תוכן חלקי]

...בגלל סיבה שטרם הובררה, צוות המשרתים כולו שהה בתוך חדר המזנון, הממוקם בקומה הראשונה של הבית, משמאל לפרוזדור (חדר 3 בתרשים 1). מיקומן המדויק של הגופות צוין בתרשים 4, ובו:

מס' 1 – גופת רב-המשרתים א?ט?יין ד?ל?רו?, בן .48

מס' 2 – גופת מנהלת משק הבית לו?ר?ה ב??ר?נ?ר, בת .54

מס' 3 – גופת משרתו האישי של בעל הבית מ?ר?ס?ל פ??רו?, בן .28

מס' 4 – גופת בנו של רב-המשרתים לו?ק ד?ל?רו?, בן .11

מס' 5 – גופת החדרנית א?ר?ל?ט פו?ש, בת .19

מס' 6 – גופת נכדתה של מנהלת המשק א?ן-מארי ב??ר?נ?ר, בת .6

מס' 7 – גופו של השומר ז'אן ל?סאז', אשר נפטר בבית-החולים ס?ן-לזאר בבוקרו של 16 במארס מבלי ששב להכרתו.

מס' 8 – גופת השומר פ??ט?ריק ט?רו?א?ה-ב??ר?ה, בן .29

מס' 9 – גופת השוער ז'אן ק?ר?פ??נ?ט?י?ה, בן .40

הגופות המסומנות במספרים 1-6 ממוקמות בתנוחות ישיבה סביב לשולחן אוכל גדול, כאשר המספרים 1-3 קפאו בתנוחה אחידה: ראשיהם שמוטים על ידיים מוצלבות. מס' 4 הניח תחת ל?חיו? את כפות ידיו שהצמיד זו לזו. מס' 5 נשענת על גב הכיסא, ומס' 6 יושבת על ברכיה של מס' 2.

פניהם של המספרים 1-6 שלווים, ללא כל סימן לאימה או לייסורים. יחד עם זאת, מספרים 7-9, כפי שרואים זאת בתרשים, שוכבים במרחק-מה מן השולחן. מס' 7 אוחז בידיו משרוקית, אך איש מן השכנים לא שמע אמש את השריקה. על פניהם של המספרים 8 ו-9 נסוכה הבעת אימה, או, לכל הפחות, הפתעה מוחלטת (תצלומים פוטוגרפיים יוגשו מחר בבוקר). לא נמצא אפילו רמז למאבק. כמו כן, בבדיקה הראשונית לא התגלו בגופות גם סימני חבלה. לא ניתן לקבוע את סיבת המוות ללא נתיחה. על-פי סימני ההתקשות שלאחר המוות קבע רופא מחלקת הרפואה המשפטית, האדון ב??ר?נ?ם, כי המוות אירע בזמנים שונים, בין 10 בערב (מס' 6) ל-6 בבוקר, כאשר מס' 7, כפי שכבר דו?וח, נפטר מאוחר יותר, בבית-החולים. מבלי להמתין לתוצאות הבדיקה הרפואית, אעז להניח כי כל הקורבנות נחשפו להשפעתו של רעל רב-עוצמה, בעל תכונות מרדימות חזקות, וזמן עצירת הלב הותנה בגודל מנת הרעל או בחוסנו הפיזי של כל אחד מן המורעלים.

דלת הכניסה לבית סגורה, אך לא נעולה. ברם, על החלון של חממת הפרחים (מ?ק?טע 8 בתרשים 1) נמצאים עקבות ברורים של פריצה: הזכוכית נופצה; מתחת לחלון, על הפס הצר של אדמה תחוחה, ניתן להבחין בעקבות חלשים של נעל גברית עם סוליה שאורכה? 26 סנטימטרים, חרטום חד ועקב מפורזל (יוגשו תצלומים פוטוגרפיים). ייתכן כי הפושע חדר לבית דרך הגן, וזאת כבר לאחר שהמשרתים הורעלו ושקעו בשנתם. אחרת, לבטח היו שומעים את צליל הזכוכית הנשברת. עם זאת, לא ברור מדוע נאלץ הפושע לעבור דרך הגן לאחר שהמשרתים חוסלו – הרי היה יכול להיכנס לבית דרך חדר המזנון, ללא כל מאמץ.

כך או אחרת, הפושע עלה מן המרפסת אל הקומה השנייה, שבה ממוקמים חדריו הפרטיים של הלורד ליטלב?י (ראו תרשים 2). כפי שרואים בתרשים, בחלקה השמאלי של הקומה השנייה נמצאים רק שני חדרים: האולם, שבו ממוקם אוסף הפריטים הנדירים מהודו, וחדר השינה של בעל-הבית, הצמוד לאולם. גופתו של הלורד ליטלב?י מסומנת בתרשים 2 כמספר 10 (בנוסף, ראו גם את מ?תאר הגופה).

הלורד ליטלב?י לובש ז'קט ביתי קצר ומכנסי בד, כף רגלו הימנית חבושה בשכבה עבה של בד גזה. על-פי הבדיקה הראשונית של הגופה, המוות אירע כתוצאה ממהלומה חזקה להדהים, אשר הונחתה באמצעות חפץ קהה ומוארך באזור מרכז הגולגולת. המכה הונחתה מלפנים. השטיח מסביב הוכתם בנתזי דם ובחלקיקי מוח בקוטר של כמה מטרים. כמו כן הוכתם גם ארון הזכוכית, שבו, אם לשפוט על-פי הלוחית, הוצב לפני-כן פסלון האל ההודי שיווה (הכתובת על הלוחית: "ב??נ?ג?לו?ר, המחצית השנייה של המאה ה-XVII, זהב"). כרקע לפסלון שנעלם שימשו מטפחות הודיות עם עיטורים צבעוניים, אשר אחת מהן חסרה גם היא.

מתוך הדו"ח של ד"ר ב??ר?נ?ם על תוצאות הבדיקה הפתולוגית
של הגופות שהובאו מרו? דה גר?נ?ל

...ברם, אם סיבת מותו של הלורד ליטלב?י (גופה מס' 10) ברורה למדי, ורק עוצמת החבטה שניפצה את גולגולתו לשבעה חלקים יכולה להיחשב כאן לתופעה בלתי שיגרתית, אזי בכל הנוגע למס' 1-9 היתה התמונה מובנת פחות ודרשה לא רק נתיחה אלא גם בדיקה כימית במעבדה. העובדה שהק?לה במידה מסוימת על המשימה היא שז'אן לסאז' (מס' 7) היה עדיין בין החיים במהלך הבדיקה הראשונית, ועל-פי סימנים מסוימים (אישונים זעירים, נשימה מואטת, עור קר ודביק, שפתיים ותנוכי אוזניים אדומים) היה ניתן להניח כי מדובר בהרעלת מורפיום.

למרבה הצער, במהלך הבדיקה הראשונית יצאנו מתוך ההנחה, ההגיונית לכאורה, על נטילת הרעל האוראלית, ובשל כך ב??ח?נ?ו? בעיון רק את חלל הפה והלוע של הקורבנות. כאשר לא עלה בידינו לגלות שום ממצא פתולוגי, הבדיקה נקלעה למבוי סתום. רק במהלך הבדיקה בחדר המתים נתגלו אצל כל אחד מן המתים סימנים חלשים של זריקה, בחלקו הפנימי של מרפק שמאל. אף-על-פי שהדבר חורג מתחום מומחיותי, ארשה לעצמי להניח במידה ניכרת של ביטחון כי הזריקות בוצעו בידי אדם בעל ניסיון לא מבוטל בפעולות מסוג זה.

מסקנתי מבוססת על שתי נקודות חשובות לציון: 1) הזריקות בוצעו באופן מדויק ביותר: לאיש מן הנבדקים לא נותרו סימני ה?מ?טו?מ?ה נראים לעין; 2) פרק הזמן הרגיל הנדרש לאדם כדי שישקע בש??כחה נרקוטית מסתכם בשלוש דקות, ומכאן נגזר שכל תשע הזריקות בוצעו בפרק הזמן הנקוב. נכחו ב??מקום כמה מב?צעים (השערה שמוטלת בספק) או מב?צע אחד זריז להפליא – אפילו בהנחה שהכין מזרק נפרד לכל אחד מן הנרצחים. אכן, קשה לדמיין אדם שפוי שיושיט את ידו לזריקה בשעה שמישהו אחר מתעלף בגלל אותה פעולה לנגד עיניו ממש. אומנם עוזרי, האדון ז'ו?לי, מניח כי ייתכן שהאנשים הללו היו שרויים במצב של טראנס היפנו?טי;

אבל במשך שנות עבודתי הרבות, מעולם לא הזדמן לי להיתקל בשום דבר דומה. כמו כן, אסב את תשומת ליבו של הקומיסר לעובדה כי המס' 7-9 השתרעו על הרצפה בתנוחות שהביעו סערת-רגשות ברורה. אני מניח כי השלושה היו האחרונים שקיבלו את הזריקות (או, לחלופין, היו בעלי העמידות הגופנית העזה ביותר), ולפני שאיבדו את הכרתם הבינו כי קורה לחבריהם דבר-מה חשוד. ניתוח המעבדה הראה כי כל אחד מן הקורבנות קיבל מנת מורפיום הגבוהה פי שלושה מן המינון הקטלני. על-פי מצב גופתה של הילדה (מס' 6), שהיתה אמורה למות ראשונה, הזריקות ניתנו בין השעות 9 ו-10 בערב, ב-15 במארס.

חייהם של עשרה
תמורת אליל עשוי זהב!
פשע מזוויע ברובע היוקרה

היום, ב-16 במארס, פריז כולה כמרקחה ומדברת אך ורק על הפשע מקפיא-הדם שהפר את שלוותו המהוגנת של רו? דה גר?נ?ל האריסטוקרטי. כתב "ר?ב?יו? פ??ריז?י?ן" מיהר למקום שבו התרחשה הטרגדיה, והוא מוכן לספק את סקרנותם הטבעית של קוראינו.
ובכן, הדוור ז?'ק ל?ה-ש??י?ן צילצל הבוקר כהרגלו, בשמונה וחצי, בדלת הבית הדו-קומתי השייך לאספן הבריטי הידוע, הלורד ליטלב?י. כאשר השוער ק?ר?פ??נ?ט?י?ה, שנהג תמיד לקבל באופן אישי את הדואר המיועד להוד מעלתו, סירב לפתוח לו, התפלא על כך האדון לה-שיין, ומשהבחין בעובדה כי דלת הכניסה פתוחה מעט – נכנס לחדר המבוא.

כעבור דקה, ו?תיק רשות הדואר בן ה-70 זינק בצעקות בחזרה אל הרחוב. המשטרה, שנענתה לקריאה והגיעה למקום, גילתה בתוך הבית את ממלכתו של ה?ד?ס לכל דבר: שבעה המשרתים ושני הילדים (בנו בן ה-11 של רב-המשרתים, ונכדתה בת ה-6 של מנהלת משק הבית) – נמו את שנת הנצח שלהם. השוטרים עלו לקומה השנייה וגילו שם את בעל הבית, הלורד ליטלב?י. האיש צף בתוך שלולית של דם לאחר שנרצח בחדר המוזיאון הפרטי שלו, שבו נשמר האוסף המפורסם של פריטים נדירים מן המזרח. האנגלי בן ה-55 היה מו?כר היטב בקרב חוגי החברה הגבוהה של בירתנו. הוא נחשב לאדם אקסצנטרי ולא חברותי, אך המדענים-הארכיאולוגים והמזרחנים ראו בלורד ליטלב?י מומחה אמיתי להיסטוריה ההודית.

נסיונותיה החוזרים ונשנים של הנהלת הלו?בר לרכוש מידי הלורד חלק מפריטי האוסף המגו?ון שלו נדחו תמיד על הסף. המנוח ייחס ערך רב במיוחד לפסלון הזהב הייחודי של שיווה, שמחירו נאמד בקרב יודעי-דבר בחצי מיליון פראנקים צרפתיים לפחות. בהיותו נתון לחששות ולחשדות מתמידים, נזהר הלורד ליטלב?י במיוחד מפני שודדים, והאוסף הפרטי שבביתו אובטח יומם ולילה בידי שני שומרים חמושים.

לא ברור מדוע נטשו השומרים את משמרתם וירדו לקומה הראשונה. לא ברור באיזה כוח עלום השתמש הפושע כדי לכפות את רצונו על כל אנשי הבית שנכנעו לו ללא מאבק (המשטרה חושדת כי נעשה שימוש ברעל מהיר-השפעה כלשהו). אף-על-פי-כן ברור כי הנבל לא ציפה שייתקל בבעל הבית עצמו: חישוביו השטניים הופרו בבירור. ייתכן כי זו היתה הסיבה לאכזריות החייתית שבה הומת האספן הנכבד. נראה כי הרוצח נמלט מזירת הפשע בבהלה. על כל פנים, הוא לקח עימו מן המקום רק פסלון אחד ויחיד ורק אחת מן המטפחות ההודיות הצבעוניות שנמצאו באותו חלון תצוגה. יש להניח כי המטפחת נדרשה לו כדי לעטוף את השיווה העשוי זהב; אחרת, נצנוצי הפסלון היו עלולים למשוך את תשומת ליבו של אחד העוברים-והשבים ברחוב.

כל שאר דברי הערך שבאוסף, המכיל פריטים רבים, נותרו במקומם. הכ??ת??ב הנאמן שלכם גילה אתמול כי הלורד ליטלב?י נשאר בביתו במקרה, בגלל צירוף מקרים גורלי. הוא תיכנן לנסוע בערב למעיינות מרפא, אבל נשאר בבית בגלל התקף שיגרון מפתיע – וכך מצא את מותו.

קנה-המידה הזועק-לשמ?ים והציניות הנוראה של הרצח ההמוני ברו? דה גר?נ?ל – עולים על כל דמיון. איזה זלזול בחיי אדם! איזו אכזריות מפלצתית! ובשביל מה?! – למען אליל של זהב, שכעת אפילו לא ניתן למכור אותו! לאחר התכה יהפוך שיווה לגוש זהב רגיל שמשקלו שני קילוגרמים. מאתיים גרם של מתכת צהובה – זה המחיר שאותו קבע הפושע תמורת כל אחת מן הנפשות שנרצחו.
O tempora, o mores!* – נקרא אנחנו, בעקבות קיק?רו.

ברם, קיימות סיבות להאמין כי הפושע הזה, שלא יתואר כמותו, לא יתחמק מן עונש. גו?ס?ט?ב גו?ש, המנוסה מכל בלשי הפ??ר?פ?ק?טו?ר?ה הפריזאית, האיש שעליו הוטלה החקירה, גילה לכתבכם הנאמן כי ברשות המשטרה נמצאת ראיה חשובה כלשהי. הקומיסר משוכנע לחלוטין כי הפושע לא יישאר ללא עונש. בתשובה לשאלתנו האם השוד בוצע בידי אחד הפורצים המקצועיים, חייך האדון גו?ש לתוך שפמו האפור וענה במסתוריות: "לא, בני, החוט מוביל כאן אל החברה הגבוהה". עבדכם הנאמן לא הצליח לדלות מפיו ולו? מלה נוספת אחת.
ז'. דו? רו?א?ה

איזה שלל!
השיווה עשוי הזהב נמצא!
"פשע המאה" ברו? דה גר?נ?ל –
מעשה ידיו של מטורף!

אתמול, ב-17 במארס, בשעה שש אחר הצהריים, ק?רס חכ?תו של פ??ייר ב?. בן ה-13, אשר דג לו להנאתו ליד גשר האינוולידים, נתפס בקרקעית בעוצמה כזאת שהנער נאלץ להיכנס למים הקרים. ("מה, אני מטומטם, לוותר על קרס אנגלי אמיתי?" – אמר הדייג הצעיר לכתבנו.) תעוזתו של פייר באה על שכרה: הקרס לא ננעץ באיזה שורש רקוב וגס, אלא בחפץ כבד אשר היה שקוע למחצה בטיט שבקרקעית.

לאחר שנמשה מן המים, החל החפץ להפיץ זוהר לא-ארצי שהדהים את הדייג המופתע. אביו של פייר, סמל בגמלאות וחייל ותיק שנלחם בקרב ס?ד?ן, ניחש כי זהו שיווה עשוי הזהב אשר שימש אתמול סיבה לרציחתם של עשרה בני-אדם, והביא את המציאה לפרפקטורה.
כיצד עלינו להבין זאת? הפושע, שלא בחל ברצח מתוחכם וט?ב?ח בדם קר אנשים רבים כל-כך, החליט משום-מה שלא להשתמש בשלל שלקח כתוצאה מן המיזם המפלצתי שלו! החקירה והקהל הרחב – במבוי סתום.

הקהל נוטה להאמין, ככל הנראה, כי הרוצח נתקף ייסורי מצפון מאוחרים, הזדעזע ממעשה ידיו והשליך את אליל הזהב לנהר. רבים אפילו מניחים כי הנבל הטביע את עצמו למוות, אי-שם בקירבת מקום. המשטרה, לעומת זאת, דב?קה בהשערות רומנטיות פחות מזו, ורואה בחוסר העקביות שבפעולות הפושע סימנים ברורים לשיגעון.
האם נג?לה אי-פעם את מה שעומד באמת מאחורי הסיפור האיום והתמוה הזה?

אלבום היפהפיות הפריזאיות
סדרה בת 20 תמונות פוטוגרפיות תישלח לביתך
תמורת 3 פראנק ו-99 סנט, כולל עלות המשלוח
הצעה חד-פעמית!
מהרו – כמות העותקים מוגבלת. פריז, רו?קו?יפ??ל, דפוס פ??טו? ובנו?

* הו זמנים, הו מנהגים!

פ?ו?ר?ט-ס?עיד – ע?ד?ן
קומיסר גו?ש

בפורט-סעיד עלה על סיפון ה"לווייתן" נוסע חדש שתפס את המספר שמונה-עשרה, כלומר את התא האחרון במחלקה הראשונה שנשאר פנוי עד כה, ומצב-רוחו של גוסטב גו?ש השתפר מייד. חזותו של החדש נראתה מבטיחה מאוד: תנועות מאופקות ומתונות, הבעת פנים חתומה. במבט ראשון, פניו נראו יפים וצעירים ממש; אבל כשהאובייקט הסיר את מגבעתו העגולה, התגלה על רקותיו שיער כסוף במפתיע. טיפוס מסקרן, החליט הקומיסר. ישר רואים: בעל אופי, ומה שנקרא – בעל "עבר". בקיצור, קליינט מובהק של פ?אפ?א גו?ש.

הנוסע פסע במעלה הכ??בש?, מזוודת בגדים קלה בידו, והסבלים המיוזעים סחבו מטען רציני למדי: מזוודות יקרות וחורקות, תיקי חפצים משובחים, עשויים מעור חזיר, צרורות גדולים של ספרים, ואפילו אופניים מתקפלים (גלגל גדול אחד, שניים קטנים וגוש צינורות מתכת בוהקים). הטור נחתם בשני אומללים שגררו משקולות התעמלות מרשימות למראה.

ליבו של גו?ש, כלב הגישוש הזקן (כך אהב הקומיסר להציג את עצמו) התחיל לפרפר: להט של צ?י?ד אחז בו בראותו כי החדש אינו עונד את סיכת הזהב – לא על דש המשי של מעיל הקיץ הגנדרני, לא על הז'קט ולא על שרשרת שעונו. "מתחמם, ממש חם," חשב גו?ש, בעודו בוחן את הגנדרן בעיון אגב מבטים מרוכזים מתחת לגבותיו העבות והפרועות, ופולט ענני עשן ממקטרת החימר האהובה עליו. ובאמת: מדוע עלה על דעתו, נעל שחוקה שכמוהו, כי הרוצח יעלה על האונייה דווקא בסאו?ת'ה?מ?פ??טו?ן? הפשע בוצע ב-15 במארס, והיום כבר 1 באפריל. היה אפשר להגיע עד לפורט-סעיד בקלות, כל עוד הקיפה ה"לווייתן" את חופה המערבי של אירופה. והנה לכם, בבקשה, הכול מסתדר אחד לאחד: הגיע טיפוס של קליינט מובהק, ועוד עם כרטיס למחלקה הראשונה, מה גם (וזה העיקר) שהוא לא עונד את לווייתן הזהב.

הסיכה הארורה, עם ראשי-התיבות של חברת הספנות "ג?'ס?פ??ר-א?ר?טו? פ??ר?ט?נ?ר?ש??יפ?", התחילה לפקוד את חלומות הלילה של גו?ש כבר במשך תקופת-מה, והחלומות האלה שלו היו מגעילים ממש. קחו לדוגמה את ההוא, האחרון:

הקומיסר שט בסירה ביער ב?ו?לו?ן, בחברתה של מדאם גו?ש. השמש זורחת, הציפורים מצייצות. לפתע הציץ מעל לצמרות העצים פרצוף ענקי וזהוב עם עיניים עגולות וחסרות בינה, פער את לועו, בו היה יכול להיכנס שער הניצחון בשלמותו בקלות, והתחיל לשאוב את האגם אל תוכו. גו?ש הגביר את קצב החתירה, מתבוסס בזיעה. בינתיים התברר כי כל זה כלל אינו מתרחש בפארק אלא באמצע אוקיינוס אינסופי. המשוטים התעקמו כמו קשיות, מדאם גו?ש חזרה ותקעה בגבו את השמשייה והכאיבה לו, בעוד שהבהמה האימתנית והזוהרת חסמה את קו האופק כולו. כאשר פלטה סילון מים על מחצית הרקיע, התעורר הקומיסר והתחיל לגשש ביד רועדת על השולחן: איפה המקטרת והגפרורים?

לראשונה ראה גו?ש את לווייתן הזהב ברו? דה גר?נ?ל בעת שבחן את שרידי גופו של הלורד ליטלב?י. האנגלי שכב ופיו פעור בזעקה אילמת; שיניו התותבות קפצו החוצה כדי מחציתן; מעל למצחו נראה סו?פ?ל?ה מד?מ??ם. גו?ש התיישב על קרסוליו: נדמ?ה לו כאילו בין אצבעות הגופה ניצנץ ג??ץ של זהב, וברגע שתפס במה מדובר – ממש גירגר מרוב עונג. נפל כאן בחלקו מזל שלא ייאמן, מן הסוג שקורה רק בספרי בלשים. המנוח, בחור כארז, הגיש לצוות החקירה ראיה חשובה: לא על מגש של כסף אלא בכף ידו. קח, גוסטב, תחזיק. ורק נס??ה שלא לשים יד על זה שפיצח לי את הראש – הרי אז פשוט תתפוצץ מבושה, בול-עץ זקן שכמוך.

ס?מל הזהב (האמת היא שבתחילה לא ידע גו?ש עדיין כי זהו סמל; הוא חשב שמדובר בתכשיט או בסיכה עם מונוגרמה של בעליה); ובכן, הסמל היה יכול להיות שייך אך ורק לרוצח. מובן שהקומיסר הראה את הלווייתן למשרת הזוטר (הנה לכם אדם בר-מזל: ב-15 במארס היה ל?ב?חור יום חופש, דבר שהציל את חייו), לכל מקרה שלא יבוא, אבל המשרת לא ראה את הפריט הזה בין חפציו של הלורד מעולם. ותודה לאל שכ?ך הוא הדבר.

מאז התחילו גלגלי המכונה המשטרתית הכבדה להסתובב: השר והניצב ה?קצו את מיטב הכוחות לפתרונו של "פשע המאה". כבר לקראת הערב ידע גו?ש כי שלוש האותיות על-גבי לווייתן הזהב אינן מייצגות את שמו של איזה הולל מסובך-בחובות, אלא את תשלובת הספ?נות הצרפתית-בריטית שהוקמה זה לא כבר. התברר כי הלווייתן הוא ס?מל של אוניית הפלא "לווייתן" שנבנתה לפני זמן קצר במספנה בב??ריס?טו?ל, והיא מתכוננת להפלגתה הראשונה להודו.

העיתונים שרו הלל לאונייה הענקית זה כמה חודשים. כעת התברר כי לקראת הפלגתה הראשונה של ה"לווייתן" ט?ב?ע?ה חצר-המטבעות של לונדון סיכות זהב וכסף למזכרת: הזהב – לנוסעי המחלקה הראשונה ולקציני האונייה הבכירים, והכסף – לנוסעי המחלקה השנייה ולמפקדים הזוטרים. באוניית הפאר, אשר בה שולבו כל הישגי המ?כשור המודרני בנוחות חסרת תקדים, כלל לא תוכננה מחלקה שלישית. החברה הבטיחה לדאוג לכל צורכי המטיילים, כך שלא היה שום הכרח בהבאת צוות משרתים להפלגה.

"חדרניות מלאות ט?קט ודיילים ערניים של תשלובת הספנות ידאגו לכך שבמהלך שהייתכם על סיפון ה'לווייתן' תרגישו כמו בבית!" – טענה הפרסומת שהודפסה בעיתוני אירופה כולה. בני-המזל אשר הזמינו תא בהפלגה הראשונה בקו סאות'המפ?טון-כ??לכ?ו?תה קיבלו, בנוסף לכרטיס, גם את לווייתן הזהב או הכסף, תלוי במחלקה. ואת הכרטיס היה אפשר להזמין בכל נמל אירופי גדול, מלונדון ועד לקו?נ?ס?ט?נ?ט?ינו?פ?ו?ל.

"ובכן, ס?מל ה'לווייתן' הוא פחות טוב מש??ם בעל הסיכה עצמו, אבל המשימה לא הופכת בגלל זה למסובכת בהרבה," חשב הקומיסר. כל סיכות הזהב נספרו. צריך פשוט להמתין עד ל-19 במארס (ההפלגה החגיגית תוכננה לתאריך זה בדיוק), לנסוע לסאות'המפטון, לעלות על האונייה ולראות למי מנוסעי המחלקה הראשונה חסר לווייתן הזהב. או לחלופין (מה שהכי הגיוני): מי מב?ין אלה שרכשו את הכרטיס בסכום מטורף כזה, לא יעלה על הסיפון. הוא, ולא אחר, יהיה הקליינט של פ?אפ?א גו?ש. פשוט כמו מרק בטטות.

אף-על-פי שגו?ש ממש לא אהב נסיעות וטיולים, כאן לא התאפק. הוא רצה מאוד לפתור א

בקיצור, דבר אחד בלבד היה ברור: אין ברירה אלא לשוט עד לל?ה-האב?ר. לרשותו של גו?ש הוקצה תא רזרבי שנועד לאורחי הכבוד של חברת הספנות.

מייד לאחר שהאונייה יצאה מהנמל נערכה סעודה חגיגית ב"ג?ראנ?ד-סלון" של המחלקה הראשונה. הקומיסר טיפח תקוות מיוחדות לגביה, מפני שבהזמנה נאמר במפורש: "הכניסה על-פי הצגת סמל הזהב או כרטיס המחלקה הראשונה". נו טוב, מי כבר יישא את הכרטיס בידו? הרבה יותר פשוט להצמיד את הלווייתנצ'יק היפה, העשוי זהב, לבגדך.

גו?ש הפיק מן הסעודה החגיגית את מלוא התענוג: הוא ערך בדיקה קפדנית במבטו על גופם של כל אחד ואחת, ונאלץ לדחוף את אפו ממש אל תוך המחשוף של גברות מסוימות. תלוי שם משהו אצלן, בבקעה שבין שתי הגבעות: ספק לווייתן, ספק סתם תליון? מה, לא תבדוק?

כולם לגמו מן השמפניה, התכבדו במיני מטעמים ממגשי הכסף, רקדו; ואילו גו?ש עבד: מחק מן הרשימה את כל אלה שהסיכה שלהם נמצאה במקומה. הטירחה הגדולה היתה דווקא עם הגברים. רבים, נבלות שכמותם, הידקו את הלווייתן שלהם לשרשרת השעון שנתחבה לכיס המותנייה. הקומיסר נאלץ לשאול מה השעה אולי עשר פעמים.
הפתעה מספר שלוש: סיכותיהם של כל הקצינים נמצאו במקומן, אבל התגלו ארבעה נוסעים שלא ענדו את הסמל, ושניים מהם – ממין נקבה. החבטה שפיצחה את גולגולתו של הלורד ליטלב?י היתה רבת-עוצמה עד כדי כך שרק גבר היה מסוגל להנחיתה, ולא סתם גבר אלא איש חזק מאוד. מצד אחר, הקומיסר, בהיותו מומחה בעל ניסיון עשיר ביותר בענייני פלילים, ידע היטב כי במצב של אי-שפיות זמנית, או, לחלופין, בלהט היסטרי, אפילו הגברת החלשה מכולן מסוגלת לחולל ניסים אמיתיים. למה ללכת רחוק בשביל דוגמאות? בשנה שעברה, תופרת מנ?א?י,1 עכברונת של ממש, השליכה מן החלון את המאהב שבגד בה – ר?נ?ט?י?ה* מפוטם, שמן כפליים וגבוה פי אחד וחצי ממנה. לכן לא היה כדאי להוציא מרשימת החשודים את הנשים שלא ענדו את הסיכה. ויחד עם זאת: מי שמע על אישה, ועוד אשת חברה, שהיתה מסוגלת להזריק במיומנות ובמהירות כאלו?...

כך או כך, החקירה על סיפון ה"לווייתן" היתה עלולה להתארך, והקומיסר הפגין את יסודיותו הרגילה. רב-החובל ג'וזאיה קליף, היחיד מכל קציני האונייה, הוכנס בסוד החקירה וקיבל הוראה מהנהלת החברה להעניק לאוכ?ף-החוק הצרפתי כל סיוע שיידרש.
גו?ש ניצל את הפריבילגיה הזאת בצורה חסרת כל גינונים: הוא דרש שכל הדמויות המעניינות אותו ישובצו באותו סלון.

בנקודה זו, מן הראוי יהיה להסביר כי משיקולי הפרטיות והנוחות (בפרסומת לאונייה נאמר: "תמצאו את עצמכם באווירת האחוזה האנגלית הישנה והטובה"), הוחלט כי נוסעי המחלקה הראשונה לא יסעדו בחדר האוכל רחב הידיים יחד עם שש-מאות בעלי הלווייתנים העשויים מכ?סף וה"דמוקרטיים", אלא ישובצו ב"סלונים" נוחים, שכל אחד מהם נשא שם משלו ועוצב כחדר אורחים מסוגנן: מנורות בדולח, רהיטי עץ אלון ומהגוני מפוארים, כיסאות קטיפה, כלי כסף מסנוורים, מלצרים מפו?ד?רים ודיילים נמרצים. הקומיסר גו?ש בחר לצרכיו בסלון "ו?ינ?ד?זו?ר" שהיה ממוקם בסיפון העליון, ממש בחרטום האונייה: שלושת קירותיו בנויים כמעט במלואם מחלונות, ונשקף ממנו נוף נפלא – אפשר לא להדליק מנורות אפילו ביום סגריר. הקטיפה כאן היתה בעלת גוון חום-זהבהב, ועל מפיות הפ??שתן התנוסס הסמל של שושלת וינדזור 2.

מסביב לשולחן המעוגל, שרגליו הוברגו לרצפה (למקרה של גלים גבוהים), ניצבו עשרה כיסאות עם משענות גבוהות ומגולפות שעוטרו במיני סלסולים גותיים. הקומיסר העריך את העובדה שכולם ישבו ס?ביב לאותו השולחן, והורה לדייל להציב לוחיות עם שמות. ולא סתם כך, אלא בהתאם לתכנון האסטרטגי: את ארבעת מחו?סרי הסמלים הוא מיקם ישר מולו, כדי שלא יסיר את עיניו מן החמודים האלה. למרות תכנוניו, לא הצליח גו?ש להושיב בראש השולחן את הקברניט. מ?יס?ט?ר ג'וזאיה קליף לא הפגין כל חשק (על-פי דבריו שלו) "להשתתף בקרקס הזה" ועבר לסלון "יו?ר?ק", שם סעדו המשנה-למלך החדש של הודו ורעייתו, ושני גנרלים מצבא הודו. "יורק" התמקם בירכתי האונייה, במרחק המר?ב?י מ"וינדזור" הנגוע שעליו הופקד שארל ר?ני?ה, סגנו הבכיר של רב-החובל.

הקומיסר לא חיבב את ר?ני?ה כבר מן ההתחלה: פניו השזופים נשדפו ברוח, ואף-על-פי-כן הוא מדבר במין מתיקות כזאת; שערו השחור בוהק מב?ריל?נטין, ושפמו מסולסל בקפידה ומתעקל כלפי מעלה כמו שני שירבוטים עקומים. בקיצור, ליצן ולא מלח.

במהלך תריסר הימים שחלפו מרגע היציאה מהנמל הספיק הקומיסר לבחון היטב את שותפיו לסלון, למד את גינוני השולחן (כלומר, לא לעשן בשעת הסעודה ולא לטבול לחם ברוטב), שינן, פחות או יותר, את הגיאוגרפיה המורכבת של העיר השטה, התרגל לתנועת האונייה – אך בכל זאת לא התקרב למטרתו.

המצב היה כזה:
בתחילה, בראש סולם החשודים ניצב ס?ר ר?ג?'ינ?ל?ד מ?יל?פו?ר?ד-ס?טו?קס. צנום, אדמוני, עם פאות-לחיים פרועות. למראית-עין, בן עשרים ושמונה-שלושים. מתנהג בצורה מוזרה: פעם בוהה בעיניו הירוקות למרחק דמיוני ואינו משיב לשאלות, פעם מתחיל פתאום להתלהב ולקשקש, מחוץ לכל ה?קשר, על האי טהיטי, על שוניות האלמוגים, על לגונות כחולות ובקתות עם גגות עשויים מעלי דקל. פסיכופת מובהק. לשם מה צריך ב??רו?נ?ט,* צאצא למשפחה עשירה, לנסוע לקצה העולם, לאיזושהי או?קיאניה? מה כבר הוא לא ראה שם?

האריסטוקרט הארור פשוט התעלם מהשאלה בנוגע לסיכה החסרה, שאלה שדרך אגב נשאלה פעמיים. הוא לא נהג להסתכל על הקומיסר אלא איכשהו "דרכ?ו?", ואם כבר הביט לעברו, נוצר רושם כאילו גו?ש הוא איזה זבוב או חרק. סנו?ב? מגעיל. כבר בל?ה-האבר (הם חנו שם למשך ארבע שעות) רץ גו?ש אל המברקה כדי לשלוח שאילתה דחופה לסקו?טל?נד-יאר?ד: מי הוא, המילפורד-סטו?קס הזה? האם יש עדויות להתנהגות פרועה מצידו? האם השתעשע בלימודי הרפואה? התשובה הגיעה ממש לקראת ההפלגה. התברר כי אין עליו שום מידע מעניין, ובנוסף לכך נמצא גם הסבר למוזרויותיו. אבל בכל מקרה, לווייתן הזהב חסר, ולכן מוקדם מדי להוציא את האדמוני מרשימת הקליינטים של