התחזית עם סמוטריץ' של "ארץ נהדרת" לא מצחיקה. היא מבעיתה
מערכון הפתיחה השתמש בפורמט של הפינה הכי מנחמת לכאורה של המהדורה, ובחיוך אלים, כדי להראות את העתיד הדיסוטופי שנבנה על בסיס הסיוט של כולנו
נדב מנוחין
מבקר תרבות
כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
כל הכתבות של נדב מנוחין
אלמוג בוקר טועה: אין באמת ויכוח. עסקת חטופים היא קונצנזוס לאומי מובהק
הפרשן של חדשות 12 מחה ב"אולפן שישי" על כך שבניגוד לתחילת המלחמה, יותר אנשים חושבים שהחזרת החטופים היא לא הדבר הכי חשוב. גם בלי התשדיר קורע הלב שהוקרן לפני כן, מהסקר שפורסם באותה מהדורה ממש עולה ההיפך המוחלט, כמו גם שתי מסקנות עצובות נוספות
"הכוכב הבא לאירוויזיון" היא תמצית הטירוף הישראלי - ונרמולו
אבל מתנגש עם פופ וטראש, מלחמה עם תחרות שירה: בעונה השנייה אחרי אסון אוקטובר, "הכוכב הבא" מודעת יותר לפיצול האישיות הקיצוני שלה, כמו כולנו. שלוש הערות על פתיחה העונה
אלה רגעי השפל הכי איומים של התקשורת הישראלית. הצל שלהם עוד כאן
"המו"לים", הסדרה התיעודית של כאן 11 על המאבק ארוך השנים בין ידיעות אחרונות ומעריב ועל האופן שבו יחסי הון-שלטון-עיתון רמסו את המחויבות של התקשורת לציבור, מאירה את הצדדים הכי מכוערים של העיתונות הישראלית. זו קריאת השכמה לעיתונאים - וגם לקוראים
הספיישל הגאוני של רייצ'ל בלום בנטפליקס מתחיל בפרודיה גסה. ואז המוות מופיע
"מוות, תן לי לעשות את הספיישל שלי" הוא חצי מופע סטנדאפ וחצי מחזמר על לידה ואבל שהתערבבו עם פרוץ מגפת הקורונה. גם מהכאבים הכמוסים האלה, מחרדה של הורים צעירים ומאובדן, היוצרת של "האקסית המטורפת" מצליחה לצאת למסע מקורי, מתוחכם, אנושי, מוזיקלי וקורע מצחוק
החגיגה על תמונת הסנאף שלו היא הפיגוע האחרון של יחיא סינוואר
בערוצים התייחסו אליה כאל תמונת ניצחון, אבל כשהזוועה הזאת מופיעה על המסך בשעת אחר הצהריים ללא טשטוש, זאת הנפש שלנו שמצולקת. זו תעודת עניות: כל המחסומים התרבותיים קרסו, והטלגרם ניצח את הטלוויזיה
ההישג העיתונאי של רועי שרון הוא הסיוט המופרע של כולנו. המלחמה הגיעה לסלון
הפרשן הצבאי של כאן 11 הציג במהדורה תיעוד מפורט מקרב פנים אל פנים בין חיילי צה"ל ומחבלי חיזבאללה. כל כך התרגלנו למלחמה שלא נגמרת, שזה מתקבל בשוויון נפש מוחלט בשמונה וחצי בערב
הדם נוסע ונוסע עם הרכבת, ואין מה שיעצור. הוא זועק אליי מרצפת הקרון
לפעמים אני עדיין מנסה לרמות את עצמי שהפיגוע ביפו לא היה מעולם. שהרוצחים נעצרו בדרך. שכולם חזרו למשפחתם בשלום. שלא הכרתי מעולם את השמות האלה. שאימה לא זיהמה לי את הדרך הביתה. אבל העיניים שלי ראו מה שראו. יומן
שרים, בוכים וזועמים: 5 הערות על המוזיקה הישראלית של שנת תשפ"ד
צל כבד ליווה את החברה הישראלית מאז אוקטובר השחור, ובהתאם גם את המוזיקה שיצאה מאז. שירי המצעד השנתי מספרים את הסיפור על חיים בתוך המלחמה ולצד המלחמה, כולל כאלה שעוסקים באבל ובנרצחים, וכאלה שעוסקים בגאווה לאומית והתרסה. זו הייתה שנת תשפ"ד במוזיקה הישראלית
"עוד נחזור לרקוד": צלילה גרפית אל הגיהנום של הנובה, שכבר הפך לחלק מאיתנו
באמצעות עדויות של ניצולים ותיעוד מקורי מזמן אמת, הסרט התיעודי של יריב מוזר בהוט 8 מציג את הטבח במסיבת הטבע באופן מפורט, מקיף וללא הנחות. גם אם הוא לא מחדש הרבה לאומה שמשחזרת את האימה הזאת שוב ושוב מחדש כבר שנה, זאת עדיין צפייה מזעזעת, והלב עוד מסרב להאמין
"ישראל חוזרת להיות מעצמה"? אישה אחת בכתבה של מוסקו מגלה לנו את האמת
הפרשנים באולפנים מריעים לתקיפות בלבנון ומכים בתופי המלחמה. אישה אחת שיושבת שעות במקלט בקריות כי היא מפחדת להיות בבית, מזכירה את מה שכל הזמן נשכח
יש אופק אחר: נבחרת החלומות של אהוד בנאי הפריחה את הנגב
לא רחוק משדה בוקר, הופעות מלהיבות של ברי סחרוף, כנסיית השכל, קורין אלאל ואחרים הציתו את המדבר. אהוד בנאי - הרוח החיה מאחורי כל זה - הציג בסוף הלילה חזון אופטימי על ישראל יפה יותר
אין בטלוויזיה דבר רדוד יותר מהממלכה האינפנטילית של אברי גלעד. הבדיחה על חשבוננו
צריך להיות מנותק מהמציאות כדי לא להבין שאנחנו בדרך להסלמה מטורפת, אבל בגנון של גלעד דיברו על מסיבה עליזה וחיקו פיצוצים של ביפרים. כשתגיע החמרמורת, זה כבר יהיה מאוחר מדי. וגם "איפה תלכי" הוא סרט עדין ופיוטי, על החיים שנעצרו באוקטובר והעולם שמתעקש להסתובב
ככה בדיוק נראה סרטון מהגיהנום. גם דניאל הגרי נשבר מול הזוועה
בסרטון מהמנהרה שבה נרצחו ששת החטופים, הסיוט מקבל צורה מול עינינו. מספיק לראות מה קרה לדובר צה"ל בתוכה ליד שלולית הדם, כדי להבין את הסיפור כולו
פיקוד העורף מציג בדיחה ביזארית ומזעזעת. על חשבון הסיוט שלנו
עוד איומים! עוד אזעקות! והייאוש - הרבה יותר נוח: התשדיר שמפרסם את מערכת ההתרעות החדשה מציג הומור נוראי ועתיד מסויט. סרטון כה מופרך יכול להיוולד רק בישראל המטורפת של 2024
ראיתי בנטפליקס את העתיד של הטלוויזיה והתחלחלתי. אנחנו גמורים
שירות הסטרימינג הלך בכל הכוח על תחרות האכילה "Chestnut נגד Kobayashi: עד הנקניקייה האחרונה", והפך אותו לאירוע גלובלי בשידור חי. לשם אנחנו הולכים: בידור יותר ויותר ביזארי, חולני וקיצוני, וכולם מוחאים כפיים
בין התרנגולים לביבי, הריקוד הגאוני של מריאנו היה רגע טלוויזיוני אדיר
כוכב "ארץ נהדרת" הודח רגע לפני גמר "רוקדים עם כוכבים", אבל למי אכפת? הריקוד שלו עם רומי נוף לפי הקלאסיקה "הכל זהב" הוא לא רק מחווה קורעת לנעמי פולני, אלא גם פרודיה מושלמת וחתרנית על הפריים טיים האסקפיסטי והתעמולה הביביסטית
אברי גלעד חילק כנאפה לרגל חילוץ החטוף פרחאן אל-קאדי. התכווצתי במבוכה בבית
בין התרגשות ותסכול, בין אושר למבוכה, התקשורת הישראלית חגגה את שחרור החטוף פרחאן קאדי משבי חמאס. בין כמה התרחשויות מגוחכות, היו גם כמה רגעים יפים ונדירים של סולידריות
שקועים בפנטזיות, משקרים לכולם ומתגעגעים לסיוט: לאנשים האלה אין גאולה
ההפקה החדשה של החאן לקלאסיקה של טנסי וויליאמס, "ביבר הזכוכית", משחקת בחכמה על הפער הטראגי - הפסיכולוגי והמעמדי - שבין החלומות של גיבוריה למציאות העלובה של חייהם. גם כשהיא מצחיקה, זה הרי סיפור עצוב מאין כמותו
ההפתעה הענקית של ריטה מראה כמה יפה יכול היה להיות כאן
הפרויקט החדש של המלכה האם הוא ממתק פופ משובח, אברהם לגסה מציג כישרון בוהק מכוכב אחר, והשירים של פלורה נוגעים בעומק הלב השבור. שלושה אלבומים מעולים חדשים
עודד בן עמי, עוד לא הבנת? שום מנהיגים לא יבואו
ערוצי הטלוויזיה משקפים מדינה בחרדה לקראת ההסלמה המתקרבת: הציבור נוטש את הרחובות, מסתער על הגנרטורים, מתחנן לכרטיסי טיסה, אוגר תרופות ליום סגריר. מי שמצפה עדיין שנתניהו ושאר מקבלי ההחלטות ידברו עם הציבור וינסו להרגיע אותו פשוט לא מבין איפה הוא חי
אילה חסון צקצקה על "אנשים שמדברים עם הדומים להם". האירוניה מתה
בפאנל שאוהב לדבר על אליטות לא מגוונות עם אג'נדה, יושבת חבורה של בכירים לשעבר ומדברת באופן ילדותי להדהים עם עצמה בסיסמאות צפויות ושרה במקהלה בוטה את אותו מסר על אותם "אשמים". זה בעיקר פתטי
השירים של נורית גלרון התערבבו באסונות של כולנו. הדמעות עלו מעצמן
בעוד הזמרת הפנומנלית רצתה לחגוג 40 שנה לאלבום "נגיעה אחת רכה", הקהל החל להבין את היקף הטרגדיה האיומה בגולן. בתוך הערב המבלבל הזה, הדבר הברור היחיד היה שכולנו זקוקים לחסד
הבאנו מדליה וגם להיט: עשרה שירים בצרפתית שעשו עלייה
שאנסון זה לא אסון: אם הייתה אולימפיאדה לשירי אהבה, ברור שפריז הייתה מארחת גם אותה - והנה המשלחת שלנו. מזוהר ארגוב עד חוה אלברשטיין, מאריאל זילבר עד אביב גפן - עשרה שירים סופר ישראלים שעשו עלייה מארץ הבאגט והיין, ואולי אפילו לא ידעתם
עם בנדנות צהובות למען החטופים, ערב המחווה לאדם הפך לחגיגה של אהבה
שורה מפוארת של אמנים הגיעה כדי לבצע את שיריו של הזמר, שהלך לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן. מי שציפה לערב מעונב ועצוב, גילה ערב מושקע ומלא כיף, כשרוח הכריזמה החד-פעמית של המנוח מרחפת גאה מלמעלה
שתי דקות לתוך הפרק המטלטל של "עובדה", נותרתי ללא אוויר וללא מילים
הפרק של "עובדה" עם סיפורו של החטוף שהוחזר, אלמוג מאיר ג'אן, מגלה לנו איך באמת נראים מאות ימים של שבי, ומה זה אומר על מי שנשאר מאחור. בעידן של חוסר קשב, אסור שהסיפור הזה יטבע בשטף האינסופי
אתה מביט בתמונה וטובע. לרגע אחד אפשר להיאחז ביופי העולם
בתערוכת האימפרסיוניזם "לתפוס רגע חולף" במוזיאון תל אביב, יצירות של אמנים כמו מונה, רנואר ודגה ממלאות את הקירות בעושר משכר של צבעים ודמויות. הן כמו תרופה לנפש ולעין: לרגע אפשר להאמין שיום אחד אולי גם אנחנו נוכל לחלום על חבצלות מים. ויש גם ד"ש מבן גוריון
בהשראת פרשת תאיר ראדה, המותחן הבלשי של התאגיד חושף חרדה עמוקה
לגל הבלשי של הזמן האחרון מצטרפת "האמת" (כאן 11), ולא צריך לעבוד קשה כדי לחשוף את מקורות ההשראה הנפיצים שלה. מעל לכל יש תחושה אחת שמרחפת מעליה: ישראל חרדה מבני הנוער שלה, מאוד
"האם אנחנו באירוע קיצוני?", שאל החזאי. התשובה יותר מצחיקה מהשאלה
מאחורי ניסוח טלוויזיוני כזה או אחר, מסתתרת לפעמים איזו פרודיה על המציאות. כך בין קטסטרופה לקטסטרופה, תחזית מזג האוויר של אלעד זוהר בחדשות 13 מצאה את הנחמה היחידה שהישראלים יכולים להיאחז בה עכשיו: תמיד יכול להיות גרוע יותר
דפנה ליאל גלגלה עיניים על הפארסה החדשה. חבל שהיא לא הפכה את השולחן
הביקורת המאופקת באולפן על המשבר החדש שמאיים על הקואליציה נראית כמעט סלחנית מדי ביחס לרמות הניתוק הבלתי נתפס - וזה אפילו לא הדבר הכי מחליא שהתרחש ביממה הזאת במשכן. לפעמים זה מרגיש כאילו גם כשנדמה לנו שהגענו לתחתית של התחתית, כנסת ישראל נוקשת מלמטה