פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ישראל אחרת: איך נעלמו הנאצים מן הקולנוע הישראלי

      בסרטים כמו "ללכת על המים" ו"הדירה", הנאצים או הצאצאים שלהם עמדו במרכז העלילה, אבל בקולנוע הישראלי העכשווי, בניגוד לזה האירופאי, הם כבר כמעט לא נוכחים. למה זה קרה?

      ישראל אחרת: איך נעלמו הנאצים מן הקולנוע הישראלי

      נהוג להתלונן כי הקולנוע המקומי העכשווי מתעסק רק בכיבוש ובשואה. אך מי שאומר זאת, ככל הנראה לא ראה לאחרונה יותר מדי סרטים ישראלים. האמת היא, שהסכסוך כבר כמעט ולא נוכח ביצירה העכשווית, בטח לא זו העלילתית, ובטח לא ביחס למורכבות המצב הפוליטי-מדיני-צבאי. בארצות הברית, למשל, עושים כיום יותר דרמות על המלחמות במזרח התיכון מאשר אצלנו.

      וגם השואה, לפחות בשנה-שנתיים האחרונות, כבר לא דומיננטית כפי שהיתה בעבר. לאחרונה, למשל, ראינו רק שני סרטים בנושא: "ציפורי חול" העלילתי, מן הכישלונות המסחריים הגדולים של השנה, ו"קפה נגלר" התיעודי.

      עוד יותר מהותית מכך, היא הדרך בה מוצג זיכרון השואה בשני הסרטים - שניהם עבודות ביכורים של יוצרים צעירים. כדי לבדוק זאת, אפשר להשתעשע במשחק סטייל "איפה אפי?" או "איפה הכסף?" רק שהפעם השאלה תהיה - "איפה הנאצים"? והתשובה: אל תתאמצו יותר מדי לחפש אותם, כי תתקשו למצוא.

      קפה נגלר (יח"צ)
      בסוף כולם רוקדים יחדיו. מתוך "קפה נגלר" (צילומים: יח"צ)

      וכך, התסריט שכתב אמיר וולף ל"ציפורי חול" מתרכז בקהילת ניצולי השואה, ואלה נרצחים בו בידי עצמם, כך שאין בו כל כך גרמני רע או גרמני טוב - פשוט כמעט אין בו גרמנים בכלל; "קפה נגלר" מגדיל עשות, ואף שהבמאית מור קפלנסקי מתחקה בו אחר בית העסק שהיה לסביה בלב ברלין לפני עזיבתם את המדינה בשנות השלושים, המילה "שואה" כמעט אינה מוזכרת בו. מה קרה שם בגרמניה באותו עשור? מי עלו בה לשלטון? תשלימו את המידע לבד, בסרט אחר.

      בארבעה מסרטי השואה המקומיים הבולטים שנעשו בין אמצע העשור הקודם לתחילת העשור הנוכחי: "ללכת על המים", "החוב", "הדירה" ו"שתיקת הארכיונים", העמידו היוצרים במרכז את פושעי המלחמה או את הצאצאים שלהם. עכשיו, כך נראה, בוחרים הקולנוענים החדשים ללכת בדרך שונה.

      אז נכון, קצת נחפז להסיק מסקנות מכמות כזו של יצירות בפרק זמן כה קצר, אבל ככה זה בתעשייה קטנה בסדר הגודל של ישראל - סרט אחד הוא מגמה, שניים הם כבר הצדקה ליום עיון. לכן, אפשר בכל זאת להעז ולקבוע כי הדור השלישי בקולנוע המקומי אינו מרבה להציג דמויות של נאצים.

      תופעה זו בולטת במיוחד בעיקר לעומת המתרחש בקולנוע האירופאי, שם הנאצים נוכחים יותר מתמיד, כפי שממחישה גם ההצלחה הטרייה של "הוא חזר", הסרט הגרמני המדמיין מה היה קורה לו היטלר שב לתחייה, והיא מפתיעה בהתחשב בנסיבות בהן גדלו כאן היוצרים העכשוויים.

      הרי אנחנו, בני הדור השלישי, חווינו את זיכרון מלחמת העולם השנייה בדיוק כמו הדורות הקודמים: נסענו עם בית הספר למחנות, ביקרנו ביד ושם ולעתים גם במעונה של אנה פרנק, וכמובן גם הוקפנו בטלוויזיה ובקולנוע בעשרות הסרטים הקודמים על הנושא, כך שלכאורה היתה אמורה להיות המשכיות במידת ובצורת העיסוק בזיכרון השואה, אבל זה לא קרה.

      סרטו של אסף ברנשטיין "החוב" (יח"צ)
      עסק בשואה דרך שאלת נקמת הניצולים בנאצים. מתוך "החוב" (צילום: יח"צ)

      אפשר למצוא לכך שלל סיבות: מודעות ולא מודעות, אותנטיות ותועלתניות. יהיו שיאמרו כי מדובר בחנופה לגרמנים ולאירופאים בכלל, בהם תלויה ההיתכנות הכספית של רוב ההפקות הכחולות-לבנות בימינו. אחרים ינקטו בגישה חיובית יותר ויהללו את הצעירים בארץ על כך שבניגוד לתושבי היבשת הקלאסית, המנסים זאת ללא הצלחה כבר יותר משישים שנה, הם דווקא כן השכילו להוריד את הקוף מהגב ולצעוד אל האופק, משוחררים מצלה של מלחמת העולם השנייה.

      יהיו שיטענו כי הדבר נובע מן החוויה החיובית שעברה על ישראלים רבים במהלך ההרפתקאות הברלינאיות שלהם בשנים האחרונות. אלה דיכאו כל רצון להציג גרמנים באופן שלילי, מה עוד שהבון טון אצלנו, בטח בקרב מי שמסתובב בקהילה האמנותית, הוא לחשוב כי ישראל היא מדינה חשוכה שלאזרחיה אין זכות לרדת על אף אחד, בטח לא על מושא לחיקוי נאור ומודרני בסדר הגודל של גרמניה. אחרים יגידו כי זה לא קשור בהכרח למה שקרה לנו שם, אלא למה שעברנו פה: מדובר בתגובת נגד של דור שהאכילו אותו ב"רשימת שינדלר" לארוחת בוקר, וזה המרד שלו.

      ויהיו מי שיציעו סיבות כלליות יותר. למשל, הרוח הפייסנית, שלא לומר הפחדנית, שפשתה בתעשיית הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. בהשראתה מנסים לחבק את כולם, ולכן אם כבר מתעסקים בשואה, עושים זאת ב"קפה נגלר", המסתיים בכך שישראלים וגרמנים רוקדים יחדיו. או ההסבר הכי פשוט: לפנינו סתם עוד סימפטום לנטייה של הסרטים הכחולים-לבנים והתרבות הלאומית בכלל, להתכנס לתוך עצמם, להסתכל פנימה ולהציג דברים אך ורק מנקודת מבט מקומית.

      תראו מי חזר (יח"צ)
      בגרמניה, דמותו של הנאצי דומיננטי מתמיד. מתוך "הוא חזר" (צילום: יח"צ)

      כך או כך, זה המצב, ואין שום סיבה שהוא ישתנה. התחזקות הימין הקיצוני באירופה תמשיך להמריץ שם את היוצרים להתעסק עוד ועוד עם עברה של היבשת. אצלנו, לעומת זאת, יש דבר אחד משותף לכל הסיבות האפשריות לתופעה, והוא שכולן ימשיכו להיות רלוונטיות.

      בכל האמור לעיל אין בהכרח נימה של ביקורת או שיפוטיות. זה לא טוב או רע, אלה פשוט העובדות. דנו לא מעט בשנים האחרונות בשאלה אם יש או אין גרמניה אחרת. לפחות בכל הקשור לייצוג זיכרון השואה והנאצים בקולנוע המקומי, אולי הגיע הזמן לדבר גם על ישראל אחרת.