ב"חצות בפריז" של וודי אלן מזהירה הדמות שמשחק מייקל שין את זאת של אואן ווילסון ואומרת לה ש"נוסטלגיה היא הכחשה - הכחשה של ההווה הכואב... המחשבה המוטעית שפרק זמן אחר הוא טוב יותר מזה שאתה חי בו כעת. זה פגם בדמיון הרומנטי של אלו שמתקשים להתמודד עם ההווה". בון ג'ובי היו ההופעה הגדולה הראשונה שראיתי בחיי. זה קרה בוומבלי ארינה בלונדון, ינואר 1990, ואתה לא באמת שוכח את הפעם הראשונה שלך. גם אם הפרטים הקטנים מיטשטשים לאורך השנים, איפשהו התחושה נשארת איתך, צרובה לנצח. בון ג'ובי נתנו לי את כל מה שילד בן 16 צריך מלהקת הרוקנרול האהובה עליו. הם היו אז הלהקה הכי גדולה בעולם והיה רגע שם, בסוף שנות השמונים תחילת שנות התשעים, שמותר היה לאהוב אותם. ואהבנו, מאוד.
אכן הכחשה. אז, לפני יותר מ-25 שנים, הכל היה אפשרי. מי חלם שאי פעם נהיה גדולים. מבוגרים. שנגור בתל אביב וניקח את האופניים עם הכסא של הילד מאחורה והכסא של הילדה מקדימה בערב הרבה יותר לח מאשר אותו ערב בלונדון, ונרכוב לפארק הירקון כדי לראות את בון ג'ובי? כשאתה צעיר אתה לא חושב על סגירת מעגלים, רק על פתיחה שלהם. ואתה בוחר את פס הקול. אבל הערב המעגל ננעל ופס הקול היה בון ג'ובי, ולא אופניים שעפה להם השרשרת באמצע הדרך ולא הצלחת לתקן, ולא ידיים שחורות מגריז שנאלצת לבקש לשטוף להשפלתך דווקא בסניף של "קרנף" ולא חולצה רטובה אחרי צעדה של ארבעים דקות בשבילים חשוכים מדי בפארק הצליחו לשנות את זה.
עם השנים הפכה בון ג'ובי ללהקה "לא נכונה". לשם נרדף לכל מה שלא קול ברוקנרול. לכזאת שקל ללגלג עליה ועל מעריציה. עיקר הלעג הופנה - ועדיין מופנה, לג'ון בון ג'ובי, האיש שנתן את שמו ואת הווייתו ללהקה. צוחקים על הטקסטים השטחיים שלו, ספרינגסטין לעניים, על הפאתוס בקליפים, על המודעות העצמית הפגומה, על הלוק המשויף מדי. אפשר להתחבר לזה, יש לא מעט ממים מצחיקים ברשת, אבל לא הערב. יש גם אנשים שאוהבים את פינק פלויד, וזה הרבה יותר ביזאר בעיניי.
אז ג'ון והלהקה עלו לבמה כבר ברבע לתשע ופיצו את כל מי שהתייבש עד שקניה החליט לעלות. רק הקלידן דיוויד בריאן והמתופף טיקו טורס נותרו מהרכב המקורי, מחזקים אותם בסיבוב הנוכחי בסיסט ושני גיטריסטים, המרכזי שבהם ככל הנראה נבחר בגלל דמיון כלשהו לריצ'י סמבורה המתפוטר, שנוכחותו כאן היתה מרימה את הערב עוד יותר למעלה. הם פתחו עם "That's What The Water Made Me" החלש מתוך "What About Now", אבל מיד הטיסו את הפארק עם "You Give Love a Bad Name". בון ג'ובי עצמו - כפי שאפשר היה להיווכח כמה פעמים במהלך הערב - כבר לא מגיע לגבוהים כמו פעם, אבל החברים שלו לא נותנים לזה להפריע ומחפים עליו גם ווקאלית וגם עם קירות של גיטרות והתיפוף המצוין של טורס, כבר בן 61. אחרי זה הגיעו "Raise your Hands", גם הוא כמו קודמו מ-"Slippery When Wet", ו-"Runaway" האדיר, שנותן לבון ג'ובי הזדמנות לחזור ולספר איך הכל התחיל ב-1983 כששיכנע שדר רדיו לנגן את השיר הזה, ומאז הכל היסטוריה.
קשה להתעלם: הוא אמריקאי מדי. והוא מחייך יותר מדי על במה. ומפעיל את הקהל יותר מדי. ונראה קצת כמו יאיר לפיד. והשיניים שלו כל כך לבנות שאתה מפחד שאם תצלם עם פלאש האור יחזור אליך ויעוור אותך. אבל הוא מקצוען והוא בא לעבוד והוא נהנה מכל רגע והוא לא סופר את רוג'ר ווטרס (יש מוזרים שאוהבים את פינק פלויד) והוא עשה אתמול הרבה אנשים מאושרים.
זאת למרות שהסט ליסט לא היה אולטימטיבי, ואני עדין, הגם שזה פחות או יותר מה שהם מנגנים בסיבוב הנוכחי. על הנייר רק ארבעה שירים גדולים של הלהקה נפקדו ממנו - "Always", "Bed of Roses" ו"These Days", וגם "Dry County" האהוב במקומותינו - אבל הוא כלל יותר מדי בחירות בינוניות. "Slippery" שלח ארבעה נציגים, "Keep the Faith" ו"Lost Highway" שלושה כל אחד. "New Jersey", הטוב באלבומיהם לטעמי, רק שניים - פספוס רציני. איפה "I'll be There for you" איפה. למזלה של בון ג'ובי יש לה כמה קלאסיקות שיכולות לטשטש רגעים מתים ולשלוח אותך הביתה מסופק, בראשן "It's my Life", "Wanted Dead or Alive", "Bad Medicine", "In These Arms" וכמובן "Livin' on a Prayer" שנעל את ההופעה בצורה מושלמת וסגר שבוע נדיר של ביקורים בינלאומיים לא מובנים מאליהם.
אז נוסטלגיה היא אכן הכחשה, וזו לא באמת המציאות שלנו. כאן זה לא לונדון וגם לא 1990. הסלולרים שהיו נטולי קליטה בזמן ההופעה חזרו לחיים אחריה והביאו איתם את החדשות על הפיגוע הרצחני בירושלים, שלושה ימים אחרי הרצח של נעמה ואיתם הנקין. נהג המונית החרדי שלקח אותי הביתה לא ידע מי זה בון ג'ובי. רק את האבנים המתגלגלות אני מכיר, הוא אמר לי, והזמין אותי להקשיב איתו לדיסק על הקשר שבין רפואה להלכה. הקשבתי. הלב שלנו הוא כבר מזמן לא כביש פתוח, ויכול להיות שכל מה שנותר לנו באמת זה לחיות על תפילה.
