פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רוק כבד

      צילום: יח"צ, נטפליקס

      "איוואן האיום", סדרת הדוקו של דניאל סיוון ויוסי בלוך בנטפליקס, היא יצירה כואבת, מרתקת ומאירת עיניים על הדרך שבה משפט דמיאניוק הפך לפארסה שהסתיימה ביריקה בפרצופם של ניצולי השואה. כדאי לכולם לצפות בה, חוץ מלמי שמככבים בה

      יש דברים שקל לדעת איך הם מתחילים אבל אי אפשר לדעת איך הם יסתיימו, ומשפטו של ג'ון דמיאניוק היה דוגמה לכך. כזכור, כוכב הפרשה היה מהגר אוקראיני שניהל חיים שלווים ותמימים בקליבלנד והתפרנס כמכונאי רכב, עד שהוסגר בידי ארצות הברית לישראל באמצע שנות השמונים והועמד למשפט. הסיבה לכך: חשד מבוסס לכאורה שהוא למעשה לא אחר מאשר מי שנודע כ"איוואן האיום" וביצע שורה של פשעי מלחמה מחרידים בטרבלניקה.

      התיק נגד דמיאניוק נראה שרירי והרשויות הישראליות היו משוכנעות כי הרשעתו תהיה עניין פורמלי. העמדתו לדין היתה אמורה להיות שחזור של משפט אייכמן: מופע ראווה, שיספק הזדמנות נוספת ואולי אחרונה להנציח עדויות של ניצולי שואה. חבל התלייה כבר היה מוכן, במובן הכי מילולי של המילה.

      בניגוד למשפט אייכמן, שהתרחש לפני תחילת שידוריה של הטלוויזיה הישראלית, משפטו של דמיאניוק הועבר בשידור ישיר, בצעד תקדימי ותודה לאל, גם חד-פעמי. והיה כמובן גם הבדל נוסף בין שתי הפרשיות: הפעם, לאחר פארסה שנמשכה קצת יותר מחצי עשור, הנאשם נמצא זכאי מחמת הספק, ושוחרר לחופשי בידי בית המשפט העליון. הגרדום נשאר יתום.

      תעודת חבר האס-אס של ג'ון דמיאניוק, שב-FBI מעריכים כי היא מזויפת (AP , /Department of Justice)
      אחד המסמכים שהיה אמור להרשיע את דמיאניוק (צילום: AP)

      הפסיקה הזו התקבלה לפני כחצי יובל, ולא ברור איך בכל השנים שעברו מאז, איש עוד לא יצר דוקו סביב משפט דמיאניוק. אחרי הכל, בפרשה הזו יש את כל המרכיבים האמנותיים המושלמים: דרמה גדולה, קונפליקטים מוסריים ואינספור תפניות עלילתיות, חלקן בלתי סבירות - לו מותחן משפטי הוליוודי היה מעז להציג טוויסט שבו הסניגוריה מגיעה לפריצת דרך בזכות מסמכים שהושלכו ברישול לפח אשפה של מסעדת מקדונלדס אי שם בארצות הברית, לא היינו מאמינים לכך, אבל זה בדיוק מה שקרה כאן.

      אך למרות הפוטנציאל של חומרי הגלם, התרבות המקומית לא עסקה בהם עד היום, והציבור בכלל הדחיק את הפרשה. אולי בגלל שהסתיימה בעוגמת נפש כה גדולה, ואולי מפני שבאופן כללי, היצירה הישראלית התחילה להתרחק בשני העשורים האחרונים מעיסוק בשואה, מסיבות שפירטנו כאן בעבר.

      ריבוי סדרות הדוקו שעוסקות בפרשיות משפטיות שערורייתיות, מ"צל של אמת" ועד "או.ג'יי: תוצרת אמריקה", רק הדגיש את ההחמצה, עד שסוף כל סוף נמצאו מי שירימו את הכפפה: יוסי בלוך ודניאל סיוון. התוצאה היא מיני סדרה בת חמישה פרקים בנטפליקס, דוברת אנגלית, עברית ועוד שלל שפות. במקור היא נקראת בשם הגנרי "The Devil Next Door", ואצלנו "איוואן האיום".

      איוואן האיום (יח"צ , נטפליקס)
      אי אפשר להפסיק לצפות. מתוך "איוואן האיום" (צילום: יח"צ)

      היה שווה לחכות שהפרויקט ייפול לידיים הנכונות, שכן דניאל סיוון הוא אחד מן היוצרים הדוקומנטריים המוכשרים שצמחו כאן בשנים האחרונות. כישרונו ניכר כבר בסרטו הראשון, "המלחמה של גיורי" מאמצע העשור הקודם, וצמח עוד יותר בפרויקטים הבאים שלו, למשל הסדרה "סיליקון ואדי", התיאור הכי מוצלח עד כה של עולם ההייטק הישראלי. בצד זאת, היה גם שותף עם מור לושי ליצירת "שיח לוחמים" ו"יומני אוסלו", שתי הפקות מורכבות בהן התגלתה היכולת שלו להשתלט על כמות אסטרונומית של קטעי ארכיון - מיומנות לה הוא נזקק גם ב"איוואן האיום", המורכב משלל אוצרות ארכיב שכאלה, וגם מראיונות עכשוויים עם אותם מגיבורי הפרשה שגם נותרו בחיים וגם מוכנים לדבר עליה.

      כמו ספרים שקשה להניח מהיד, כך גם היצירות של סיוון: מרגע שלחצת על פליי, אי אפשר להפסיק. זה קרה לי עם עבודותיו הקודמות וכך גם עם "איוואן האיום", אותו גמעתי בנשימה ארוכה אחת, וחמשת פרקיו חלפו ביעף. הסדרה עשויה ללא דופי, והתלונה היחידה היא שהיה כאן מקום ליצירה ארוכה ומורכבת יותר, שיהיו בה פרקים נוספים.

      נכון, זו לא חוכמה גדולה, כי החומרים מלכתחילה כל כך חזקים. לכאורה, די לשלוף מן הארכיון רגעים מצמררים כמו העימות בין דמיאניוק לעד ניצול השואה אליהו רוזנברג כדי לתת את הפטיש בראש. אך כמובן שגם מסיטואציה כזו אפשר למצות את המיטב ואפשר שלא, והעבודה של סיוון ובלוך עונה על האופציה הראשונה. הם מיטיבים לבנות את המתח, להחיות את הדרמה ולהעצים אותה. "איוואן האיום" הוא מופת של תחקיר ארכיוני, של בחירת הקטעים המתאימים ביותר, של העריכה ביניהם ושל השילוב של כל זה עם הראיונות שצולמו בימינו.

      הסדרה גם ממצה את המיטב מן המרואיינים שלה. סיוון כבר חשף בעבודותיו הקודמות את חיבתו לדמויות עסיסיות וצבעוניות, לפעמים אקסצנטריות, וכאן יש לו מגוון שכאלה. למשל, האמריקאי מארק אוקונור, שהיה עורך הדין של דמיאניוק, והפרסונה שלו כה מגושמת ותמוהה עד שהוא מזכיר את ליונל הץ, המשפטן האומלל מ"משפחת סימפסון"; או יורם שפטל, שהצטרף אליו כעזר ישראלי ובמהרה הדיח אותו והפך לפרקליט הבלעדי של הנאשם המתוקשר, ועד היום אין גאה ממנו בכך שהביא לזיכוי שלו. המצלמה מנצלת עד תום את הגאוותנות ואת חוסר המודעות שלו, ונהנית מכך שהוא נהנה מכל שנייה, אז וגם היום.

      מנגד עומד התובע מיכאל שקד, שבזמנו חזו לו גדולות ונצורות בעולם המשפט הישראלי, אבל בסופו של דבר שימש כש"ג של הפארסה ונעלם בעקבותיה מהנוף. עצם הסכמתו הנדירה להתראיין כאן היא כבר הישג של הסדרה, שמשתמשת בו גם כדי להאיר את עינינו בכל הקשור לאחורי הקלעים של המשפט וגם כדי לחזק את הממד הטרגי של הסיפור.

      דיון בבקשה לדחיית כניסתו לכלא של אלאור אזריה 8.8.17 (ראובן קסטרו)
      נהנה מכל שנייה. יורם שפטל (צילום: ראובן קסטרו)

      הסדרה המקיפה כוללת ראיונות עם דמויות אחרות שליוו את הפרשה מקרוב, בהם עיתונאים אמריקאים, משפחתו של דמיאניוק ודליה דורנר, ששפטה אותו בשלב הראשון של התהליך, בבית המשפט המחוזי, ועד היום משוכנעת כי הוא אשם. מה שאין בה זה כל מיני ראיונות עם מומחים שונים ומשונים המסבירים את הסאב-טקסט של ההתרחשויות. אין צורך בכאלה, שכן התובנות, האמירות והתהיות ברורות וצלולות. הן גם אלה שהופכות את "איוואן האיום" מסתם כרוניקה יעילה ליצירה כואבת, מטרידה ומעוררת מחשבה, שקשה להפסיק להרהר בה גם לאחר הצפייה.

      קודם כל, עולה כמובן התהיה אם דמיאניוק היה אשם, ואם כן - במה? שלוש אופציות עמדו על הפרק - או שמדובר באיוואן האיום בכבודו ובעצמו; או שהוא אדם אחר, אבל כזה שגם כן ביצע פשעי מלחמה; או שמא יש לנו עסק עם קורבן תמים. השאלה מה הנכונה מבין האפשרויות נותרה פתוחה בזמנו. "תם ולא נשלם. השלמות אינה נחלתו של שופט בשר ודם", כפי שנאמר בסיכום הזיכוי בעליון. היא נשארה פתוחה גם כעת, אם כי לפחות בשלבים האחרונים של הסדרה, ניכר כי יוצריה משוכנעים שגיבורה אשם, ובכל מה שיוחס לו.

      מה שבטוח, לפחות לפי הצפייה בסדרה, הוא שעצם קיום המשפט היה בכייה לדורות. אולי דמיאניוק אשם ואולי לא, אבל הרשויות בארצות הברית ובישראל לא עשו מספיק כדי לבנות תיק מספיק חזק להוכיח זאת. מאחורי הביטחון המופרז והזחיחות הסתתרו למעשה רשלנות, היתממות והישענות על קנה רצוץ, בדמות הסתמכות על יותר מדי מסמכים שאמינותם מוטלת בספק, ומנגד התעלמות מראיות פוטנציאליות אחרות.

      אפשר לבוא לשפטל בטענות על הרבה דברים, אבל בדבר אחד הוא צודק: המשפט היה קרקס, והעלאתם לדוכן העדים של ניצולי שואה, רובם לא במצב אופטימלי, היתה התעללות. העדויות המפורטות שלהם לא היו רלוונטיות לזכותו או לחפותו של דמיאניוק - בכל הקשור אליהם, די היה בכך שיזהו אותו כ"איוואן האיום". אבל ישראל רצתה הצגה בשידור חי, והניצולים היו השחקנים האפשריים היחידים בה, אז הם נדרשו לעלות לבמה ולשאת מונולוגים בפני המצלמות והמיקרופונים, רק כדי שלאחר מכן מערכת המשפט תיקח את דבריהם ותזרוק אותם לפח.

      איוואן האיום (יח"צ , נטפליקס)
      חמישה פרקים שגומעים בנשימה אחת. מתוך "איוואן האיום" (צילום: יח"צ)

      בקיצור, משפט דמיאניוק היה יריקה אחת גדולה בפרצופם של ניצולי השואה - פעילות שישראל הצטיינה בה גם לפני כן, וממשיכה להצטיין בה גם כיום. היריקה הזו הגיעה לשיא עם הזיכוי בעליון, בו קבעו השופטים כי העדויות של הניצולים הן האחרונות בשרשרת המזון, ופחות מהימנות בעיניהם מן העדויות והראיות הסותרות שהגיעו לשולחנם מאירופה.

      לשופטי העליון, כך נראה לי לפחות, היה די ברור שגם אם דמיאניוק לא היה "איוואן האיום", הוא ביצע פשעים רבים ואיומים במסגרת אחרת. בכל זאת, הוחלט לאפשר לו לחזור בנחת לחייו הקודמים, וברבות הימים דווקא בית משפט גרמני מצא אותו אשם.

      למה היה כל כך חשוב לבית המשפט העליון לשחרר את דמיאניוק כך לחופשי? האם זה היה מתוך רצון להוכיח לעולם שגם אם עשרות ניצולי שואה יעמדו בוכים מחוץ לאולם, בישראל יש משפט צדק טהור ומוחלט לפי כל הכללים, ודי בספק קל שבקלים כדי לזכות אדם שסביר להניח כי בקונסטלציה כלשהי, שירת ברצחנות פסיכופתית את מנגנון ההשמדה הנאצי?

      על השאלה הזו, בניגוד לקושיות אחרות, אין כאן תשובה. מתוך חמשת השופטים העליונים שכיהנו בזמנו, שלושה היו בחיים בזמן הצילומים - אליעזר גולדברג, אהרן ברק ומאיר שמגר, שמת מעט לפני תום עליית הסדרה לאוויר. העובדה שאף אחד מהם לא התראיין ל"איוואן האיום" אינה לזכותם.

      כמעט אף אחד לא יוצא טוב מן הסדרה על משפט דמיאניוק: לא סנגורו הנלהב שפטל, אבל מנגד, גם לא השופטים שזיכו אותו. "איוואן האיום" היא יצירה מרתקת ומאירת עיניים שראויה לחשיפה גדולה ככל האפשר, אך למי שמככבים בה מוטב לייחל כי יצפו בה כמה שפחות אנשים.