פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ליצן נחמד, רוצח כל אחד

      צילום: יח"צ, טוליפ מדיה

      "ג'וקר" המדובר בכיכובו של חואקין פיניקס הוא מעל הכל קולנוע גדול, שמענג לראות על המסך הגדול. האם הוא גם מסוכן, כפי שטוענים באמריקה? לא, הוא בסך הכל מתאר את המציאות כהוויתה ומזמין אותנו להתמודד עם העולם הנורא שיצרנו

      דירוג כוכבים לסרטים - 4.5 כוכבים (עיבוד תמונה)

      מאז בכורתו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה לפני כחודש וחצי, הפך "ג'וקר" לאחד הסרטים המדוברים, הנפיצים והשנויים במחלוקת של העשור האחרון. מצד אחד, הוא יצא מן הפסטיבל עם אריה הזהב ושבר בכך תקרת זכוכית לתוצרים מסחריים המבוססים על חוברות קומיקס, הוגדר כיצירת מופת בידי המבקרים האירופאים, ושבר שיאים קופתיים בארצות הברית, בה יצא בסוף השבוע האחרון. מצד אחר, התקשורת האמריקאית הצמידה לו כל שם גנאי אפשרי בעידן התקינות הפוליטית, הבמאי טוד פיליפס הפך לשק האגרוף התורני של הרשתות החברתיות, משפחות של קורבנות ירי ביקשו לגנוז אותו ואבטחה הוצמדה לחלק מן האולמות בהם הוא מוקרן. בסוף השבוע האחרון, עלה הסרט לישראל, וכך גם אנחנו יכולנו להתרשם על מה המהומה.

      נתחיל מהמשפט הפשוט היחיד שאפשר להגיד על הסרט: הוא מתאר את האירועים המוכרים לנו מלהיטי באטמן למיניהם, אבל הפעם מנקודת מבטו של הג'וקר, ומנסה להסביר כיצד עוצבה אישיותו של אחד הארכי-נבלים המפורסמים בתרבות הפופולרית, כאן בגילומו של חואקין פיניקס, שנכנס לנעליים הגדולות של ג'ק ניקולסון, הית לדג'ר ואחרים שעשו זאת בעבר.

      מכאן והלאה, זה מסתבך. קל יותר לומר מה "ג'וקר" אינו מאשר מה הוא כן. המחשה לכך היא שלט שנתלה השבוע באחד מבתי הקולנוע בניו יורק, במסגרת הבלבול הכללי שאחז במדינה בעקבות עליית הלהיט - "שימו לב בבקשה, לא מדובר בסרט קומיקס במובן המקובל של המילה, כפי שאתם רגילים".

      ואכן, "ג'וקר" ממש אינו המשך טבעי לעיבודים מצליחים אחרים לחוברות קומיקס מן העת האחרונה. לא לאלה של מארוול, ולבטח לא לאלה של DC, שעל המורשת שלה הוא מתבסס, הגם שיש בו התייחסויות ברורות לסרטי "באטמן" קודמים. אם בכל זאת חייבים לומר למה דומה העוף המוזר הזה, הרי שהוא מעין שילוב של דרמה פסיכולוגית, מותחן אפל וסאטירה חברתית. ניכר כי תכניו וסגנונו שואבים השראה מ"נהג מונית" ו"מלך הקומדיה", שתיים מן הקלאסיקות המודרניות שמרטין סקורסזה יצר בין סוף שנות השבעים לתחילת שנות השמונים, תקופה משובחת ופרועה בקולנוע האמריקאי, שבאופן כללי משפיעה על הסרט. גם זירת ההתרחשות שלו, העיר הפיקטיבית גותהאם בנקודת זמן לא ברורה, מזכירה את הייצוגים הקולנועיים של ניו יורק באותם ימים, כשעדיין היתה סדום ועמורה של אמריקה.

      ג'וקר (יח"צ , טוליפ מדיה)
      אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים, לא רק בדורו. חואקין פיניקס מתוך "ג'וקר" (צילום: יח"צ)

      גיבור הסרט הוא אחד מן הקורבנות של העיר המופקרת והמתפוררת הזו, בה האליטות מתעשרות על חשבון כל מי שתחתיהן, ודואגות לעקור מן השורש כל סממן של מדיניות רווחה או סולידריות חברתית. אנו פוגשים את האיש שיהפוך לג'וקר בעודו חי בתנאים תת-אנושיים יחד עם אמו חולת הרוח, המשוכנעת כי אביו הוא איל ההון תומאס וויין, מי שבן אחר שלו, ברוס, יהפוך יום אחד לבאטמן.

      ומה באשר לאיש שיהפוך לג'וקר? הוא סובל מפגיעה נפשית, המובילה אותו בין השאר לספר בדיחות איומות בלי להיות מודע לכך, ולהתפקע בפרצי צחוק בלתי נשלטים, מה שגורם לו להידמות למעין גרסה הוליוודית של אסף אשתר בקומדי סטור. פרנסתו המועטה מגיעה מעבודתו כליצן, אך אף שברצונו לשמח את הזולת, משלח ידו נתפס כבזוי ומביא להשפלות חוזרות ונשנות: כבר בסצינה הראשונה, חבורת צעירים מכה אותו ברחוב, ובשלב מאוחר יותר, תומאס וויין מכנה בזלזול "ליצנים" את כל אותם עלובי חיים בעיניו שאינם עשירים כמוהו. אמירה זו מהדהדת כמובן פליטות פה דומות שהשמיעו מיט רומני והילרי קלינטון במהלך הקמפיינים שלהם לנשיאות כנגד קבוצות באוכלוסייה, ומחזקת את הממד האקטואלי של הסרט.

      אם לא די בצרותיו של הגיבור, הרי שאותה מדיניות חזירית של האליטה הקפיטליסטית מובילה לקיצוץ בשירותי הרווחה ולכן גם להפסקת הטיפולים ההכרחיים בו ובמחלתו. ובכל זאת, יש לו עוד תקווה: אמא שלו נטעה בו את האמונה שבא לעולם כדי להעלות לכולם חיוך על הפנים, ושעוד ייצא ממנו משהו גדול. במה פתוחה של מועדון סטנד-אפ קרוב מאפשרת לו להתחיל לממש את החלום הזה, ומשם לשאת עיניים לפנטזיה הגדולה באמת - הופעה בתוכנית של מנחה הלייט-נייט האהוב עליו, רוברט דה נירו, שליהוקו כאן הוא קריצה ל"מלך הקומדיה", בו גילם את התפקיד ההפוך, של מעריץ אובססיבי של בדרן מפורסם (אותו שיחק בזמנו ג'רי לואיס).

      החלום, כמובן, הופך לסיוט - שלו ושלנו. לא נוכל מן הסתם לפרט איך זה קורה, אבל לאור הידוע לנו מסרטי באטמן, לא יהיה ספוילר לומר כי מתרחשים כאן אירועים מספיק דרמטיים כדי שהליצן העצוב יהפוך לסמל של מרד ואנרכיה, לאנטי-כרייסט המסוגל לסחוף אחריו המונים ולערער את הסדר הישן, בצורה שתומאס וויין וחבריו לא היו מסוגלים להאמין שיכולה לקרות.

      ג'וקר (יח"צ , טוליפ מדיה)
      שימו לב -זה לא סרט לכל המשפחה! מתוך "ג'וקר" (צילום: יח"צ)

      בתיאורו את כל זה, משלב הסרט לטעמי בין שלושה קווי מחשבה שונים. במישור אחד, זהו דיוקן פסיכולוגי של אדם מעורער, שהעוינות והתסכול שבו הולכים ומצטברים עד שהם מתפוצצים; במישור נוסף, דרך קו העלילה העוסק בתוכנית האירוח הלילית, זוהי סאטירה על כוחן ההרסני של הטלוויזיה, התהילה ואור הזרקורים, והדרך שבה הן יכולות לטפח מגלומניה; ובמישור השלישי ואולי החשוב מכולם, זוהי תגובה פוליטית לעליית הפופוליזם שאנו חווים ברחבי העולם בשנים האחרונות, הממחישה כיצד המעמדות הנמוכים מתהפכים על האליטות שביטלו אותן, כפי שקרה בארצות הברית עם ניצחונו הסנסציוני של טראמפ, בבריטניה עם התוצאה המפתיעה במשאל על הברקזיט ובשלל מקומות אחרים, כולל בישראל כמובן.

      כל זה הופך את "ג'וקר" לסרט חכם, מורכב ורלוונטי, שעוד ילמדו באוניברסיטאות ולא רק בחוג לקולנוע, אלא גם ובעיקר במדעי החברה. בתקשורת האמריקאית התפרסמו ביקורות שנהנו לחרוץ בהתנשאות כי מדובר ביצירה מטופשת שלא מודעת למשמעות שלה. האמת הפוכה: אין כאן רגע אחד שלא עולה על גדותיו מרוב אירוניה. אם כבר, הבעיה היא שהתוצאה לעתים כל כך מודעת לעצמה, שכבר יש בה משהו זחוח ומעיק.

      ויש בסרט בעיות נוספות, שהתחזקו מבחינתי כשצפיתי בו בפעם השנייה: הוא מעט חוזר על עצמו, מונוטוני ופומפוזי, מה שלפרקים הופך את הצפייה למייגעת, ורוב שחקני ושחקניות המשנה, למשל ברט קולן כתומאס וויין ופרנסס קונרוי כאמו של הגיבור, לא מותירים חותם. עם זאת, בסופו של דבר המעלות מחפות על החסרונות, מה עוד שהתוצאה הולכת ומשתפרת ככל שהיא מתקדמת, והחלק השני עוצמתי ואף מופתי.

      מאחורי ההצלחה האמנותית הזו עומדים כמה גורמים, מלבד איכות התסריט שעליו כבר דיברנו. בראש ובראשונה, תצוגת המשחק של חואקין פיניקס, המבסס כאן רשמית את מעמדו בפנתיאון של הגדולים ביותר, ולא רק בדורו, אלא בכל הזמנים. קשה לחשוב על עוד הרבה שחקנים אחרים שהיו מסוגלים לגלם דמות כל כך קיצונית בלי אף תו מזויף, ובצורה שמותירה רושם כל כך גדול. הוא נוכח בסרט כמעט בכל רגע ורגע, נושא אותו על כתפיו במסירות ובנחישות טוטאלית, ובונה דמות טורדת מנוחה.

      הג'וקר (יח"צ , טוליפ מדיה)
      גרסה הוליוודית של אסף אשתר. מתוך "ג'וקר" (צילום: יח"צ)

      בצידו של פיניקס, אם כי בתפקיד קטן בהרבה, רוברט דה נירו מזכיר למי ששכח איזה שחקן גדול הוא. את שני אלה מנווט הבמאי טוד פיליפס, שמצטיין לא רק בליהוק ובהדרכת שחקנים אלא גם בכל הקשור להעמדת הסצינה, יצירת אווירה, העמדת מצלמה, עריכה, שילוב בין דימויים למוזיקה וכיוצא בכך. הכל כאן מחושב, מוקפד ואפקטיבי, בכל הקשור לתמונה ובכל הקשור לסאונד. כך, למשל, פעם אחר פעם אנו שומעים את תנועת הרכבות מעל ראשן של הדמויות, מה שממלא תפקיד כפול: גם מייצר תחושה ריאליסטית של חיים אורבניים, וגם משמש מטאפורה לסערה המתחוללת בתודעתו של הגיבור.

      טוד פיליפס, כזכור, התפרסם בשל קומדיות כמו "רוד טריפ" ו"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". לכן, על פניו, מפתיע להיתקל דווקא בשם שלו מאחורי יצירה בסדר הגודל של "ג'וקר". ההפתעה מתפוגגת כשאנו נזכרים כי הפרויקט שעשה בזמנו כדי להתקבל ללימודי הקולנוע היה סדרת צילומים קודרים של תיכוניסטים מדוכאים. למעשה, הצד האפל היה קיים בו כל הזמן, ופשוט מתפרץ מחדש כעת.

      האפלוליות הזו מחמיאה לכישרונו של הבמאי, והתוצאה היא קולנוע גדול, שמענג לראות על המסך הגדול, כיוון שרק בו אפשר למצות את ההנאה מן השימוש המיטבי בכל אמצעי המבע. עם זאת, אין בכך כמובן כדי להדוף את הטענות נגד הסרט. הרי משחר ההיסטוריה, אמנות נעלה ויעילה יכולה לשמש כדי להצדיק ולקדם אידיאולוגית מסוכנות, אך האם אמנם זה המקרה גם כאן, כפי שרבים בארצות הברית טוענים?

      הסרט מתאר מציאות איומה: אלימה, פופוליסטית, נצלנית, מלאת שנאה וכמעט חסרת חמלה. מה לעשות שזה העולם שבו אנו חיים. "ג'וקר" לא מצדיק אותו, אלא רק מנסה להבין כיצד הוא נוצר, והרי איך אפשר לטפל בריקבון אם לא מבינים מה השורשים שלו?

      ג'וקר (יח"צ , טוליפ מדיה)
      תסתכלו עליו, תראו אותנו. מתוך "ג'וקר" (צילום: יח"צ)

      אוקיי, יש כאן גם עניין של הקשר תרבותי, בגינו אפשר אולי היה להבין למה דווקא התקשורת האמריקאית כל כך נרתעת מן הסרט. נשק חם הוא בעיה חמורה במיוחד בארצות הברית, בה מאות אנשים מתים מדי שנה כתוצאה מאירועי ירי המוניים - רבים מהם מידי בני דמותו של הג'וקר, אנשים בודדים שפועלים לבדם, בלי איזשהו כוח פוליטי או גורו רוחני מאחוריהם, שמנצלים את הקלות בה ניתן להשיג תחמושת כדי להפוך את התיעוב שהצטבר בהם למכונת הרג.

      במשך שנים, המחנה הליברלי כשל במלחמתו הצודקת נגד חוקי הנשק המגוחכים והמופקרים הללו. תחת זאת, הוא מנתב כרגע את האנרגיות למאבק ב"ג'וקר", צוהל על נקודה שירדה לו באגרגטור הביקורות רוטן טומטוז ועל עוד ציוץ ויראלי וחריף שעלה בעניינו. במחילה, זה קצת פאתטי.

      אם יש בעיה אובייקטיבית עם הסרט, איך זה שרק בארצות הברית נדרשים להצמיד אבטחה להקרנות ובכלל לעשות עניין כל כך גדול סביבן? אולי החברה עצמה היא הבעיה, ו"ג'וקר" הוא רק מראה?

      כמובן שאין באמירות הללו כדי להפיל את הכל על האמריקאים. "ג'וקר" מתאר מצוקות שרלוונטיות במיוחד להם, אבל גם כאלה שתקפות לגבי שאר הגלובוס. לטאטא אותו מתחת לשטיח, יהיה הפתרון הקל. אומץ אמיתי יהיה להיענות להזמנה שלו, ולנסות להתמודד עם העולם הנורא שיצרנו.

      הג'וקר (יח"צ , פסטיבל ונציה)
      סרט שעוד ילמדו באוניברסיטאות. מתוך "ג'וקר" (צילום: יח"צ)