פריס צפון
יום א 2.5.2004
24:00
הוא נגע בזרועה? בחושך ואמר, "תישארי כאן." היא לא נעה, רק המתינה ריח מי המלח היה חזק. היא שמעה את שכשוכם העמום של המים.
ואז נדלקו האורות והשתקפו מעל פני מכל פתוח גדול, אולי חמישים מטר לאורך ועשרים לרוחב. הוא נראה כמו בריכת שחייה פנימית, אלמלא כל הציוד האלקטרוני שהקיף אותו.
ואלמלא המתקן המשונה מאוד שהיה קבוע בקצה הבריכה.
ג'ונתן מרשל חזר אליה, מגחך כמו טיפש. "Qu'est que tu penses?" שאל, אף-על-פי שידע שהמבטא הצרפתי שלו מחריד. "מה דעתך?"
"זה נהדר," אמרה הבחורה. כשדיברה אנגלית, המבטא שלה נשמע אקזוטי. בעצם, היא היתה כולה אקזוטית, חשב ג'ונתן. עורה היה כהה, עצמות לחייה גבוהות, שערה? שחור, והיא יכלה בקלות להיות דוגמנית. היא גם התהלכה בגאווה כמו דוגמנית, בחצאיתה הקצרה ובעקביה החדים. היא היתה וייטנאמית-למחצה, ושמה מ?ריס?ה. "אבל אין כאן אף אחד?" שאלה והסתכלה סביב.
"לא, לא," אמר. "יום ראשון היום. אף אחד לא בא לעבודה ביום ראשון."
ג'ונתן מרשל היה בן עשרים וארבע, תלמיד מחקר בפיסיקה שבא מלונדון לעבוד במשך הקיץ במעבדה לחקר מכניקת הגלים, Laboratoire Ondulatoire, של המכון הימי הצרפתי בוויסי, מעט צפונה לפריס. אבל בפרבר ההוא התגוררו בעיקר משפחות צעירות, והקיץ עבר על מרשל בבדידות עגומה.
משום כך התקשה להאמין במזלו הטוב שהפגיש אותו עם הנערה הזאת. יפהפייה וסקסית במידה שלא תיאמן.
"תראה לי מה עושה המכונה הזאת," אמרה מריסה. עיניה נצצו. "אני רוצה לראות איך אתה עובד פה."
"בשמחה," אמר מרשל. הוא ניגש אל לוח הבקרה הגדול והתחיל ללחוץ על כפתורי המשאבות והחיישנים. שלושים המחוונים של מכונת הגלים, בקצהו המרוחק של המכל, התעוררו לחיים בזה אחר זה.
הוא שלח אליה מבט לאחור, והיא חייכה אליו. "זה נורא מסובך," אמרה. היא קרבה אליו ועמדה לידו מול לוח הבקרה. "אתה מתעד את המחקר שלך במצלמות?"
"כן, יש לנו מצלמות בתקרה, ומשני צדי המכל. הן מקליטות תיעוד חזותי של הגלים שאנחנו מחוללים. יש לנו גם חיישני לחץ במכלים, שמתעדים את נתוני הלחץ של הגלים החולפים."
"המצלמות האלה עובדות עכשיו?"
"לא, לא," אמר. "אנחנו לא צריכים אותן; אנחנו לא עושים ניסוי."
"אולי דווקא כן," אמרה והניחה את כף ידה על כתפו. אצבעותיה היו ארוכות וענוגות. היו לה אצבעות יפהפיות.
היא הביטה בו לרגע ואמרה, "החדר הזה, הכל יקר כל-כך. בטח יש לכם אבטחה רצינית, לא?"
"לא ממש," אמר. "צריך רק להעביר כרטיס כשנכנסים. ויש רק מצלמת אבטחה אחת." הוא הצביע מעבר לכתפו. "זאת בפינה, מאחור."
היא פנתה להביט. "והיא עובדת עכשיו?"
"מה, בטח," אמר. "תמיד היא עובדת."
היא החליקה בידה על צווארו, ליטפה אותו בקלילות. "מישהו מסתכל עלינו עכשיו?"
"לצערי."
"אז אנחנו צריכים להתנהג יפה."
"כנראה. בכל אופן, מה עם החבר שלך?"
"ההוא." היא פלטה נחרה של בוז. "נמאס לי ממנו."
בשעה מוקדמת יותר באותו יום, מרשל יצא מדירתו הקטנה והלך לבית הקפה ברחוב מונטיין, שם נהג לשבת מדי בוקר, וכדרכו לקח איתו כתב-עת לקריאה. ואז התיישבה הבחורה הזאת ליד השולחן הסמוך, עם החבר שלה. לא עבר זמן רב, ופרצה מריבה בין השניים.
למען האמת, מרשל חשב שמריסה והחבר שלה לא התאימו זה לזה. הוא היה אמריקאי, בחור בשרני וסמוק-פנים, בנוי כמו שחקן פוטבול, שערו ארוך במקצת ומשקפיו במסגרת המתכת לא הלמו את תווי פניו העבים. הוא נראה כמו חזיר שמנסה להתחזות למלומד.
שמו היה ג'ים, והוא כעס על מריסה, כנראה מפני שהיא בילתה את הלילה הקודם שלא בחברתו. "אני לא מבין למה את לא מוכנה לספר לי איפה היית," חזר ואמר.
"כי זה לא עניינך, בגלל זה."
"אבל חשבתי שאנחנו יוצאים לארוחת ערב ביחד."
"ג'ימי, אמרתי לך מההתחלה שלא."
"לא נכון, אמרת לי שכן. חיכיתי לך במלון כל הלילה."
"אז מה? אף אחד לא הכריח אותך. היית יכול לצאת. לבלות בנעימים."
"אבל חיכיתי לך."
"ג'ימי, אני לא שייכת לך," אמרה במורת-רוח. היא נאנחה בלי הרף, הרימה את שתי ידיה באוויר, או טפחה על ברכיה החשופות. רגליה היו שלובות, והחצאית הקצרה נמשכה כלפי מעלה. "אני עושה מה שמתחשק לי."
"זה ברור."
"כן," אמרה, ומיד פנתה אל מרשל ואמרה, "מה אתה קורא? זה נראה נורא מסובך."
בהתחלה היה מרשל מבוהל. ברור שהיא דיברה איתו כדי להתגרות בחבר שלה. הוא לא רצה להיגרר לסכסוך בין השניים. "זה פיסיקה," אמר קצרות, והפנה מעט את גופו ממנה והלאה. הוא השתדל להתעלם מיופייה.
"איזו פיסיקה?" התעקשה.
"מכניקת גלים. גלי אוקיינוס."
"אז אתה סטודנט?"
"תלמיד מחקר."
"אה. רואים עליך שאתה חכם. אתה אנגלי? למה אתה בצרפת?"
ולפני שהבין מה קורה, הוא מצא עצמו משוחח איתה, והיא הציגה בפניו את החבר שלה, שחייך אל מרשל בזחיחות ולחץ את ידו לחיצה רופסת. הכל היה מאוד לא נעים, אבל הבחורה התנהגה כאילו הכל כשורה.
"אתה עובד כאן? באיזו עבודה? מכל עם מכונה? בחיי, אני לא מסוגלת להבין את מה שאתה אומר. אתה מוכן להראות לי?"
והנה הם כאן, במעבדה של מכניקת הגלים. וג'ימי, החבר, נשאר ברוגז במגרש החניה שבחוץ, מעשן סיגריה.
"מה נעשה עם ג'ימי?" שאלה כשעמדה ליד מרשל בעת שטיפל בלוח הבקרה.
"אסור לעשן כאן."
"אני אדאג שהוא לא יעשן. אבל אני לא רוצה להרגיז אותו עוד יותר. אתה חושב שאני יכלה להזמין אותו להיכנס?"
מרשל חש שטף של אכזבה. "בטח. אני חושב."
היא הידקה את אחיזתה בכתפו. "אל תדאג, הוא יהיה עסוק אחר-כך. יש לו עניינים אחרים."
היא יצאה ופתחה את הדלת שבירכתי המעבדה, וג'ימי נכנס פנימה. מרשל שלח מבט וראה שהוא נשאר מאחור, ידיים בכיסים. מריסה חזרה ועמדה שוב ליד מרשל, לפני לוח הבקרה.
"הוא יהיה בסדר," אמרה. "עכשיו תראה לי."
המנוע החשמלי בקצהו המרוחק של המכל נכנס לפעולה בקול זמזום חד, ומשוטי הגלים חוללו את הגל הראשון. היה זה גל קטן, אדווה חלקה שעברה לאורך המכל ונחבטה בקול שכשוך בלוח המשופע שבקצה הקרוב.
"אז זה נחשול ענק?" שאלה.
"זאת הדמיה של צונאמי, כן," אמר מרשל, ואצבעותיו ריצדו על המקלדת. לוח הבקרה הראה טמפרטורה ולחץ, והציג תמונות של הגל בצבע מדומה.
"הדמיה," אמרה. "מה זאת אומרת?"
"אנחנו יכולים ליצור גלים בגובה של עד מטר אחד במכל הזה," אמר מרשל. "אבל צונאמי אמיתי מגיע לגובה ארבעה, שמונה, עשרה מטר. לפעמים יותר."
"גל באוקיינוס שהגובה שלו עשרה מטר?" עיניה נפערו. "באמת?" היא שלחה מבט לתקרה, בניסיון לדמיין זאת.
מרשל הנהן. זהו גובהו של בניין בן שלוש קומות. והוא ינוע במהירות של שמונה-מאות קילומטרים בשעה, עד שיתנפץ בשאגה על החוף.
"וכשהוא מגיע לחוף?" שאלה. "זה השיפוע בקצה, נכון? נדמה לי שיש לו מרקם של חצץ. זה החוף?"
"נכון מאוד," אמר מרשל. "המרחק שהגל עובר על החוף הוא פונקציה של זווית השיפוע. אנחנו יכולים לשנות את השיפוע לכל זווית שאנחנו רוצים."
החבר צעד קדימה והתקרב למכל, אבל לא יותר מדי. הוא לא הוציא מלה מפיו.
מריסה היתה נרגשת. "אתה יכול לשנות אותו? איך?"
"יש מנוע."
"איזה זווית שאתה רוצה?" צחקקה. "תראה לי זווית של vingt-sept מעלות. עשרים ושבע."
"בבקשה." מרשל לחץ על מקשים במקלדת. נשמע קול חריקה קל, ושיפוע החוף נעשה תלול יותר.
החבר האמריקאי התקרב קצת למכל כדי לראות, נמשך אל הפעילות. אכן, זה מרתק, חשב מרשל. כל אחד היה מתעניין. אבל הבחור לא הוציא מלה מפיו. הוא רק עמד והסתכל במשטח המחוספס ששינה את נטייתו, עד שנעצר.
"אז זה השיפוע?" שאלה הבחורה.
"כן," אמר מרשל. "אם כי למעשה, עשרים ושבע מעלות זה די תלול, יותר מקו החוף הממוצע בעולם האמיתי. אולי עדיף שאני אכוון את זה ל"
כף ידה הכהה סגרה על ידו. "לא, לא," אמרה. עורה היה רך. "עזוב אותו ככה. תראה לי גל. אני רוצה לראות גל."
גלים קטנים נוצרו בזה אחר זה מדי שלושים שניות. הם עשו את דרכם לאורך המכל, בקול שכשוך רך. "טוב, קודם כל אני צריך לדעת את צורת קו החוף. כרגע זה חוף שטוח, אבל אילו זו היתה לשון-ים כלשהי..."
"הוא יכול להשתנות ללשון-ים?"
"בטח."
"באמת? תראה לי."
"איזו מין לשון-ים את רוצה? נמל, שפך נהר, מפרץ..."
"אה," אמרה ומשכה בכתפיה, "שיהיה מפרץ."
זמזום של מנועים חשמליים, וקו החוף החל לשקוע בעקומה; השיפוע נתן לו צורת קערה.
"פנטסטי," אמרה. "קדימה, ג'ונתן, תראה לי את הגל."
"עוד לא. מה גודל המפרץ?"
"אה..." היא נופפה בידה באוויר. "קילומטר וחצי. מפרץ של קילומטר וחצי. אולי תראה לי כבר?" היא הטתה את גופה אליו. "אני לא אוהבת לחכות. כדאי שתדע את זה."
הוא הריח את הבושם שלה. הוא הקליד במהירות. "הנה הוא בא," אמר. "גל גדול, נכנס למפרץ של קילומטר וחצי, בעל שיפוע של עשרים ושבע מעלות."
קול השכשוך היה הרבה יותר חזק כשנולד הגל הבא בקצהו הרחוק של המכל, אך הוא עשה את דרכו אליהם באדוות חלקות, שהגביהו עד כדי חמישה?עשר סנטימטרים.
"אה!" מריסה עיוותה את פניה באכזבה. "הבטחת לי שהוא יהיה גדול."
"חכי רגע," אמר.
"הוא יגדל?"
דירתה היתה ממש מול נוטר דאם, מעבר לנהר, וממרפסת חדר השינה שלה נשקף נופה היפהפה של הקתדרלה שטופת האור. השעה כבר היתה עשר, אבל צבע השמים היה עדיין כחול כהה. הוא השפיל מבטו אל הרחוב למטה, אורות בתי-הקפה, המוני העוברים ושבים. הנוף היה מרהיב עין, מלא פעילות.
"אל תדאג," אמרה מריסה, שעמדה מאחוריו. "אם אתה מחפש את ג'ימי, הוא לא יבוא הנה."
למען האמת, השאלה כלל לא עלתה בדעתו לפני שהיא העלתה אותה. "לא?"
"לא," אמרה. "הוא ילך למקום אחר. ג'ימי, יש לו הרבה נשים." היא לגמה מעט יין אדום והניחה את הכוס על שולחן הלילה. בלי שום הקדמות, היא משכה את חולצתה מעל ראשה ושלשלה את חצאיתה. היא לא לבשה דבר מתחת.
היא התקרבה אליו, עדיין בנעלי העקב שלה. כנראה נראה מופתע, כי היא אמרה, "אמרתי לך: אני לא אוהבת לחכות," השליכה את זרועותיה סביבו ונישקה אותו בחוזקה, בפראות, כמעט בכעס. הרגעים הבאים היו מגושמים, הוא ניסה לנשק אותה בעוד היא תולשת את בגדיו מעליו. היא התנשמה והתנשפה בחוזקה. יצריותה היתה כמעט כמו כעס, והשלמות המוחלטת של גופה הכהה, היפהפה, הטילה עליו אימה, אבל לא לזמן רב.
אחר-כך היא התרפקה עליו. עורה היה רך, אבל גופה היה מתוח בתוכו פנימה. תקרת חדר השינה זהרה באור רך שהשתקף מעל חזית הכנסייה שממול. מרשל היה רופס, אבל מריסה נראתה מחושמלת עוד יותר מכפי שהיתה קודם, נותרה חסרת מנוחה אחרי ההתעלסות. הוא שאל את עצמו אם היא גמרה באמת, למרות גניחותיה וזעקותיה בסוף. ופתאום היא קמה מהמיטה.
"קרה משהו?"
היא לגמה יין. "בית שימוש," אמרה, פנתה מעליו ויצאה דרך דלת. היא השאירה את כוס היין שלה. הוא התיישב ולגם, והבחין בטביעה הענוגה שהשאיר השפתון שלה בשולי הכוס.
הוא הסתכל על המיטה וראה את הפסים השחורים שהותירו עקביה על הסדינים. היא לא חלצה את נעליה אלא באמצע ההתעלסות. ואז נזרקו הנעליים, ונעצרו מתחת לחלון. עדות לתאוותם. הוא עדיין הרגיש, גם עכשיו, כשרוי בחלום. הוא לא היה מעולם עם אשה כזאת. יפהפייה, שגרה במקום כזה. הוא תהה כמה עולה דירה כשלה, עם קירות ספונים בעץ, במיקום מושלם...
הוא לגם עוד קצת יין. אפשר לסבול, חשב.
הוא שמע מים זורמים בחדר האמבטיה. וקול המהום, כמין שיר ללא נעימה.
דלת הכניסה נפתחה בחבטה גדולה ושלושה גברים התפרצו לחדר השינה. הם לבשו מעילי גשם כבדים וחבשו כובעים. מרשל המבועת הניח את כוס היין על השולחן היא נפלה וזינק אל בגדיו המוטלים ליד המיטה כדי לכסות את עצמו, אבל האנשים הגיעו אליו בן רגע, אחזו בו בידיהם הנתונות בכפפות. הוא צרח בבהלה ובפחד כשהפילו אותו על המיטה וריתקו אותו אליה, פניו למטה. הוא עדיין צרח כשתחבו את פניו לתוך כר. הוא חשב שהם עומדים לחנוק אותו, אבל לא. אחד מהם סינן בלחש, "תהיה בשקט. לא יקרה לך כלום אם תהיה בשקט."
הוא לא האמין לו, והמשיך לפרפר ולצעוק. איפה מריסה? מה היא עושה? הכל קרה מהר כל-כך. איש אחד ישב על גבו, ברכיו נעוצות בשדרתו, ונעליו היו קרות על אחוריו החשופים של מרשל. הוא הרגיש את ידו של האיש על עורפו, דוחפת אותו אל תוך המיטה.
"תהיה בשקט!" סינן האיש שוב.
השניים האחרים אחזו בידיו ומשכו את זרועותיו לצדדים, כאילו ביקשו לצלוב אותו אל המיטה. הם התכוננו לעשות לו משהו. הוא חש מבוהל ופגיע. הוא גנח, ואחד מהם חבט בעורפו. "שקט!"
הכל קרה במהירות, לגמרי אימפרסיוניסטי. איפה מריסה? בטח מתחבאת בשירותים, והוא לא האשים אותה. הוא שמע קול שכשוך מים וראה שקית פלסטיק עם משהו לבן בתוכה, דומה לכדור גולף. הם שמו את השקית תחת בית שחיו, כנגד החלק הבשרני של זרועו.
מה הם עושים לעזאזל? הוא הרגיש את קור המים על זרועו, וניסה להיחלץ, אבל הם החזיקו בו בכוח, ואז, מתוך המים, נלחץ משהו רך אל זרועו, ולרגע היתה לו הרגשה דביקה, כאילו היה זה גומי לעיסה משומש, משהו דביק נאחז בבשר זרועו, ואחר כך הרגיש צביטה קלה. שום דבר, עקיצה מורגשת בקושי, רגעית.
האנשים פעלו במהירות, השקית סולקה, ובאותו רגע נשמעו שתי יריות קולניות להפליא, ומריסה צרחה בצרפתית מהירה "Salaud! Salopard! Bouge-toi le cul!"*) ("מנוול! תזיז את התחת!") והאיש השלישי צנח מעל גבו של מרשל ונחת על הרצפה, ומיד קם, ומריסה צרחה עדיין, והיו עוד יריות, והוא הריח אבק שריפה באוויר, והאנשים ברחו. הדלת נטרקה, והיא חזרה, עירומה כביום היוולדה, ממלמלת בצרפתית שהוא לא הצליח להבין, משהו על vacherie שהוא חשב שזה פרה, אבל התקשה לחשוב בבהירות. הוא התחיל לרעוד על המיטה.
היא באה וכרכה את זרועותיה סביבו. קנה האקדח היה לוהט והוא צעק, והיא הניחה אותו בצד. "ג'ונתן, אני מצטערת כל-כך." היא ערסלה את ראשו על כתפה. "בבקשה, אתה מוכרח לסלוח לי, הכל בסדר עכשיו, אני מבטיחה לך."
הרעידה נפסקה לאט, והיא הביטה בו. "הם הכאיבו לך?"
הוא נד בראשו, לא.
"יופי. חשבתי שלא. אידיוטים! חברים של ג'ימי, הם חשבו שזאת בדיחה, להפחיד אותך. ואותי, אני בטוחה. אבל לא קרה לך כלום?"
הוא נד שוב בראשו. הוא השתעל. "אולי," אמר, כשמצא שוב את קולו לבסוף. "אולי כדאי שאני אלך."
"מה פתאום," אמרה. "לא, לא, אסור לך לעשות לי דבר כזה."
"אני לא מרגיש "
"בשום אופן לא," אמרה. היא התקרבה עליו עוד יותר, וגופה היה צמוד לגופו. "אתה מוכרח להישאר עוד קצת."
"אנחנו לא צריכים לקרוא למשטרה?"
"Mais non. המשטרה לא תעשה כלום. מריבת אוהבים. בצרפת לא עושים ככה, אנחנו לא קוראים למשטרה."
"אבל הם פרצו לבית שלך..."
"הם הסתלקו כבר," לחשה באוזנו. הוא הרגיש את הבל פיה. "נשארנו רק שנינו עכשיו. רק שנינו, ג'ונתן." גופה הכהה החליק במורד חזהו.
השעה היתה אחרי חצות כשהתלבש שוב, עמד לפני החלון והשקיף על נוטר דאם. הרחובות עדיין המו אדם.
"למה שלא תישאר?" אמרה ושרבבה את שפתיה היפות. "אני רוצה שתישאר. אתה לא רוצה לשמח אותי?"
"מצטער," אמר. "אני צריך ללכת. אני לא מרגיש טוב."
"אני אדאג שתרגיש טוב."
הוא נד בראשו לשלילה. ולמען האמת, הוא חש ברע. הציפו אותו גלי סחרחורת, ורגליו היו