איברהים לוקח אותנו במונית שלו לפארק הירקון. גר ליד ערד, אבל עובד הרבה בתל אביב, עיר שהוא מרגיש בה בבית. לא יחזור בימים הקרובים לדרום, כי הוא חייב לעשות כסף. בחודש הבא הוא עובר לקנדה. מה יש לך בקנדה, אני שואל. "כלום, אבל העיקר לא להיות פה", הוא כועס, "ישראל חרא מדינה. קשה, יקרה, ממררים לך את החיים. הרבה אנשים שעולים למונית אומרים לי שחבל שהם לא עזבו ושהם חולמים לעזוב". הבן שלי איתי, בן 9, הסתכל עלי במבט תוהה וחיפש אצלי תשובה. העיניים שלי לא נתנו לו את ההסבר שהוא קיווה לו. הגענו לפארק, איחלתי לאיברהים בהצלחה בקנדה וירדנו מהרכב. לא המשכנו לדבר על זה.
איברהים לא ידע מי זה בון ג'ובי, עד לפני כמה שבועות גם איתי לא. בכיתה שלו הם טוחנים את "It's My Life", אבל הוא לא ידע לשייך. כשהודיעו שהלהקה חוזרת להופיע כאן ידעתי שאקח אותו. בון ג'ובי היו ההופעה הגדולה הראשונה שראיתי בחיי. זה היה בלונדון, ינואר 1990. הייתי בן 16. רציתי שזו תהיה גם ההופעה הגדולה הראשונה שלו. פנטזיות של אבא נוסטלגי וסנטימנטלי. דבר חשוב הדחקתי, ברור לי למה: ב-1990 בון ג'ובי היו בשיאם, שנתיים אחרי "New Jersey" המושלם, ארבע שנים אחרי "Slippery When Wet" שפרץ את דרכם. ג'ון בון ג'ובי היה בן 27. כמעט 30 שנה חלפו. שלושה חברי להקה מקוריים נותרו מאותה תקופה: ג'ון בן 57, כמו הקלידן דיוויד בריאן. המתופף טיקו טורס בן 65. זו לא בדיוק האדמה שעליה צומחים חלומות רוקנרול, לא ככה לב קטן בן 9 ילמד לפעום בקצב שאינו שייך לסטטיק ובן אל.
אבל ג'ון לא פראייר ויודע לתעתע. על המסכים לפני ההופעה מוקרנות פרסומות למותגים שהוא מקדם ונושאים את שמו, ביניהם ליין אופנה ורוטב לפסטה. בין לבין עולה תמונת ענק שלו מטופלת היטב. "הוא יפה", אומר לי איתי. אני מסכים. מזלו. היופי מקהה את העובדה המצערת שזמר הוא כבר פחות. יש מי שגרונם יכול לאכזריותו של הזמן, ניל יאנג למשל, ברוס ספרינגסטין למשל, ויש מי שהשנים כותשות. ניל ויתר על הלוק, ג'ון על הגרון. אבל נדמה שלקהל זה פחות אכפת. בון ג'ובי נותנים שואו ענק, וג'ון מפלרטט עם ישראל בכלל ועם שתי בחורות שהוא העלה לבמה בפרט. ריקוד צמוד, נשיקה קטנה על השפתיים, לחישה אינטימית באוזן. אולי מספר של חדר במלון, אולי המתכון לרוטב.
זו הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב האירופי הנוכחי של הלהקה, ובון ג'ובי באמת נתנו הכל. לא בכאילו, כמו לא מעט להקות אחרות שעברו כאן, אלא באמת, בכוונה מלאה. הלהקה שמקיפה את ג'ון מחפה עליו בצורה מדהימה, הוא באמת לא מסוגל לשיר, אני לא מגזים, הקול שלו על שמונה אחוז סוללה, וזה מייצר רגעים מביכים שבהם הוא מתפקד בעיקר בתור אחראי על המורל, על הפעלת הקהל ועל שימוש חריג בחיוכים, אבל הנגנים מצילים אותו פעם אחר פעם, שרים בצורה מושלמת את מה שהוא אמור לשיר, ומרימים את הפזמונים ואת הקהל באוויר.
להבדיל מרשימת השירים שהם ביצעו בפעם האחרונה שהם היו כאן, ב-2015, אתמול פארק הירקון זכה בסטליסט זהב עם הרבה יותר להיטים: ארבעה מ"ניו ג'רזי", כולל "Blood on Blood" האהוב עלי ו-"Lay Your Hands on Me" שנפקדו לפני ארבע שנים; שלושת הפגזים מ- "Slippery When Wet", שתרם את "Livin' on a Prayer" סוגר הערב; "Bed of Roses" ו-"Always" איחו לבבות שנשברו עקב היעדרותם אז (קשה לפספס את האירוניה בשורות "אני לא יכול לשיר שיר אהבה כמו שצריך, כנראה שאני כבר לא כזה טוב, אבל מותק, זה רק אני"), והיה כמובן גם את "It's my Life", שהגיע לקראת הסוף והרים את הילד מהקרקע, לשם פרש בשלב מסוים עם הטלפון שלי כדי לשחק משחק כדורגל שבו הוא רונאלדו, סוחט קריאות "איזה חמוד" מכל הבחורות בסביבתנו. בגילו אני רציתי להיות גילי לנדאו או ג'ורג' מייקל. פחות הסתייע.
"הוא לא יכול לשיר", אמר לי איתי כשנגמרה ההופעה, "אבל נהניתי". גם אני, עניתי, ועצרתי בדוכן המרצ'נדייז לקנות חולצה מתקופת "Slippery When Wet". אדם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. או כמו שהסברתי לאיתי: "הלב שלי הוא כמו כביש פתוח, אני פשוט רוצה לחיות כל עוד אני בחיים".
