פיקוד העורףפיקוד העורף הגל השקט
הגדרת ישובים להתרעה
הגדרת צליל התרעה
נושאים חמים
ביקורת סרטים
-
שלושה חברים יצאו לדרך: השכול והרעות הופכים את "חברים לחיים" למסע מרגש
סרטו של ריצ'רד לינקלייטר על שלושה לוחמים בוייטנאם שמתאחדים כדי לקבור את בנו של אחד מהם, נושא עמו אמנם מסרים על הבנאליות של המוות, חוסר התוחלת במלחמה וקדושת החיים, אבל אלה משתלבים נפלא בחבורה הנהדרת שנבנית על המסך וביחסים בינה ובין העולם שסביבה
-
שקט, מפחדים: "מקום שקט" הוא להיט מפתיע, מבהיל, אפקטיבי ומעורר מחשבה
למרות שכמעט אין בו דמויות או דיאלוגים, "מקום שקט" הפך להיט עצום בקופות ארצות הברית, ואפשר להבין למה: הסיפור על המשפחה הנדרשת לשמור על דממה כדי להישאר בחיים מצליח למתוח ולסחוף, ויש בו הרבה רבדים מעניינים
-
תודה לאודיה: אודיה רש מצילה את "מקום לאהבה"
"מקום לאהבה" הוא עוד סרט אינדי אמריקאי סתמי שמבזבז את הכישרון של ג'יי קיי סימונס. הדבר היחיד שנזכור ממנו זה את הישראלית לשעבר אודיה רש, שמבססת בו את מעמדה כאחת הצעירות המבטיחות בהוליווד
-
מה נשתנה הלילה הזה? "מאבדים את זה" משכתב את החוקים של קומדיית הנשף האמריקאית
"מאבדים את זה" אמנם לא מצליח לקרוע מצחוק, אבל התסריט שלו כן משכיל לקרוע לגזרים את הכללים הקלאסיים של ז'אנר סרט נשף הסיום, ולכתוב אותם מחדש באופן מלא העצמה נשית
-
"בחזרה מטואיצ'י" הוא סרט פולחן לתרמילאים/ות בעבר ובעתיד
"בחזרה מטואיצ'י", עם דניאל רדקליף כיוסי גינסברג, אינו סרט גדול - אבל הוא ייצוג קולנועי נדיר ומעניין לחוויית התרמילאות הכה מרכזית כאן, ולכן לא פלא שהפך פה לשובר קופות
-
ישחקו החנונים לפנינו: "שחקן מספר אחת" הוא חגיגה נוסטלגית בינונית אך מהנה
העיבוד הקולנועי לספרו הנהדר והנוסטלגי של ארנסט קליין נופל ממנו משמעותית ברמת הסיפור ובניית הדמויות. אך היד הבוטחת של סטיבן ספילברג על ההגה ואינספור האזכורים ליצירות וגיבורי האייטיז, הופכים את "שחקן מספר אחת" לאחד הסרטים הכיפיים שבהם היה מעורב
-
נחיתת אונס: "שבעה ימים באנטבה" הוא סרט מופרך ומאולץ
יש בו כמה הברקות, אבל "שבעה ימים באנטבה" קורס תחת מגדל הבבל של עצמו ומציג ביצוע מבולבל לתסריט מגוחך. יותר מכל, לא ברור למה בער למישהו להפיק את הסרט המיותר הזה
-
מתחמם ועדיין משעמם: "טומב ריידר" החדש עדיף על קודמו, אבל זה לא מספיק
בלי אנג'לינה, בלי מכנסונים קצרים ושאר אלמנטים מחפיצים, אבל גם בלי עלילה, הומור ואקשן מרהיב: הגלגול המחודש של "טומב ריידר" הוא אמנם שיפור רציני לעומת הפרק הקודם, אבל זו הרי לא חוכמה גדולה
-
האקדח מת מצחוק: "משאלת מוות" סרט מגוחך ומיושן
ההופעה של ברוס וויליס טובה, אבל התסריט מופרך, הביצוע חסר בושה והמסרים תלושים מן המציאות: לא פלא כי העיבוד המחודש ל"משאלת מוות" כשל בקופות ארצות הברית. מזלם של אהרן קשלס ונבות פפושדו שברחו מן הפרויקט הזה
-
ציפור רבת יופי: "ליידי בירד" הוא סרט מלא אהבה, שראוי לאהבה בעצמו
אחד הסרטים החמים של עונת הפרסים האחרונה סוף כל סוף מגיע לישראל, והיה שווה לחכות. לקראת הצפייה ב"ליידי בירד" תכינו גם את הממחטות וגם את הטלפון לאמא, כי הוא יגרום לכם להתקשר אליה לבקש תודה וסליחה
-
השתיקה יפה לו: "אילם" הוא כדור שינה עתידני באורך שעתיים
הבמאי-תסריטאי דנקן ג'ונס ביקש לברוא בסרטו העתידני גרסה מודרנית ל"קזבלנקה", אולם השאפתנות שלו מתרסקת על גבי סרט משמים, נטול מעוף ומבולגן, שאף אחת מהדמויות בו אינו ראויה לתשומת הלב, האהדה או השנאה שלנו. רכישתו על ידי נטפליקס הצילה אותו מהתרסקות קולנועית
-
יורים והולכים: חשבון הנפש האלים של "אויבים" עובד רק חלקית
המסע המפרך במרכז המערבון הקשוח של הבמאי-תסריטאי סקוט קופר אינו נופל מסרטי הז'אנר הקלאסיים, ונהנה מצילום מרשים ומשחק סולידי. עם זאת, הקרירות שמאפיינת את כתיבתו מעיבה על המסר האנטי-מלחמתי שהסרט מבקש להעביר
-
להיכשל בגדול: "לחיות בקטן" הוא לא יותר מקוריוז
סרטו החדש של אלכסנדר פיין ("אודות שמידט", "היורשים") בכיכובו של מאט דיימון מתגלה כמעשייה אקסצנטרית והזויה, אבל עם כל ההערכה למקוריות וליצירתיות שבו, הוא לא מצליח לרגש ולהצחיק באמת ונותר על תקן קוריוז
-
אין מוצא: ריאיון עם הבמאי דניאל מן על "מוצא אל הים" והנורמליזציה של הכיבוש
"מוצא אל הים" מתרחש על רקע המלחמה בעזה, אבל לא מראה פלסטינים במחסומים, אלא את הבנאליות של הכיבוש. יוצרו, דניאל מן, מסביר למה ליהק לתפקיד הראשי שחקן שלא כיכב מעל עשרים שנה ועל השפעת הספר המטלטל "101 דרכים להוציא גימלים"
-
סמנו איקס בטופס: החסרונות של "המשחק הגדול" מבטלים את יתרונותיו
סרט הביכורים של ארון סורקין כבמאי עוסק בסיפור מעניין, ונהנה מתצוגת משחק נפלאה של ג'סיקה צ'סטיין, אבל האורך המוגזם שלו והיעדר דמויות מעניינות נוספות, מקשים עליו יותר ככל שהוא מתקדם. מעריציו של התסריטאי בוודאי יעריכו את המאמץ, לאחרים יהיה קשה קצת יותר
-
יום אימונים מיותר: "בהיר" עם וויל סמית הוא סלט של קלישאות טיפשיות
הסרט עתיר התקציב של נטפליקס, בכיכובו של מי שנחשב בעבר לגדול כוכבי הקולנוע בעולם, נקטל בגלל שטחיותו המכעיסה והניסיון המביך לטפל בסוגיות חברתיות בוערות. אלא שמתחת לפני השטח, הסכנה האמיתית בו היא ההתייחסות של נטפליקס אליו כעוד פריט בספריה
-
עונג צרוף: "ג'ומנג'י שורדים בג'ונגל" הוא הפתעה נעימה לטובה
על פניו, הגלגול המחודש של הלהיט משנות התשעים היה אמור להצטרף ברגע האחרון לרשימת הסרטים המיותרים של השנה, אבל הוא דווקא אחת ההפתעות הנעימות של החורף פאן טהור ובידור מצוין
-
קלף משוגע: החלפת ספייסי בפלאמר ב"כל הכסף שבעולם" היא סיפור הצלחה מדהים
המותחן של רידלי סקוט, שצולם מחדש ברגע האחרון עם כריסטופר פלאמר במקום קווין ספייסי, הוא הוכחה ניצחת לכך ש"אין לא יכול, יש לא רוצה". חוץ מכך, מדובר בסרט מותח ומהנה לצפייה, אם כי הוא ייזכר בעיקר בגלל הסיפור מאחוריו
-
האימפריה מכה שלישית: "אחרוני הג'דיי" הוא סרט "מלחמת הכוכבים" הטוב ביותר מזה 37 שנים
הבחירה הלא שגרתית בריאן ג'ונסון לאיש שיוביל את הסרט השמיני בסדרת הסרטים, מתגלה כנכס הגדול ביותר של "אחרוני הג'דיי". הבמאי-תסריטאי מביא עמו חזון ויזואלי יפהפה, שמתחבר לתסריט מפתיע, חכם ומרגש. על אף אורכו המאתגר, מקומו בפסגת סרטי הסאגה המצליחה מובטח
-
שור שלם דורש שלום: "פרדיננד" מפתיע במסריו הפציפיסטיים
על פניו, "פרדיננד" הוא עוד סרט אנימציה יעיל אך בינוני מבית היוצר של בלו סקיי, המתחרים הנחותים של פיקסאר. אך הוא משתמש בגיבורו, שור פציפיסטי, כדי להעביר מסרים חתרניים: אנטי-מלחמתיות, סרבנות ואפילו צמחונות
-
"קוקו" הוא קלאסיקה מיידית נוספת מבית היוצר של פיקסאר
גם אם לא תזילו דמעות ב"קוקו", מדובר באחד הסרטים הנפלאים ביותר של אולפני האנימציה, שהופך את יום המתים המקסיקאי לחגיגה קולנועית מלאת חיים
-
דיאטת פלאו: "פלא" הצנוע הפך בצדק לשובר הקופות המפתיע של העונה
בלי אפקטים או תקציבי ענק, אבל עם כוכבים כמו ג'וליה רוברטס ואוון ווילסון, ובעיקר עם סיפור מרגש ודרך מקורית ומעניינת לספר אותו, מצליח "פלא" להפליא ולמלא אולמות, ואכן כדאי מאוד לצפות בו - ורצוי עם הילדים או הנכדים שלכם
-
בוץ טובעני: ההיסטריה סביב "פרחים בבוץ" ("Mudbound") של נטפליקס קשורה בפוליטיקה יותר מאשר באמנות
ענקית הסטרימינג צפויה סוף כל סוף לכבוש את האוסקר הודות ל"פרחים בבוץ", דרמה היסטורית על הגזענות בשנות הארבעים. התוצאה טובה וראויה, אבל הגדרתה כקלאסיקה נובעת מסיבות פוליטיות ולא קולנועיות
-
הליגה בעד השמצה: כל הכוכבים שבעולם לא יצילו את "ליגת הצדק"
אף שהוא קצר יותר ואפל פחות מקודמו, גם "ליגת הצדק" סובל מאותן מחלות של היקום הקולנועי מבית DC: גיבורים חסרי נשמה, נבל טיפשי ואפקטים ממוחשבים נוראים. בין לבין, מצליח ג'וס ווידון להציל חלקים ממנו ולהפוך אותם לקלילים מעט יותר, אך זה מעט מדי ומאוחר מדי
-
עלי אקספרס: "רצח באוריינט אקספרס" הוא בידור סביר, אבל תצוגות המשחק הן חיקוי זול לעומת המקור
הנופים מושלגים, הרכבת מעוררת געגועים נוסטלגיים ואפילו אם אתם יודעים את הסוף, הסרט מותח. אבל "רצח באוריינט אקספרס" יורד מהפסים בגלל תצוגות המשחק המחרידות של קנת בראנה, ג'וני דפ וחבריהם
-
פטיש בראש: "ת'ור ראגנארוק" הוא הרפתקה טיפשית, מצחיקה וכיפית
אחרי שני סרטים קודרים ורציניים מדי, הסרט השלישי בעלילותיו של האל הנורדי משנה כיוון ודוהר בשרשרת בלתי נגמרת של צחוקים וכיף. ההחלטה הזאת מוציאה מת'ור והענק הירוק את המיטב, ומציגה את אחת הדמויות הנשיות הכי טובות שנראו בז'אנר, אבל מותירה אותנו עם מעט מדי תוכן
-
"אמת מטרידה יותר" של אל גור לא מטלטל, אבל גם לא מיותר
ההמשכון של "אמת מטרידה" זוכה האוסקר הוא לא קולנוע גדול בלשון המעטה, אבל תצאו ממנו חכמים יותר ובעיקר מודאגים יותר, ואי אפשר שלא להצדיע לאל גור על התשוקה שבוערת בו והמחויבות שלו לנסות לתקשר עם הקהל הרחב
-
צחוק הגורל: "מכתוב" הוא סרט בנאלי עם כוונות טובות
חנן סביון וגיא עמיר ביקשו לגעת ברגש הקולקטיבי ולהצחיק בסרטם החדש, אבל למעשה בסך הכל מחזרו את כל הנוסחאות המוכרות כל כך מהמיינסטרים הישראלי. כל זה לא ימנע מ"מכתוב" להפוך להצלחה מסחרית גדולה, אבל בהחלט יקשה עליו להישאר בזיכרון
-
למות אתמול בבוקר: "מז"ל טוב" מציג קונספט חדשני למדי ומסר שמרני ושוביניסטי להחריד
להיט האימה התורן, "מז"ל טוב", משלב בצורה מותחת ומהנה למדי בין "לקום אתמול בבוקר" וז'אנר הסלאשרים, אבל כמו גיבורתו, גם המסרים החברתיים שלו תקועים בעבר
-
"בלייד ראנר 2049" מרשים, מהפנט - ומאכזב
ההמשכון הכה מדובר לקלאסיקת המד"ב נראה כמו שילוב בין סרט אקשן הוליוודי טיפוסי לסרט פסטיבלים עילאי. ההישג ייחודי ומרשים, אבל המחמאות שפיזרו סביבו מוגזמות בעליל. ביקורת בלי ספוילרים
-
לרקוד עם חיילים מתים בלב: "פוקסטרוט" הוא יצירת פאר קשה מנשוא על אובדן וגורל
הקולנוע הוא מטאפורה אחת גדולה ומבחן רורשאך ענקי. את "פוקסטרוט" כל אחד מפרש לפי המטען שבא עמו לצפייה. מה שבטוח: מדובר בקולנוע מפואר ומרגש, שעוד ידובר בו ארוכות
-
ליצן החצר: "זה" הוא ממתק נוסטלגי יותר מאשר סרט אימה אפקטיבי
הגרסה הקולנועית החדשה ליצירה הפולחנית של סטיבן קינג לא מותחת, לא מבהילה ובקיצור לא מוצלחת, אבל היא מעלה חיוכים נוסטלגיים ומגלה לעולם כמה שחקנים צעירים מצוינים
-
חמש ילדות כאפות: "הפיתוי" של סופיה קופולה הוא אגדה אפלולית, שנונה, מבריקה ואלימה
מה שעלול היה להתגלות כעוד דרמה תקופתית מסורבלת, הפך בידי סופיה קופולה לשכיית חמדה מענגת ומלאת אירוניה דקה, המספקת לניקול קידמן את אחד הציטוטים המשעשעים בקריירה שלה
-
תוצרת נחותה: "תוצרת אמריקה" בכיכובו של טום קרוז לא מצליח לחדש או להלהיב באמת
ערבבו את "נרקוס" עם "קרלוס", "כלבי מלחמה", "אמריקן גנגסטר" ומה לא, וקבלו את מותחן האקשן הקומי החדש בכיכובו של טום קרוז, שהגיע לאקרנים עשר שנים לפחות מאוחר מדי
-
עוגיית מזל: "לוגאן לאקי" הוא חטיף קיצי חביב, אך לא יותר מכך
סרט הקאמבק של סטיבן סודרברג מתגלה כמעין גרסה וויט-טראשית לסדרת להיטי "אושן". התוצאה מלוטשת ומיומנת, אבל מייגעת לעתים ובסך הכל סתמית למדי
