בשלהי המאה ה-19, הורשע הקצין הצרפתי אלפרד דרייפוס בריגול, ודרגותיו נשללו ממנו בטקס מבזה. המדינה נחצתה בין התומכים בהרשעתו, ואלה שסברו כי נפל קורבן למזימה אנטישמית. בסופו של דבר, ידם של האחרונים היתה על העליונה, והאסיר היהודי חזר מגלותו באי השדים, וזכה מחדש בכבודו ובמדי הצבא אותו שירת בנאמנות קודם לכן.
הפרשה הזו כה הסעירה את המדינה, עד שאחת הקריקטורות המפורסמות בתולדותיה מתארת כיצד ארוחת ערב משפחתית יוצאת משליטה בעקבות דיון סביב השאלה אם דרייפוס אשם או לא, שמוביל להפיכת כיסאות וחילופי מהלומות. נוסף לכך, ההתפתחויות בה חפפו לראשית ימי הקולנוע, כך שסיפורו של דרייפוס כיכב עוד בראשוני הסרטים האילמים, למשל אלה של ז'ורז' מלייס.
מאז נעשו עוד שלל סרטים על הפרשה, בהם גם תוצרים אמריקאים, למשל "חייו של אמיל זולא", על הסופר הצרפתי שיצא להגנתו של דרייפוס, שאף זכה באוסקר. כעת, מגיע סרט נוסף, "קצין ומרגל" שמו, אותו ביים רומן פולנסקי על פי ספרו של רוברט האריס בשם זה. הפעם, העלילה מתמקדת בסיפורו של הקולונל פיקאר - איש הצבא הצרפתי והנוצרי שבתחילה התעמר גם כן ביהודי החף מפשע, אך בסופו של דבר, לפי המתואר כאן, חירף נפשו כדי להציל אותו.
את פיקאר מגלם ז'אן דוז'רדן, זוכה האוסקר על "הארטיסט". את דרייפוס משחק לואי גארל, ובצידם מופיעים עוד כמה משחקני האופי הטובים בצרפת - מתייה אמלריק, מלוויל פופו, דמיאן בונארד ואחרים. לכל אלה לא הפריעה העובדה שהבמאי הורשע בעבר בעבירת מין בארצות הברית ועדיין מבוקש שם בידי הרשויות, וגם לא שלאורך השנים התפרסמו נגדו שלל עדויות על תקיפות מיניות נוספות שביצע לכאורה. מעט לפני צאת הסרט לאקרנים בצרפת, בחודש שעבר, התפרסמה עדות נוספת, של שחקנית וצלמת הטוענת כי אנס אותה באכזריות כשהיתה נערה.
לנוכח כל זה, התקיימו בצרפת הפגנות רבות נגד ההפצה של "קצין ומרגל", הפקה יוקרתית ועתירת תקציב במושגים מקומיים שגם זכתה להפצה בומבסטית ולסיקור תקשורתי נרחב. הן הצליחו לאתגר את השיח ולהוביל לפיצוץ של כמה הקרנות, אבל לא מנעו ממנו לשבור קופות. אמנם לסרט אין כרגע הפצה באנגליה ובארצות הברית, אבל הוא זכה לחשיפה ולהצלחה גם במדינות רבות אחרות, והתכבד בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל ונציה האחרון, מקום אחד אחרי "ג'וקר", בשלל מועמדויות לפרסי האקדמיה האירופאית לקולנוע ובשירי הלל מן התקשורת הבינלאומית. בסוף השבוע האחרון, הגיע הלהיט השנוי במחלוקת גם לישראל, ואף אצלנו מופץ בקול תרועה רמה, כאילו לא קרה כלום.
צפיתי ב"קצין ומרגל" לראשונה בפסטיבל ונציה, וכתבתי עליו מיידית מילים קשות. ניצלתי את עלייתו בישראל כדי לוודא שאמנם הן היו מוצדקות, ובצפייה שנייה התחוור לי שהוא עוד יותר מביך, מרתיח ומקומם ממה שזכרתי. פרשת דרייפוס היא מן החמורות והמכוננות בתולדות האנטישמיות. מקובל אף לחשוב כי עיתונאי צעיר בשם בנימין זאב הרצל, שסיקר אותה בזמן אמת, הבין בעקבותיה עד כמה שנאת היהודים מושרשת עמוקות בחברה האירופאית והסיק מסקנות הרות גורל. פולנסקי, מצידו, משתמש בה בצורה צינית, אופורטוניסטית וחסרת אחריות.
נכון, פולנסקי לא משווה כאן ישירות בינו לדרייפוס וגם לא הצהיר על כך מפורשות בראיונות לרגל צאת הסרט. הוא לא טיפש. עם זאת, כשם שפיקאר אוסף כאן רמזים ומבסס עליהם את חפותו של הקצין היהודי, גם אנחנו לא יכולים שלא לחבר את כל הסימנים המעידים מה היתה כוונתו.
כך, למשל, כשפולנסקי הצהיר כי הוא "מכיר היטב את מנגנוני הרדיפה שהופעלו נגד דרייפוס", אפשר להבין למה בוחר הסרט להתמקד בצורה הקפקאית בה המערכת של המשפט הצבאי לוכדת את הקצין האומלל במלקחותיה ומסרבת להודות בטעותה, בדיוק כפי שלכאורה קרה גם עם הבמאי; כשהקולנוען מכריז כי "מנסים להפוך אותי למפלצת", קל להסיק למה בחר, דווקא עכשיו, לעסוק בסיפורו של שה תמים שכוחות חזקים קמו נגדו כדי לשכנע את העולם שהוא מושחת ומסוכן.
כשכבר בתחילת הסרט, אחד הקצינים הצרפתיים מעיר בשעשוע שפעם הרומים השליכו נוצרים לאריות, אבל היום הם התקדמו, כי הם משליכים יהודים, קשה שלא להיזכר בדבריו של פולנסקי על "הקרקס התקשורתי" ועל "התקשורת שמתנפלת עליו", ולתהות האם הוא לא משתמש באלגוריה הזו כדי לזעוק - אני דרייפוס החדש, אני מושלך לגוב כשעיר לעזאזל כדי לספק לחם ושעשועים, ואולי גם רק בשל היותי יהודי.
לאור כל זה, אפשר גם להבין למה הקולנוען בחר לעקוב דווקא אחר מעלליו של פיקאר, שעד כה לא נתפס כדמות מרכזית בפרשת דרייפוס. הוא מתמקד בו כדי לפנות לצופים ולשאול אותם - האם מביניכם אין גם כן אדם עם אומץ אינטלקטואלי, תושייה ואידיאלים, שיוכיח כי גם אני חף מפשע?
ההתמקדות בפיקאר שערורייתית גם מסיבה אחרת: ספרי ההיסטוריה מלמדים אותנו כי תפקידו בפרשה היה הרבה פחות אקטיבי ממה שמתואר כאן. לעומת זאת, דרייפוס ובני משפחתו היו הרבה פחות פסיביים מכפי שפולנסקי בוחר לעצב אותם. לדברי הבמאי, הוא המעיט את נפחו של הקצין היהודי בשל היותו "דמות לא מעוררת הזדהות, עם קול לא נעים", אך לדעתי יש לכך גם סיבה אחרת - הצגתו של הקצין הנוצרי כגיבור הראשי, שמתואר כאן כצרפתי האידיאלי וגם מגולם בידי אחד השחקנים האהובים בצרפת, הפכה את הסרט להרבה יותר קל לעיכול במדינה, ולא פלא אם כך שזכה בה להצלחה מסחרית כה גדולה.
כמו סרטים על מלחמת העולם השנייה שמעצבים דמויות של "הגרמני הטוב", כך גם הסרט הזה, שבסופו של דבר מעמיד במרכזו דמות של "הצרפתי הטוב", ומציג תמונת מצב לפיה היהודי ניצל אך ורק בזכות טוב לבו של המלאך הנוצרי המושיע. לא מפתיע שהימין הצרפתי, ואפילו הימין הקיצוני, אימצו בחום את "קצין ומרגל".
הם עשו זאת גם מסיבה נוספת - בשל התיעוב שלהם כלפי תנועות פמיניסטיות שקראו להחרים את הסרט. יתרה מכך, בהפגנות שהתנהלו נגד הקרנת "קצין ומרגל", הצופים שביקשו לצפות בו קראו לעבר מפגינות ה-MeToo שהן "אנטישמיות".
פולנסקי, באגואיזם נוראי ובחוסר אחריות שפל, עשה כאן דבר נורא. הסרט עצמו משווה למעשה בין האנטישמיות הישנה, שרדפה את דרייפוס; והפמיניסטיות, שרודפות אותו, והמצדדים בו בצרפת מכנים את המתנגדות לו כ"אנטישמיות". כלומר, באשמתו של הבמאי נוצר כאן חיץ בן היהדות ל-Metoo. "קצין ומרגל", אם כך, מביש ומקומם אותי לא רק כשוחר קולנוע וכבן אדם, אלא גם כיהודי.
ועכשיו אפשר אולי לשאול, "רגע, ומה עם הסרט עצמו?"? והתשובה: נו מה, ונגיד שהצילום יפה, האסתטיקה הזו שווה משהו אחרי כל מה שכבר נאמר? הרי הסגנון הקולנועי אינו מטרה בפני עצמה, אלא משרת אג'נדה, ובמקרה של "קצין ומרגל", היא נוראית.
ובכל זאת, נציין ולו לפרוטוקול, שגם מבחינה אמנותית "קצין ומרגל" לוקה בחסר. פולנסקי, אין טעם להכחיש זאת, היה פעם גאון קולנועי שיצר בעבר קלאסיקות כמו "הדייר", למשל. כאן, לעומת זאת, התוצאה מזכירה מסכת - עיצוב מצועצע, דמויות קריקטוריות, דיאלוגים מגוחכים, משחק מנייריסטי, ועבודת בימוי מיושנת. לקראת סיום הסרט, פיקאר מכריז כי משפט דרייפוס היה פארסה. למרבה הצער, גם הסרט כזה.
על פניו, זו דרמה היסטורית כבדת משקל ועטורת פרסים, של במאי בעל שם. אך מאחורי האריזה הנוצצת, מסתתר סרט נטול תבונה ועומק, שאם נחזור לנקודת ההתחלה, גם אין בו שום קונטקסט חברתי והיסטורי, לא על מה שקרה לפני פרשת דרייפוס ובטח לא על מה שקרה אחריה. פולנסקי, מעדיף לנקות את הסיפור מכל שומן מיותר ולהשאיר רק את האלמנטים המאפשרים לו להשתמש בו כאלגוריה למצבו.
פולנסקי, שורד שואה שאיבד את זוגתו ההרה שרון טייט ברצח מחריד, הוא אדם שעבר דברים איומים, שלא נאחל לאיש. עם זאת, קשה שלא לגחך מול הנטייה שלו להציג את עצמו כמסכן ומקופח בתעשיית הקולנוע, שהרי "קצין ומרגל" זוכה לכבוד מלכים באירופה, ולמרבה הצער גם בישראל.
רצה הגורל ובסוף השבוע בו יצא הסרט בישראל, התפרסם בצרפת ריאיון עם שרלוט לואיס, אחת הנשים המעידות כי הבמאי אנס אותן בנעוריהן. היא סיפרה בו כי כשחשפה זאת, בתחילת העשור, היתה בודדה לגמרי. איש לא האמין לה, ורבים קראו לה "פרוצה ושקרנית". התקשורת והתגובות הציבוריות, לדבריה, גרמו לה לשקוע בדיכאון ולהצטער על כך שפתחה את הפה. לה, בניגוד לפולנסקי, לא היו אז וגם אין עכשיו ממסד ותעשייה שלמה שיעמדו מאחוריה ויאפשרו לה להפיק כתב הגנה קולנועי עתיר תקציב, אז מי הקורבן האמיתי פה?