פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אחד מסרטי השואה החשובים ביותר נעלם. עכשיו הוא חוזר

      צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע הפולני

      שנים ספורות לאחר ששרדה את אושוויץ, חזרה ואנדה יקובובסקה למחנה כדי לביים בו את "השלב האחרון", אחד מסרטי השואה המשפיעים בכל הזמנים. הקרנתו הנדירה בישראל היא ההזדמנות לחזור לסיפור המדהים מאחוריו

      שלוש שנים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, יצא לאקרנים "השלב האחרון", שנחשב לסרט העלילתי הגדול הראשון על אושוויץ, ולבטח הראשון שצולם בשטחו. כתבה וביימה אותו ואנדה יקובובסקה בהתבסס על חוויותיה האישיות כאסירה במחנה, ועל ראיונות עם שורדות אחרות. הוא זכה להצלחה ולתהודה במולדתה, פולין, וגם במדינות רבות אחרות ברחבי העולם - כולל במדינת ישראל הטרייה. בזמן אמת, הגדירו אותו כקלאסיקה מיידית שתיזכר לדורות, אך בסופו של דבר הסרט התאדה מהזיכרון הקולקטיבי ושקע בתהום הנשייה, ורק בשנים האחרונות נהנה מהערכה מחודשת.

      בהמשך לכך, בשבועות הקרובים נקבל הזדמנויות נדירות לצפות בו אצלנו על מסך גדול. הוא יוקרן כאן במסגרת Polish Zoom, חודש הקולנוע הפולני שמארגנים המכון הפולני ומכון אדם מיצקייביץ' בסינמטקים ברחבי הארץ. זו ההזדמנות לחזור לסיפור מאחורי עשייתו, ולבדוק מהי החשיבות והמורשת שלו, וגם לתהות איך זה שאבן דרך קולנועית כה חשובה נעלמה מן הנוף, ומה גרם לה לחזור למרכז הבמה דווקא עכשיו.

      נתחיל קודם כל בסיפורה של הבמאית, שהוא מעניין כשלעצמו גם בלי קשר לסרט, בשל היותה אחת מן הקולנועניות הראשונות שפעלו בפולין, ובאירופה בכלל. יקובובסקה נולדה בוורשה ב-1907, אך היגרה בילדותה לברית המועצות. שם התפתחה הזיקה שלה לתרבות הסובייטית והקשרים החמים שלה עם המדינה, שיתגלו כמכריעים בהמשך הדרך.

      החוקרת הפולנייה מוניקה טלרצ'יק, אותה פגשתי בלודז', היא מומחית לקולנוע נשי-פולני בכלל וליצירתה של יקובובסקה בפרט. היא מספרת כי עוד מילדותה היתה הבמאית מרדנית, תכונת אופי שגם כן תתגלה כמהותית לאורך חייה. היא חזרה לפולין לאחר מות אמה, למדה אמנות והחלה ליצור קולנוע בתחילת שנות השלושים. כבר אז גילתה מחויבות פוליטית ונחישות לקדם את ערכי הקומוניזם בעבודתה. ב-1933 ביימה סרט תיעודי קצר בשם "הים", שהיה מועמד לאוסקר, ובשלהי העשור יצרה את סרטה העלילתי הארוך הראשון, עיבוד לרומן ההיסטורי "On the Niemen" שאיתרע מזלו והפצתו תוכננה לספטמבר 1939. פריצת המלחמה הובילה לגניזתו, והעותקים שלו אבדו, כך שאיש מעולם לא צפה בו.

      השלב האחרון (יח"צ , המכון הפולני)
      הנאציזם כתוצאה מתבקשת של הקפיטליזם. מתוך "השלב האחרון" (צילום: יח"צ)

      יקובובסקה הצטרפה למחתרת מיד לאחר פרוץ המלחמה, וב-1942 נעצרה בידי הגסטפו. שנה לאחר מכן, מצאה את עצמה באושוויץ, ויצאה לחופשי רק לאחר כניעת הנאצים. ההכשרה והניסיון הקולנועיים שלה הובילו לכך שהנאצים הטילו עליה לתעד את היוזמות התעשייתיות שלהם, במסגרתן ניסו למצוא דרכים חדשות לפתח גומי, וגם לכך שמלכתחילה אמרה לעצמה כי אם תישאר בחיים, תעשה סרט על בסיס חוויותיה.

      בניגוד לרבים אחרים, יקובובסקה לא סבלה מפוסט-טראומה קשה בעקבות חוויותיה בשואה, מה שגם איפשר לה ליצור בזריזות סרט על הנושא, ולעשות אותו בקור רוח ובסגנון מאופק למדי. טלרצ'יק מונה לכך כמה סיבות: קודם כל, הפולנייה נכלאה במחנה בגיל מבוגר יחסית, באמצע שנות השלושים לחייה, ועם תודעה מגובשת שהיתה מרכז עולמה. לכן, בניגוד למי שבחנו את המצב מנקודת מבט פילוסופית-תיאולוגית ובעקבות הזוועות איבדו את אמונתם באלוהים ובמין האנושי, היא ראתה את הדברים מנקודת מבט פוליטית: הנאציזם הוא תוצאה מתבקשת של הקפיטליזם, ואסור לאבד את התקווה מולו, אלא לייחל לעליית הקומוניזם, שיתקן את נזקיו ויגאל את האנושות.

      נוסף לכך, יקובובסקה לא היתה באושוויץ-בירנקאו, אלא באושוויץ-רייסקו, מחנה-משנה שבו היו תנאים אנושיים יותר, באופן יחסי כמובן. האסירות בו ישנו לבד במיטתן, ולא חלקו אותה עם ארבע נוספות, וזכו גם לבגדים נפרדים בחורף ובקיץ. כמו כן, לא היו במקום גדרות תיל חשמליות, וגם לא התפשטה בו מגיפת הטיפוס.

      את החודשים האחרונים של המלחמה העבירה יקובובסקה במחנה אחר, רוונסבורק, אליו פונתה עם רוב האסירים בצידה בצעדת מוות בעקבות התקדמות הצבא האדום לעבר אושוויץ. כך, לא היתה במקום בשעה שהסובייטים שיחררו אותו, ולכן הסצינות הללו לא מופיעות ב"השלב האחרון", שמסתיים לפני כן.

      ונדה יקובובסקה (יח"צ , Studio Filmowe KADR)
      שאפה לייצוג אמין ככל האפשר. ואנדה יקובובסקה (צילום: יח"צ)

      מיד לאחר תום המלחמה,חברה יקובובסקה לגרמנייה בשם גרדה שניידר, שגם היא היתה אסירה במחנה, והשתיים כתבו יחדיו את התסריט ל"השלב האחרון" - ציוות נשי נדיר יחסית לתעשיית הקולנוע של אותה תקופה. רק ב-1947, שנתיים לאחר שסיימו לכתוב אותו, הפרויקט יצא להפקה, ונשאלת השאלה מה עומד מאחורי ההתעכבות הזו.

      טלרצ'יק מסבירה שהיו לכך שלוש סיבות. קודם כל, היותה של יקובובסקה אישה, כלומר ציפור נדירה בתעשיית הקולנוע של אותה תקופה, מה שלא עזר לה - בטח לא מול הבמאי והמפיק האגדי אלכסנדר פורד, אליו פנתה, שלפי ההערכות ניסה לגנוב ממנה את הפרויקט. אך היא עמדה על שלה, ובסופו של דבר אכן נותרה מאחורי המצלמה.

      סיבה נוספת: "השלב האחרון" היתה הפקה גדולה, בטח במושגים של הקולנוע הפולני אחרי המלחמה, עם אלפי ניצבים. התעשייה הפולנית היתה ענייה, התשתית במדינה היתה הרוסה, ולא היה מובן מאליו להרים פרויקט כזה. למעשה, בלי תמיכה סובייטית, הוא לא היה מתאפשר.

      וזה גם מוביל אותנו לנקודה הנוספת והמהותית מכל: כנהוג באותם ימים, כדי להוציא את ההפקה לדרך, הבמאית היתה זקוקה לכסף מן הרשויות הפולניות, אך הן לא התלהבו מהרעיון, ועיכבו את הוצאתו לפועל. החשש היה שאם יופק סרט על המחנות של הנאצים, תיפתח בציבור תיבת פנדורה, והקהל יתחיל להעלות שאלות גם לגבי המחנות הסובייטים.

      אך האמת היא, שדווקא הסובייטים עודדו את הפקת "השלב האחרון". במאית אחרת בת עמה אולי היתה מהססת לפנות אליהם, אך יקובובסקה לא היתה מאותן פטריוטיות שהכריזו כי לעולם לא תעבוד עם רוסים. להפך, מוסקבה היה המקום בו התאהבה בקולנוע ולכן החיבור הזה היה טבעי מבחינתה. היא ניצלה את שליטתה בשפה הרוסית ואת היכרותה עם המדינה כדי לפנות לחלונות הגבוהים בה, ואומרים כי בסופו של דבר היה זה סטאלין בכבודו ובעצמו שאישר את התמיכה בסרט, והיא היתה מסיבית - אנשי צוות וניצבים התגייסו לעזרתה, כמו גם הצבא האדום, ולכך התווסף כמובן גם מימון כספי.

      בתמורה לכך, הקפידו הסובייטים שהסרט לא יטיל בהם ולו שמץ של דופי, ומנגד יציג שלל סצינות בהן האסירות מתפללות לסטאלין, המתואר בידי יקובובסקה כמשיח הכל-יכול, וכיחיד שיכול להציל את המצב. הבמאית עשתה זאת בלב שלם, שכן העריצה את ההנהגה הקומוניסטית ואת ערכיה.

      השלב האחרון (GettyImages)
      סטאלין אישר. מתוך "השלב האחרון" (צילום: יח"צ)

      החלטה מכרעת לא פחות שקיבלה יקובובסקה היתה לתאר את זוועות המחנות בצורה מעודנת למדי, כזו שגורמת לסרט להיראות רך יחסית לתוצרים קולנועיים דומים שבאו לאחר מכן. "רבים אולי היו רוצים שאעשה סרט סנסציוני, אבל לא רציתי ללכת בדרך הזו", אמרה לאחר בכורת "השלב האחרון" בפולין. "בכוונה לא רציתי לתאר את האנושות בשיא השפל שלה. לא רציתי ליפול למחוזות המקבריות, וגם לא לעורר רגשות לא בריאים בצופה".

      פלגיה לווינסקה, שורדת אחרת של המחנה שהיוצרת נעזרה בה לשם כתיבת התסריט, הצדיקה גם כן את הבחירה האמנותית הזו - "חסכנו מן הצופים את המראות המפלצתיים, שהם מעל ומעבר למה שהעצבים שלהם יכולים לספוג. אפילו אנחנו, האסירות, הקפנו את עצמנו בשיריון כדי שלא נתפרק נפשית".

      בניגוד לסרטים רבים אחרים על המחנות, "השלב האחרון" גם נמנע לחלוטין מתיאורים שיש בהם קונוטציה מינית כלשהי. לפי דיווחים שהתפרסמו בזמנו ב"על המשמר" חברת הפצה אמריקאית שלחה להפקה הפולנית מכתב לפיו "כמה סצינות פיקנטיות של עינויים וארוטיקה, יכולות להגדיל את הצלחתו הפיננסית של הסרט". הכוונה היתה להצגת "מעשי אכזריות של הגסטפו בנשים אסורות" - מראות שיגלו לצופה את "מסתרי החיים המיניים" של האסירות. לדברי העיתון, "הצעה מבישה זו, לשלב מראות מגרים לשם בצע דולרים, עוררה התמרמרות רבה בפולין", ונפסלה כמובן.

      מה שכן יש בסרט זו דמות של אסירה יהודייה בשם מרטה וייס, שעמדה במרכז העלילה. היא מבוססת באופן מובהק על מאלה צימטבאום, מי שנבחרה בידי הקצינים הגרמניים לשמש להם מתורגמנית, וניצלה את קרבתה להם כדי לסייע לאסירות אחרות, עד שניסתה להימלט מן המחנה יחד עם אסיר פולני, אך השניים נתפסו, עונו והוצאו להורג בפומבי. "השלב האחרון" מתבסס באופן חופשי על סיפורה כדי לתאר את קורותיה של הגיבורה, מהגעתה לאושוויץ, דרך מאבק ההישרדות שלה ושל אסירות אחרות, ועד מותה ההירואי.

      הסרט שם דגש על הסולידריות של האסירות בינן לבין עצמן, על האומץ שלהן ועל מאבקן לשמור בכל מחיר על צלם אנוש. אך מעל הכל, המסר שיקובובסקה רצתה להעביר הוא שאסור לתת לזוועה כמו אושוויץ לחזור על עצמה. האמירה הזו מהדהדת לאורך כל הדרך, ואף נאמרת באופן ישיר באחד המשפטים המסיימים את "השלב האחרון".

      ונדה יקובובסקה (יח"צ , Studio Filmowe KADR)
      פיקאסו העריץ. ואנדה יקובובסקה (צילום: יח"צ)

      לצורך הפקת הסרט, גילתה יקובובסקה חוסן נפשי מדהים וחזרה לאושוויץ, שם צילמה את הסרט. אמנם המחנה השתנה בשנתיים שעברו מאז שחרורו, כך שהיה צורך לשחזר חלקים ממנו באמצעים מלאכותיים, ועדיין היה מדובר בזירת הצילומים האפשרית האותנטית ביותר. נוסף לכך, בצוות השחקניות והניצבות אפשר היה למצוא רבות שכמו הבמאית, היו אסירות במחנה.

      הצילום בזירת התרחשות כזו ולא באולפן; העובדה שבצוות היו שחקניות לא מקצועיות רבות; והמסר ההומני - כל אלה גרמו לתקשורת האמריקאית להעמיד את "השלב האחרון" בשורה אחת עם סרטי הניאו-ריאליזם האיטלקי, הזרם שהיה אחד המוערכים והלוהטים באותה תקופה, והדבר סייע לקבלתו ולהצלחתו בארצות הברית.

      "השלב האחרון" הופץ מ-1948 והלאה גם ב-41 מדינות אחרות. להערכה מיוחדת זכה בצרפת, שם פבלו פיקסו בכבודו ובעצמו לקח עליו חסות ונהג להציג אותו לפני הקרנותיו. עם זאת, הפצתו שם היתה מלווה בתקרית לא נעימה מבחינתה של הבמאית - באחד העיתונים נכתב כי במהלך שהותה במחנה, שימשה קאפו והתעללה באכזריות באסירות יהודיות. היא הגישה תביעת דיבה, וזכתה בחמש מאות אלף פרנק, סכום עצום כמובן באותם ימים.

      בפולין מולדתה, היה הסרט להיט קופתי ומכר לפי ההערכות כשמונה מיליון כרטיסים. עם זאת, כבר בזמן אמת קמו לו מקטרגים. טלרצ'יק מספרת כי רבים במדינה כעסו על כך שלא המחיש את מלוא הטרגדיה וההשפלה שהיתה מנת חלקם של האסירים במחנות, ולא דיבר למשל על הרעב הנורא במקום ועל כך שהמונים איבדו בו את דעתם. הם היו מאוכזבים מן העידון היחסי שלו, וגם מכך שכל כך הרבה גורמים בינלאומיים היו שותפים בהפקתו, כך שהפטריוטים התקשו לראות בו סרט פולני.

      מנגד, אומרת טלרצ'יק, הסרט פתח בפולין דיון לגבי מקומן של הנשים בקולנוע, ועל כך שהתעשייה המקומית יכולה להיות פורצת דרך ולהעמיד נשים חזקות במרכזם של סרטים ובלבה של העשייה. יקובובסקה היתה חלוצה, והוכיחה שגם אישה יכולה להרים הפקת ענק.

      היו בפולין גם כאלה שזעמו על כך שהסרט נעשה בשיתוף פעולה גרמני - יקובובסקה כתבה את התסריט עם גרמנייה, נעזרה בשחקנים גרמניים שיגלמו את הדמויות הגרמניות כי חשבה שרק כך תוכל לשמור על ריאליזם, ואף הסתייעה באנשי צוותי גרמניים, שהתהדרו באותה תקופה בידע הטכני ובמיומנות הכי גבוהים באירופה. טלרצ'יק מספרת כי "השלב האחרון" הוקרן במזרח גרמניה וזכה לביקורות מעולות בתקשורת, הפרו-סובייטית מן הסתם, שראתה בו כאמירה חשובה נגד הפאשיזם.

      השלב האחרון (יח"צ , פסטיבל הקולנוע הפולני)
      חוסן נפשי מדהים. מתוך "השלב האחרון" (צילום: יח"צ)

      ואיך התקבל הסרט בישראל? בניגוד למידע אחר בכתבה זו, על כך לא נמצאים מחקרים ברשת, ולכן עשינו מחקר משל עצמנו בארכיון העיתונות ההיסטורית. ובכן, האזכור הראשון שלו היה כבר בזמן אמת, כשהוקרן מעבר לים ב-1948.

      חיים באלצאן דיווח אז ל"הארץ" על "השלב האחרון", אותו עוד כינה "אושוואנצים". הוא שיבח אותו על איכותו האמנותית, אבל גם על כך שבניגוד לנהוג בקולנוע המערבי, הוא "לא מטשטש את זוועות היהודים בתוך זוועות הכלל - להפך, מודגשת תוספת הסבל שהיתה מנת חלקן של היהודיות והמזימה הגלויה להשמיד גזע זה לגמרי".

      כנהוג בזמנו, הסרט הופץ כאן רק כשנה לאחר עלייתו לאקרנים באירופה, בקיץ 1949, ובשם בו הוא מוכר כיום - "השלב האחרון". קמפיין השיווק שלו היה דרמטי. מודעה אחת הצהירה "נשים - מעונות; נשים - גיבורות, הסרט שעל כל אחד לראותו". מודעה אחרת הבטיחה כי הוא "יישאר בזיכרון לדורות".

      הקרנת הבכורה התקיימה בקולנוע המגדלור בתל אביב, מטעם הקונסוליה הפולנית ובהשתתפות "חברי הקורפוס הדיפלומטי עם חברי הצירות הסובייטית וקהל מוזמנים מבין אנשי הספרות, האמנות, האינטליגנציה ונציגי העיתונות". ההצלחה הקופתית היתה מזהירה - "על המשמר" דיווח כי כבר לאחר חמישה שבועות, מכר הסרט שישים אלף כרטיסים, וכל זאת כשהיו במדינה הצעירה קצת פחות מאשר מיליון תושבים.

      הביקורות, ברובן, היו חיוביות, וסברו כי לסרט יש חשיבות אמנותית והיסטורית. ב"על המשמר" נכתב כי הוא "לא מעלים מאומה, מציג בריאליזם קודר ומשכנע את הפורענות של הכיבוש הגרמני ומזעזע עד עומק הנפש את הצופה". כמו כן, נאמר, "כולנו מצווים לראות סרט זה, ואף לחזור ולראותו, כדי שלא נשכח את חרפת 'עוכרי הדור הזה' ואף נשנן אותה לדור הבא". העיתון אף המליץ להקרין אותו במערכת החינוך הגרמנית. ב"קול העם" דאגו גם כן לדור הבא, וציינו כי "השלב האחרון" ממחיש כי המלחמה נגמרה אך סכנת הפשיזם לא חלפה - מסר שכמובן מהדהד גם היום.

      השלב האחרון (צילום מסך)
      הבטחה שלא התקיימה. מתוך "השלב האחרון" (צילום מסך)

      ב"דבר" נכתב על הסרט, כי בזמן ש"יש המנסים להשכיח את פשעי הגרמנים ולהתיידד איתם, לא שכחה פולין כי רוב הפשעים בוצעו על אדמתה". עם זאת, הוסיפו בעיתון כי "השלב האחרון" לא נותן ביטוי מלא לטרגדיה והיהודים בו הם רק אפיזודה.

      והיו גם ביקורות חריפות יותר. בכמה מכתבים שנשלחו למערכות העיתונים אפשר למצוא מחלוקות על מידת האמת ההיסטורית בסרט, ובמכתב למערכת "הארץ" התלונן אחד הקוראים שהוא לא מבין למה הוא בכלל מוקרן בארץ, שכן "הכל בו קודר, אין אף תמונה אחת עליזה. הסרט כולו בנוי על עינויים, ברבריזם. מה הצד החינוכי שבגינו היה ראוי להנגיש את הסרט לקהל הרחב?"

      אולי מעניין מכל אלה הוא המאמר שפורסם ב"דבר" בידי א.רימוני, גם כן ב-1949. הוא הלין שם כי הסרט כמעט ולא מבליט את הנושא היהודי, ורוב המשתתפים בו אינם יהודים. המחבר תוהה גם כיצד זה שאנחנו, "עם גדול ותרבותי", לא ידענו ליצור בעצמנו "סרט זיכרון לשליש עמנו שהושמד - סרט שיזעזע את העולם המנוכר", וכך "אנו עומדים חסרי אונים וחוזים כיצד אחרים עושים את עבודתנו".

      "שום סרט שלא בידינו", המשיך א.רימוני, "לא יוכל לבטא את להט נפשנו, את טוהר מלחמתנו ויצירתנו, את גבורת הדור שהשליך נפשו". לכן, הוא תוהה, בנאיביות מסוימת, "האם תתעורר הממשלה ותקח על עצמה את האחריות". הוא מציע לארגן תחרויות תסריטאות, לדאוג לקרן שתעניק את הפרסים לזוכים, "לארגן הרצאות על בעיות הפילם", ולפנות לבעלי הון בחו"ל, למשל אמנים יהודיים כמו אדי קנטור, כדי לגייס את הממון לשם עשיית גרסה משלנו ל"השלב האחרון".

      בסיכום המאמר, הבטיח הכותב כי "אם נדע לגשת לעניין בשקידה ונאמין בכוחותינו - נצליח". בדיעבד, כמובן, אפשר כבר לומר שזה לא קרה. לא היתה גרסה ישראלית ל"השלב האחרון", ובכלל, רוב הסרטים העלילתיים שנעשו כאן על השואה עסקו בפוסט-טראומה שלה, לא בזוועה עצמה. מעניין לציין, למשל, כי אין אף סרט עלילתי ישראלי המציג דימוי של תא גזים. הייצוג של אושוויץ נותר נחלתם של קולנוענים זרים, יהודים או לא, כמו סטיבן ספילברג ב"רשימת שינדלר" או לאחרונה לזלו נמש ב"הבן של שאול".

      השלב האחרון (יח"צ , המכון הפולני)
      ספילברג הושפע. מתוך "השלב האחרון" (צילום: יח"צ)

      בהקשר זה, יש לציין כי התפיסה המקובלת במחקר הקולנועי היא שלסרט היתה השפעה רבה על ספילברג, ולא רק עליו. תוצרים רבים, אירופאיים או הוליוודיים, שאבו השראה מסגנונו, מן הדימויים שהוצגו בו ומדרך תיאורו את שגרת היום במחנה. בין אלה, אפשר לציין את "יומנה של אנה פרנק" של ג'ורג' סטיבנס מ-1955, את "בחירתה של סופי" של אלן פקולה מ-1982 ואת "לילה וערפל" של אלן רנה מ-1955, אחד מסרטי הדוקו המפורסמים בכל הזמנים, שאף הרחיק לכת והשתמש בקטעים מתוכו.

      אך עם הזמן, ובמיוחד בשלושים השנה האחרונות, "השלב האחרון" הלך ונדחק לשוליים, ונעלם מהטלוויזיה ומהסינמטקים, קודם במדינות אחרות ואז גם במולדתו פולין. אני לא שמעתי עליו מעולם עד השנה האחרונה, וגם רוב הצעירים הפולניים עמם שוחחתי, לא צפו בסרט, שרק עכשיו מתחיל אט-אט לצוף מחדש. איך יכול להיות שכך קרה ליצירה שבזמנו הובטח כי "תיזכר לדורות"?

      לדברי טלרצ'יק, יש כמה סיבות לדחיקה המתמשכת של הסרט לשוליים הפולניים - גם בגלל שהסגנון הריאליסטי שלו התיישן במהרה, וגם בגלל שהציבור הפנה עורף למסרים הפרו-סובייטים שלו מיד לאחר קריסת הקומוניזם בתחילת שנות התשעים. רק עכשיו, כשקם דור חדש של חוקרי קולנוע פולניים המגדירים את עצמם כמי שמאוכזבים מהעידן הניאו-ליברלי וכבר אין להם שום תסביכים מול האידיאליזם הקומוניסטי, "השלב האחרון" זוכה לעדנה מחודשת, אם כי גם כעת הוא לא מוקרן בערוצי הטלוויזיה, אלא רק במסגרות אקדמיות.

      ומה קרה שה"השלב האחרון" התאדה כך בישראל, ובשלב מוקדם יותר? אפשר לנסות להציע כמה סיבות - קודם כל, נעשו אחריו סרטי שואה ישירים ומטלטלים יותר, שגם התמקדו הרבה יותר בסיפור היהודי, ואלה תפסו כאן את מקומו. נוסף לכך, אצלנו רוב הציבור לא חיכה לקריסת ברית המועצות כדי להפנות עורף לקומוניזם, כך שגם גישתו הפרו-סטאליניסטית כנראה לא הועילה לו.

      ויש גם סיבה שרלוונטית להתאדותו בישראל כמו גם לדחיקתו בפולין ובכל מדינה אחרת - "השלב האחרון" הרי נעשה בידי נשים, ומעמיד אותן במרכז העלילה, וזה משהו שלמרבה הצער אף פעם לא עזר לסרטים למצוא מקום בפנתיאון.

      השלב האחרון (יח"צ , פסטיבל הקולנוע הפולני)
      חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הקולנועית. מתוך "השלב האחרון" (צילום: יח"צ)

      ומה באשר ליקובובסקה עצמה? היא ממש לא נעלמה אחרי "השלב האחרון", אבל הוא בהחלט היה ונותר סרטה המוכר ביותר. 14 הסרטים שביימה לאחר מכן, בז'אנרים שונים ומשונים, לא זכו להערכה או להצלחה מיוחדת. בכולם, סגנון העשייה שלה נותר צמוד לעקרונות הסוציאליזם הריאליסטי, ולכן היא נתפסה בפולין כיוצרת שעצרה בזמן.

      יקובובסקה מתה מסרטן בגיל תשעים, בשנת 1998. היא הותירה מאחוריה לא רק מורשת קולנועית, אלא גם מאות תלמידים שהתחנכו על ברכיה בבית הספר המיתולוגי בלודז', בו לימדה עד 1974, השנה בה פוטרה ממנו בשל סיבות פוליטיות.

      תלמידים שלה לשעבר, עמם דיברתי, מספרים על מורה שהיתה לא רק ידענית ומאירת עיניים, אלא גם חברמנית בצורה בלתי רגילה. אחד מהם נזכר איך הוא וחבריו שתו פעם אלכוהול זול ברחוב, בעיצומו של החורף, כשלפתע חזו בה מציצה מאחד חלונות הבניינים וקוראת להם לעלות לדירתה. כשבאו, לא זו בלבד שהציעה להם חימום, אלא שלקחה מידיהם את הבקבוקים הנחותים, ופתחה את ארון המשקאות שלה כדי להציע להם שתייה יוקרתית יותר. זו בדיוק האנושיות, הסולידריות ושמחת החיים שאיפשרו לה לשרוד את אושוויץ וגם לחזור אליו עם מצלמתה, וכך להפוך, למרות כל המהמורות בדרך, לחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה הקולנועית.

      ההקרנה הראשונה של "השלב האחרון" תהיה בסינמטק תל אביב בראשון 15.9 ב-18:30 ובסינמטק ירושלים בשני 23.9 ב-18:00. אחרי ההקרנה תתקיים שיחה ביני לד"ר מוניקה טלרצ'יק.

      על הקרנות נוספות, בהרצליה, שדרות וחיפה, ועל שאר האירועים וההקרנות בשבוע הקולנוע הפולני, ראו האתר הרשמי.