נקודת הפתיחה של "זה אני", המחזמר משירי אייל גולן שרץ בתיאטרון הקאמרי, היא בעייתית מלכתחילה. עוד מוקדם לסכם את הקריירה של גולן, עדיין אחד הזמרים האהובים בישראל, אך המורשת שלו הוכתמה בצורה כזו על ידי פרשת הקטינות, כך שכל פעם ששמו עולה, ולא משנה ההקשר, הצל הזה תמיד נוכח. לא כאן המקום או הזמן לקבוע את מידת אחריותו וחלקו באירועים; נכתבו על כך בעבר אינספור מילים, אך יצוין בכל זאת כי התיק נגדו, כזכור לכל, נסגר.
לעומת זאת, הוויכוח לגבי גולן ער כתמיד. האם אפשר להפריד אדם מיצירתו? זאת שאלת השאלות, ולמרבה הצער, מיטב היוצרים בארץ ובעולם מספקים כמעט חדשות לבקרים דוגמאות נוספות. ובכל זאת, אין דינו של גולן כדין אמן אחר: הוא הזמר הפופולרי בישראל בשני העשורים האחרונים, אשר מסמל הרבה יותר מעוד קריירה אמנותית - הוא הפנים של העלייה המטאורית של המוזיקה המזרחית ושל דרכה אל לב הקונצנזוס. הקריירה שלו מקיפה מאות שירים ועשרות רבות של להיטים. מה עושים? האם חגיגה של המורשת הזאת היא בהכרח עוול? האם ניתן לבנות ממנה יצירה חדשה, עצמאית, נקייה ממטענים? השאלה היא היכן עובר הגבול, בהנחה שלשפוך את התינוק עם המים זאת אופציה נאיבית.
ההחלטה של מאור זגורי לכתוב ולביים את "זה אני" משכה אליו הרבה מהאש הזאת, והוא לא יכול לטעון שהוא לא יכול היה לצפות לה. מה היה רע לו ליצור מחזמר פמיניסטי לתפארת משירי שרית חדד? אבל הוא התעקש. זגורי הוכיח בעבר שמגיע לו הקרדיט כיוצר מקורי, ששווה לתת לו צ'אנס לפני ששופטים מראש. זה לא אומר שבזאת נפתרה הדילמה הנ"ל, אלא להיפך: בהתעקשותו, ובהנחת שמו והמוניטין שלו עצמו על השולחן, הבמאי דווקא הכפיל את ההימור והסיכון. אם המחזמר נופל, זגורי נופל איתו. אם הוא מוצלח, הוא בסך הכל ניצל מהאש.
ואמנם, נרקמה כאן יצירה יומרנית, שמטרתה להצדיק את הצורך שבמחזה כזה: "זה אני" מבקש להיות מחזמר מבדר שמעוניין לבטא את מצב המזרחיות בישראל של 2019 תוך עיסוק בסוגיות של גזענות, היסטוריה מזרחית, קיטוב חברתי, שירת נשים והדרה, פמיניזם ושוביניזם, מתח בין דורי ובין קהילתי, יחס ללהט"ב ומקומה של המוזיקה המזרחית בסביבה הישראלית. הוא לא מפרק את כלל הסוגיות האלה לגמרי, אבל כן מביא את כולן אל הבמה באופן לא-שטחי. מבחינה זאת, אם למורשת המוזיקלית של אייל גולן יש כאמור משמעויות סמליות שהן מעבר לשירים עצמם, הבחירה של זגורי לשבץ אותה בתוך דיון תיאטרלי כזה מכבדת אותה אפילו יותר. גולן צריך לשלוח לבמאי של "זה אני" זר פרחים אחרי זר פרחים.
העלילה של "זה אני" דווקא אינה מקורית במיוחד, ומרפררת לשלל יצירות שעוסקות במתח בין דורי, מ"טיפת מזל" ועד "כנר על הגג" (זגורי מציין בתכניה שהוא הסתמך על "המלך ליר"). נפתלי טולדנו (איציק כהן) הוא מוזיקאי ירושלמי ממוצא צפון אפריקאי, מנהל תזמורת ספרדית - הוא מתעקש שהיא איננה מזרחית - בירושלים, שאשתו מרסדס (אשת הלדינו יסמין לוי), זמרת לשעבר, מתה בטרם עת. טולדנו חוזר בתשובה על גבול ההתחרדות יחד עם שלוש בנותיו, השונות מאוד זו מזו ומאתגרות אותו. במערכה הראשונה אנחנו נתקלים בעיקר בבת הזקונים אדריאנה (נופר סלמאן, "הכוכב הבא"), העומדת בפני גיל גיוס. אדריאנה, שהיא נערה דתיה כאמור, רוצה לשיר חרף האיסורים על שירת נשים ואינה מעוניינת להתחתן, ובפרט לא עם אליהו (בר צברי), הסולן החרדי והנעבעך של התזמורת שאביה רוצה לשדך לה. היא עצמה מעדיפה להגשים את חלומותיה להיות זמרת, אולי בלהקה צבאית (סלמאן היא בעצמה בוגרת של הלהקות הצבאיות) - מוצא שאבא שלה מתנגד אליו בכל תוקף ואוסר עליו.
בעקבות ריב עם אביה, היא בורחת למועדון לילה בשם "הפורטוגלית" שבו היא שרה לראשונה בפני קהל, ונפגשת עם חבריה החדשים: מנהלת המקום לינדה (ספיר סבן, הכוכבת המצטיינת של המופע), והמלצרים המזמרים פרדי (עדי אלון), צעיר המפרנס את משפחתו ומתאהב באדריאנה, ומוראד - הזמר הדרוזי לואי עלי, המגלם צעיר ערבי ממזרח ירושלים שחולם דווקא להתגייס לצה"ל. המועדון הזה הוא האקס-טריטוריה שמייצגת את ירושלים, בה כביכול כל הדמויות האלה יכול לחגוג ולשמוח ולהשאיר את המציאות הירושלמית בחוץ, אף שזאת תכה לפעמים במועדון עצמו בכל זאת.
אדריאנה, ששם הבמה שלה במועדון הוא הקיצור ריהאנה, נותרת חצויה בין שני העולמות; בין פרדי ואליהו; התזמורת הספרדית ומועדון הלילה; אביה הקפדן והמסתגר וזכרונה של אמה שמעודדת אותה להיות מי שהיא; ובין שתי אחיותיה: מיראבל (שמרית לוי ששון), רווקה בת 27, שבחרה בדרך המסורת וממשיכה לחכות לאחד - דמות שמהווה אתנחתא קומית, אף שלמעשה המחזה והדמויות מתייחסות אליה באכזריות - ונרי הבכורה (מורן מזור, לשעבר נציגתנו לאירוויזיון), שיצאה לתרבות רעה: חיה בתל אביב, מעשנת ג'וינט, לא מקפידה על כשרות, משדרת ברדיו ואף יצאה מהארון. בעוד מיראבל ממשיכה לגור אצל האב ולנהל את הבית, הפטריארך המשפחתי מחק מחייו את הבת הבכורה וניתק עמה קשר.
ביצוע נפלא. לואי עלי ב"צליל מיתר"
אדריאנה שבאמצע רואה את שתי הדוגמאות האלה ויודעת שכל בחירה תעשה אותה אומללה ולכן בורחת בלי הפסקה מכל הכרעה. למרות שהיא אוהבת את פרדי, היא כבר מחליטה להתחתן עם אליהו כדי לרצות את אביה החולה מאוד והמאוכזב ממנה, אך אחיותיה הגדולות מתעמתות עם האב בקריאה "נשים הן לא חפץ, הן ישות עצמאית" - קריאה שזכתה למחיאות כפיים מהקהל. האב מתרצה, והמשפחה אוספת את עצמה מחדש כקבוצה שיש בה נשים וגברים שונים מאוד זה מזה.
זאת ממש לא הצגה שתשנה את חייכם, אבל "זה אני" הוא מחזמר מושקע ובשורה התחתונה מוצלח, בעיקר בהתחשב בסוגה החבוטה של מחזות זמר המבוססים על שירים קיימים - כזאת שהביאה לנו בשנים האחרונות הצגה תמוהה כמו "פשוט לאהוב". המחזה מהנה, מצחיק לפרקים ומכבד את האינטליגנציה של צופיו, גם אם הוא לא אחיד ברמתו, הן מבחינת עיצוב הדמויות, שחלקן סטריאוטיפי מאוד, והן מבחינת המשחק שנטה לתצוגות בינוניות.
אבל השירים והנאמברים - זה סיפור אחר לגמרי: היתרון הגדול של "זה אני" הוא הזמרים המלוהקים אליו והעיבודים המקוריים שלו (על הניהול המוסיקלי הופקד מאור סבג), ששולבו באופן אורגני במופע, תוך ביצועים יוצאי דופן והתאמות מתבקשות: מילים הוחלפו לגוף ראשון אישה, למשל. בסצינה חכמה מאוד בתחילת המערכה השנייה, זגורי מציב את השירים של גולן כשירים המושמעים ברדיו על ידי נרי במגוון סגנונות מרחבי העולם - עם גרסת קאנטרי ל"לקנות לך יהלום", ביצוע סול ל"כשאחר" וגרסה דמוית "התרנגולים" ל"דבש בשפתיים" (נרי אומרת: "מה שנהוג לקרוא לו ארץ ישראל היפה, ואני שואלת: למה בעצם?"). יש טעם במשחק הזה: זגורי כמו אומר לקהל - מזרחי? אשכנזי? זה בסך הכל פופ, כמו שפופ נשמע בכל העולם ובכל זמן, והבחירה בין ז'אנרים נובעת מזהות, לא ממהות.
עוד משחק מוזיקלי מתרחש באמצעות דמותו של מוראד. לואי עלי, שהוא גם במציאות בן טיפוחיו של אייל גולן, מבצע בפתח המערכה הראשונה את "צליל מיתר", השיר המזוהה ביותר עם גולן, כשחלקים ממנו מושרים בערבית. הביצוע שסחט את מחיאות הכפיים הגדולות ביותר לאורך הערב. הוא וסבן היו המבצעים המרשימים לאורך הערב, וגנבו את הפוקוס לדמויות הראשיות. עתיד מבטיח מצפה לשניהם.
פה מסתתרת גם האמירה הרחבה יותר של זגורי: הוא מציג כאן פנטזיה על ישראל כמו שהוא מדמיין אותה: סופר מכילה, כזאת שרואה בעצמה חלק מהמרחב המזרח תיכוני, נלחמת על חופש הביטוי, מדינה שבה הגבולות הקהילתיים בין חרדים, חילונים וערבים מתבטלים מפני אהבת אדם, וסביבה רב-תרבותית (כפי שמוגדרת מחדש התזמורת של האב בסוף המחזה) מצליחה לשגשג ללא הגדרות כובלות. אתם דוחקים אנשים למשבצות? היוצר אומר: התזמורת האנדלוסית, מועדון הלילה, תפילות, נשים חזקות, לסביות, חרדים, שירים של אייל גולן - גם זה אני וגם זה אני וגם זה אני וכל זה - "זה אני", להבדיל מייצוגים קלאסיים של מזרחים בתרבות.
וזה אכן המקום שבו גולן חוזר לתמונה - או יותר נכון נעלם ממנה: בשביל להשתמש בשירים של הזמר המצליח כדי להציג מסרים כאלה, חייב היה זגורי לנצח את הדימוי של אייל גולן ומה שנקשר בדימוי הזה, ולהחזיר את שיריו לאלו האוהבים אותם, טעונים במשמעויות חדשות. "זה אני" הוא אמנם מחזמר משיריו, אבל הוא אינו חוגג את האיש כי אם את קהל מאזיניו, ומשיב להם את הכוח. שביל האמצע הזה מצדיק את "זה אני". איך הדברים האלו ישפיע לבסוף על המורשת של אייל גולן? ימים יגידו.