בכתבה לרגל שנת העשור להתאבדותו של דודו טופז שפורסמה בסוף השבוע בערוץ 13, נראה כוכב הטלוויזיה המנוח בריאיון שבו הוא מספר שהוא שומר את כל הביקורות שנכתבו עליו אי פעם. לטענתו, מעולם לא נכתבה עליו ביקורת חיובית. טופז התעקש שיש משהו לא הגיוני בכך שהוא זכה לרייטינג "הכי גבוה בארץ וגם בעולם" מצד אחד, ומצד שני לא קיבל את ההכרה של הממסד הברנז'אי באמנות שלו. זה היה נוגע ללב, וגם חסר מודעות לחלוטין. בהרבה מובנים, הביקורות ש"ארץ נהדרת" חוטפת ב-16 השנים מאז שעלתה לאוויר דומות למצב של טופז. עוגן רייטינג בלתי רגיל, באזז אינסופי ברשתות החברתיות (מה שנקרא בתקופתו של טופז "שיחות ברזיה") ואסופת כשרונות נדירה שכל פעם מחדש נדרשת להתנצל על כך שהיא לא עושה את הסאטירה שמצפים ממנה.
וזה בסדר. באופן עקבי, נראה שיוצרי "ארץ נהדרת" בעיקר רוצים שנצחק ונתרגז, בהתאם להשקפתנו האישית. הטריק הוא לגרום לנו לצחוק מספיק בין הקטעים שיעצבנו אותנו בלי לגרום לנו לנטוש. הנוסחה הזאת עובדת להם, זאת עובדה. נראה שמאז שעלתה לראשונה לאוויר ב-2003, עונות הטלוויזיה שלנו נחלקות לבין התקופה שיש "ארץ נהדרת" לתקופה שאין "ארץ נהדרת". העונה ה-16 של התוכנית יצאה לפגרת קיץ סך הכל לפני שלושה חודשים, אבל כיאה למדינה שנמצאת בטרללת בחירות חוזרות, מצאנו את עצמנו עומדים לא פעם מול כותרת ראשית באתרי החדשות ואומרים: "וואו, חבל שאין עכשיו 'ארץ נהדרת', איך הם היו חוגגים על האירוע הזה".
והנה, בדיוק שבועיים לפני מועד ב' של בחירות 2019, החבורה המצליחה של מולי שגב חוזרת רעננה מפגרה כאשר המציאות מספקת לה מספיק חומרי גלם לעונה שלמה, ועדיין התחושה היא קצת של פספוס. הביצועים היו מבריקים כרגיל, החיקויים ברובם מעולים ואפילו אודי כגן הגאון חזר לביקור (ניתן רק לקוות שהוא חוזר לכל הפחות על תקן של "אורח קבוע" כמו אסי כהן, ליאור אשכנזי, שחר חסון וטל פרידמן) - אבל משהו באיזון בין כמות הנושאים האקטואליים שמצדיקים סאטירה נושכת לבין הפאנצ'ים הנייטרליים לא עמד במבחן התוצאה.
אז כאמור, כן, לבקר את "ארץ" שוב על כך שהיא מתחמקת באלגנטיות מאמירה סאטירית נוקבת זו כבר קלישאה שחוקה (ובטח שלא מצחיקה), אבל הבעיה היא שבמהלך השנים שגב וכותביו הוכיחו שאם הם רוצים - הם יודעים להתנפל על המציאות עם מאצ'טה ובלי רחמים. הם עשו את זה עם השעשועון "1 נגד 119" בו הפגישו את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עם חללי מלחמת לבנון השניה. הם גרמו לכולנו להישנק כשסיפרו לדמותו של נעם שליט שמדינת ישראל החליטה להחזיר את בנו גלעד משבי - אבל רק לתקופת שכירות של חצי שנה "כי המחיר יקר מדי". הם הציגו בובה של טלאי צהוב בשם "טולי" שמסבירה לילדי הגן על השואה, כביקורת חריפה נגד משרד החינוך. הם הקרינו קלטת של חייל חטוף (שוב, בזמן שגלעד שליט בשבי) שמקריא מול מצלמה את רשימת הדרישות של חוטפיו, שבמהלך המערכון אנחנו מגלים שאינם לוחמי חמאס, אלא מתנחלים שרוצים להכפיף את המדינה לדרישותיהם. וזה היה חריף אבל גם מצחיק, בעיקר כי אחת הדרישות הייתה שתמונתה של סיון רהב מאיר תתנוסס על השער של מגזין בלייזר "עם מרפקים חשופים".
ועכשיו "ארץ נהדרת", שיום אחד נוסיף לה בוודאי את המילה "מיתולוגית" בכל פעם שנזכיר את שמה, חוזרת רגע לפני מערכת בחירות ייחודית בהיסטוריה של ישראל, ומציגה פרק מצחיק ומשעשע לפרקים - אבל היה בו הכל חוץ מייחודיוּת או היסטוריוּת. קטע הפתיחה עוד ניסה לעשות את זה, כשהציג את הפוליטיקאים המקומיים כמתמודדים בתוכנית "נינג'ה ישראל". זה היה רעיון מצוין עם ביצוע טוב, אבל העובדה ש"ארץ" החליטה לנעוץ את השיניים שלה דווקא בשרה ויאיר נתניהו, כאילו נפלה יחד עם כולנו בכל הספינים של ראש הממשלה הנאשם (תחת שימוע) שלנו. במקום להראות איך הנינג'ה מקיסריה מדלג בקלילות מעל תיקי השוחד, הנציחו את הבן שלו כמין חולה טורט מגוחך. זה היה מצחיק, אבל גלילת הפיד של יאיר נתניהו האמיתי בטוויטר תהיה מצחיקה לא פחות.
לצד פאנצ'ים שניתן היה לזהות מקילומטר (ליברמן בבית הנשיא כאיש שיקבע מי יהיה ראש הממשלה) להתעללות בחסרי ישע כמו יאיר לפיד שלא מסוגל לוותר על הרוטציה, היו גם רגעים מוצלחים למדי בפרק. רגע בולט כזה הציג את דמותו של "בובו נתניהו", שהצליח להקביל בין עולמו של "דודו מלך הרייטינג" ל"ביבי מלך ישראל". ההקבלה בין שתי הדמויות הכל כך פופולריות ו/או שנויות במחלוקת האלה הייתה כל כך מבריקה, שהיה מוזר שלא חשבנו על זה קודם (לזכותו של חובב הרוטציות יאיר לפיד יאמר שהוא צייץ את ההשוואה בין טופז לנתניהו בטוויטר יומיים לפני שהתוכנית שודרה).
הצופים המבוגרים יותר בוודאי שמחו לראות את ההשקעה בפרטים הקטנים (כולל את עלמה זק בתפקיד רותה קליימן, החצוצרנית הנהדרת מתוכניתו של טופז בניינטיז), וחובבי הטריוויה בוודאי ייזכרו שאלי ומריאנו התחילו את דרכם הטלוויזיונית על הבמה של דודו טופז בקשת. אחרים בוודאי ייזכרו שסוף הקריירה של טופז הגיעה אחרי שהוציא לפועל תקיפה מחרידה נגד הבוס של כל העובדים ב"ארץ נהדרת". במובן מסוים זה היה מערכון אמיץ, שהעביר את המסר המצמרר שלו בדקויות.
מאז הפיצול של ערוץ 2, נראה שב"ארץ נהדרת" מתמסרים שוב ושוב לקדם תכנים של קשת, בין אם במודע ובין אם לא. גיא פינס היה שם, וכמוהו גם אסי עזר בנוסף לרינה מצליח וגיא פלג, כתבי מחלקת החדשות של ערוץ 12, שקיבלו את זמן המסך שלהם עם השטאנצים הקבועים שמוצו עד תום. דווקא בשבוע שבו גיא פלג הפך לכותרת בפני עצמו, אפשר היה לצפות שדמותו תתעשר בקצת יותר עומק מאשר בדיחת הדיבוב הקבועה, למרות הביצוע המבריק של ערן זרחוביץ'. לבסוף היה שם גם חיקוי של אלברט איפראימוב מ"מאסטר שף", שהיה מוצלח גם אצל מי שלא הכיר את המקור. אלא שדווקא כש"ארץ" זפזפה לערוץ מקביל, היא הצליחה להביא את רגע השיא של התוכנית - החיקוי של יובל סמו לירון לונדון. אם מהות התוכנית הזאת בסופו של דבר היא "בידור" - אז בדיוק בשביל הרגעים האלה המציאו את "ארץ נהדרת".
החיקוי של סמו היה מדויק כמו שהיה מוגזם. קאמפי כמו שהיה מעודן. אכזרי אך רגיש לאור הנסיבות. הייתה בו אינטליגנציה רגשית ומקצוענות שהיא תולדה של צפייה ארוכת שנים בדמותו המיתית של לונדון. סמו הצליח לזקק עשורים של מיזוגניה, מיזנתרופיה, גזענות, התנשאות ופרובוקציות לתוך חיקוי של דקות ספורות - תוך כדי שהוא מצליח גם לתת כבוד לאחד מגיבורי התרבות האחרונים של ישראל. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא. כל זה היה במקביל לחיקוי משעשע של גאולה אבן (ליאת הר לב הנהדרת) ובעיקר פארודיה גאונית על התגובה ההזויה של תאגיד השידור "כאן 11" להטרלה האחרונה של לונדון בשידור, והרי לכם מתכון מנצח למערכון מושלם. ניתן רק לקוות שאיש רוח כמו ירון לונדון הצליח להפיק הנאה מחיקוי כל כך מוצלח, אפילו אם הבדיחה הייתה עליו.
סמו גם חתם את התוכנית עם דמותו של נהג המונית אשר, שהפעם אירח במונית שלו פוליטיקאים חנפניים בתקופת בחירות. הייתה בזה חציית גבול קלה של "ארץ", שכמעט אף פעם לא נותנת לאורחים חיצוניים (ולא מצחיקים) לקבל זמן מסך. התוצאה הייתה בלתי מזיקה ברובה. מצד אחד עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס שהפגינו הומור עצמי לא רע, ומצד שני השר דודי אמסלם מהליכוד, שהשתתף בתוכנית בערוץ שהבוס שלו דורש מהציבור להחרים. ואז הגיע הרגע המוזר בו איימן עודה גנב את ההצגה. עשרות קומיקאים וכותבים מבריקים, ובסוף את הפאנץ' הכי מוצלח ב"ארץ נהדרת" נתן יו"ר הרשימה המשותפת, שפנה למצלמה ונתן נאום בחירות קטן בשפת אמו. כשדמותו של אשר שואלת אותו מה הוא אמר, הוא ענה: "איטבח אל יהוד" ושלח עשרות צייצנים ימניים זועמים להתחרפן בטוויטר, כאילו כדי להזכיר לנו שאנחנו חיים בתוך מערכון לא מוצלח במיוחד של הארץ הנהדרת הזאת.