זאת הייתה מסיבת הסיום המסויטת של הניינטיז: התקוות הליברליות התנפצו, הרוק נסוג לאחור והקידמה עמדה לשנות הכל. אסף אמדורסקי, כבר לא ילד פלא ועדיין לא סופרסטאר, עשה מזה אלבום נצחי. "מנועים שקטים", שכעת מציינים 20 שנה לצאתו, דחס לתוכו את כל החלומות הכהים והמרוסקים האלה, יחד עם צליל אלקטרוני ומנוכר וחצוצרה מחלום אחר.
20 שנה אחרי, והרבה ימים שנשרו מאיתנו, ואמדורסקי הוא כבר מזמן לא הילד הרע בשכונה - וגם לא זה שעושה מהפכות. הוא זה שבוחר את נציגינו לאירוויזיון בריאליטי הכי מתוקתק בישראל, ובזמנו הפנוי מקליט גרסאות כיסוי לשירי אביו עם ישראל גוריון. אבל אל תטעו באמדורסקי: הוא עדיין רעב, והחלומות שלו רק גדלו. המופע אמש בהיכל התרבות הוכיח זאת היטב - את הגאונות המזוקקת של אז, הוא יכול להגשים היום עם כל החזון האמנותי שלו. זאת עדיין בעיטה בבטן, אלו רק הכיסאות שנוחים יותר.
הדבר האחרון שאמדורסקי רצה זה שהמופע יהיה עוד מפגש מחזור נוסטלגי ודביק, והוא אכן עשה הכל כדי שלא יהיה משעמם לרגע, ושדבר לא יהיה צפוי. אף שכדור דיסקו שנתלה בתקרת האולם בישר על העתיד לבוא כמו אקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה בשלישית, הוא פתח את המופע דווקא הכי רחוק שאפשר מ"מנועים שקטים", עם גיטרה בלבד ורוח חופשית, כמעט מאולתרת. זה התחיל עם "השמיים הכחולים" ו"בראשית", כשאחר כך הצטרפו אליו חמש צ'לניות בהנהגת השותפה הוותיקה קרני פוסטל, לביצועים מושלמים של "יקירתי" ו"חרש ביבבה". עד כאן שום דבר מ"מנועים שקטים" בכלל.
ואז הצ'לניות ירדו מהבמה ואמדורסקי ירד אל הקהל עם הגיטרה שלו, לרגע הגדול הראשון של הערב: הוא התחיל לנגן את "כוכב" על הגיטרה לבד - כמה רחוק מהאלקטרוניקה האינטנסיבית שהייתה בו - כשלפתע עונה לו קול מכוכב אחר: אביתר בנאי, ממרום הקהל. זה שר וזה שר אליו בחזרה, מנצנצים למרחקים. דווקא באווירה המינימליסטית הזאת, השיר הזה היה גדול מאי פעם. הקסם נמשך כשבנאי התיישב על הפסנתר והשניים מבצעים את "הדוב והנחש", מאלבום הבכורה שא"א היה שותף בהפקתו. כעבור רגע גם שלומי שבן מצטרף לביצוע משולש, חביב, של "זוג משמיים". הערב "חברים שרים אמדורסקי" נמשך כשאמדורסקי ירד שוב מהבמה, והפעם השאיר עליה את שלומי שבן ואמן כלי ההקשה איתמר דוארי בלעדיו, מבצעים את שירו "העיר הגדולה".
כל זה היה נחמד מאוד, אבל המנה העיקרית הגיעה רק עכשיו: אמדורסקי חזר לבמה עם להקה שלמה, כולם לבושים בגדים כסופים ומנצנצים. הם החלו בביצוע שיר המפתח של הערב, "15 דקות". ברגע הנכון, שכל מי שמכיר את השיר הזה עד לשורשיו יודע בדיוק מתי הוא מגיע, האורות כבו וכדור הדיסקו נדלק - והחל להאיר את כל הקהל, באופן שמשקף היטב את הפנטזיה ההזויה הזאת, כשברקע החצוצרה של ספי ציזלינג משגעת את כל שומעיה.
וזה המשיך: "חלום כהה", השיר הטוב באלבום ויש שיטענו הטוב של אמדורסקי בכלל, מקפל בתוכו את הייאוש ואת המרד בייאוש שכל כך נוכחים באלבום גם יחד. ברגע שהשירה של אמדורסקי נקטעת ומתחלפת בהקלטה העצובה ההיא של ענבל פרלמוטר, אמדורסקי התעטף בבד כסוף שהסתיר אותו לחלוטין - ועליו הוקרנו פניה של פרלמוטר. אמדורסקי המשיך להסתתר עד סוף השיר, הלך צעד אחורה וכיבד את הגיטריסטית המנוחה, והמחיש עד כמה כל השיר הזה הוא הליכה ארוכה לאיבוד. בהמשך מגיע "רוק וקושי" כשיר המושלם השלישי מהאלבום, ואי אפשר לבקש יותר.
ברקע מגיעים גם כל שאר שירי האלבום, כל אחד מהם עשוי היטב, מתאר נאמנה את סערת הרגשות שבתוכה נוצר האלבום, את הניכור והעייפות שבוקעים ממנו גם היום. ביניהם הסתתרו גם כמה רגעים פחות מוצלחים. ב"התקפת לב" הלך אמדורסקי לצד אחד של הבמה ושר למצלמה שנמצאת שם. בצד השני שבן מתיישב על הפסנתר וממשיך אותו לביצוע מהורהר של "האזרח האחד", אחד השירים הטובים ביותר שלו. זה לא עבד: שני השירים לא קשורים אחד בשני, לא בתוכן ולא בקצב, ונשמעו מפוספסים למדי. "ערב לזכרי" היה עובד כאן, לדעתי, טוב בהרבה.
אחר כך שבנו להדרנים: יעל קראוס שרה את "מעיין" מהאלבום הראשון כשאמדורסקי כלל לא על הבמה - רגע יפה, אך מוזר - ועוד היו שם, בין היתר: "אהבה חדשה" עם שובן של הצ'לניות והלהקה כולה, "הנצח הוא נצח" החדש, "החדר האינטימי שלי" עם שבן ובנאי כשכל השלישיה מתופפת את השיר, ולבסוף, איך לא, "רכבת לצפון".
שום דבר לא היה צפוי בערב הזה: לא הייתה בו התרפקות ולא נוסטלגיה, שיר אחרי שיר התחלפה הלהקה, אורחים באו והלכו, וברקע אמן אחד, שברגע שבו הוא חוגג את 15 דקות התהילה שלו - הוא מפנה את הבמה לאחרים שישירו את שיריו. 20 שנה אחרי 15 הדקות של אסף אמדורסקי, המנועים רק מתחממים.
