למרות שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית, וגם באקדמיה כבר נהנים לנתח אותם בשיא הרצינות, יש כמה תקרות זכוכית שסרטי קומיקס עוד לא הצליחו לנפץ - את האוסקר, למשל, או את הפסטיבלים האירופאיים הגדולים, שבדרך כלל נוטים להתעלם מהם.
לכן, היה מפתיע לגלות כי פסטיבל ונציה החליט להציג השנה בהצגה בכורה עולמית את "הג'וקר", ולא בהקרנה מיוחדת מחוץ למסגרת - אלא בתחרות הרשמית, בצד סרט אנימציה הונג-קונגי, אפוס פורטוגלי, דרמות צרפתיות וכל החשודים המיידיים הרגילים באירועים שכאלה.
אתמול (שבת) התקיימה הפרמיירה של "הג'וקר", וכך התברר כי "הג'וקר" הוא ככל הנראה סרט הקומיקס האפל והאלים אי פעם. זה לא הופך אותו לסרט הקומיקס הטוב אי פעם, אבל הוא בהחלט טוב, אפילו טוב מאוד - והרוויח ביושר את מקומו על אחת הבמות הכי איכותיות של הקולנוע העולמי.
בלי ספוילרים: הסרט מציג כמה מן האירועים המוכרים לנו מלהיטי "באטמן" למיניהם, אבל הפעם מנקודת מבטו של הג'וקר, ומתאר כיצד עוצבה אישיותו של אחד הארכי-נבלים המפורסמים והמרתיעים בתולדות הקולנוע. התשובה, בגדול: החברה פלטה אותו ושכמותו, שלא נולדו עם כפית זהב בפה אלא עם כף של חצץ באחוריים, והוא הלך וצבר טינה, עד שחזר כמו בומרנג לערער את הסדר הישן, לנקום בשם כל השקופים, והנקמה הזו תוגש קרה ומדממת.
"הג'וקר" הוא גם סרט הקומיקס הכי אנרכיסטי אי פעם, וכמו "פרזיטים" כעת עוסק בפערי המעמדות, בקיטוב בין האחוז שיש לו ו-99 האחוז שאין להם. התסריט גם מהדהד באופן ברור את האמירות המבזות שהילרי קלינטון ומיט רומני השמיעו במהלך קמפיין הבחירות שלהם נגד העניים בארצות הברית. תנו לי דולר על כל מבקר אמריקאי שיגיד שהארכי-נבל כאן הוא מטאפורה לטראמפ, ואקנה את כל גותהאם סיטי.
את הגיבור המתוסבך מגלם חואקין פיניקס, בהופעה אקספרסיבית שוודאי תזכה אותו במועמדות לאוסקר. הסרט קורץ לא מעט ל"מלך הקומדיה" של סקורסזי, בו גילם רוברט דה-נירו מעריץ כפייתי של מנחה תוכנית אירוח, קו עלילה שחוזר גם פה, כיוון שלג'וקר יש אובססיה דומה. הפעם, השחקן הוותיק מגלם את מגיש הלייט-נייט, ואחראי לכמה מן הסצינות המדהימות כאן.
קצת כמו "היו זמנים בהוליווד", גם "הג'וקר" לוקח את הזמן עד שהוא צובר תאוצה, אבל מפצה על כך בסיומת מבריקה ואדירה, שגורמת לו להיראות כמו סרטים של סקורסזי וקרוננברג מתחילת שנות השמונים, והוא שייך לתקופה הזוהרת הזו בקולנוע האינדי האמריקאי הרבה יותר מאשר להוליווד של היום.
בסיכומו של דבר, מדובר בשילוב מוצלח בין להיט קומיקס, דרמה פסיכולוגית, קומדיה שחורה (מאוד) וסאטירה חברתית. בתחילה, קשה שלא להרים גבה לנוכח העובדה שמי שעומד מאחוריה הוא דווקא הבמאי טוד פיליפס, מי שעד כה היה בעיקר כיוצר של סרטי "בדרך לחתונה" - אבל אז נזכרים שאת התסריט של המהתלות הללו כתב קרייג מייזין, שזהר השנה כתסריטאי של "צ'רנוביל", אז בעצם כבר אין סיבה להראות מופתעים. מתברר שסדרת הסרטים הזו היתה חממה לכמה מן המוחות הקודרים של הוליווד ב-2019.
"הג'וקר" יעלה בישראל בקרוב, בעשרה באוקטובר. בינתיים, הוא התקבל בוונציה במחיאות כפיים סוערות ודי מוצדקות.
תגובה שכזו היתה גם מנת חלקו של "קצין ומרגל", סרטו החדש של רומן פולנסקי, שהוצג כאן בהקרנת בכורה עולמית במסגרת התחרות הרשמית ובהיעדרו של הבמאי. הקולנוען, כזכור, חושש להגיע לאיטליה פן יוסגר לארצות הברית, שם הוא עדיין מבוקש בעוון עבירות מין.
בהתבסס על ספרו של רוברט האריס בשם זה, עוסק הסרט בסיפור הפללתו של הקצין היהודי-צרפתי אלפרד דרייפוס. אין בתולדות צרפת פרשה טחונה יותר, ופולנסקי לא ממש מוסיף מידע או פרספקטיבה חדשה, אז קשה שלא לתהות למה הוא בחר לעשותו דווקא עכשיו. התשובה די ברורה: באופן מוצהר, הבמאי פשוט משווה את עצמו לקצין היהודי שנרדף על לא עוול בכפו על רקע אנטישמי.
כשבפתח הסרט, אחד הקצינים הצרפתיים אומר שפעם הרומים השליכו נוצרים לאריות והיום הם משליכים יהודים, ברור גם מה פולנסקי זועק כאן - אני היהודי שמושלך לגוב, ואתם, שמוקיעים אותי בלהט ה-MeToo, אתם האריות.
וכאשר פולנסקי מציג את הסופר אמיל זולה, שמעז לסכן את עצמו ולכתוב את המאמר המפורסם ולהשתמש בכוחו כדי להציל את דרייפוס, הוא בעצם בא ואומר, גם אני משתוקק לאיש הרוח שיעז לעשות זאת, אז מי ירים את הכפפה? זה שקוף כמו מים ונציאניים תחת שמש קופחת ב-32 מעלות בצהרי היום.
ואולי זה כשר בעיני מנהלי פסטיבל ונציה, אבל זה מסריח, כל כך מסריח ופוגעני, לטרוח להעלות כך באוב את אחת הפרשיות החמורות והמעצבות בהיסטוריה של האנטישמיות רק כסנגוריה אישית לא רלוונטית, ולהשתמש בה כדי לבנות לעצמו את טיעון ההגנה: שהעולם לא השתנה, שהלינצ'ים הציבוריים הם אותם לינצ'ים ציבוריים, רק שעכשיו הנגע הוא ה"ניאו-פמיניזם" כהגדרת הפמלייה של הבמאי, ולא שנאת היהודים. מי קונה את זה? לפי התגובות הנלהבות באולם, ולפי הביקורות החמות בתקשורת הצרפתית, לא מעט אנשים.
הסרט, שנרכש להפצה בישראל, גם שטחי ביותר. הוא כמעט לא מתייחס להקשר החברתי-היסטורי שמתוכו צמחה הפרשה, לאנטישמיות הנוראית שהיתה מושרשרת אז כל כך עמוק באליטה הצרפתית (אפילו זולה, בתחילת דרכו, לא היה חף ממנה) ולדמותו של דרייפוס, ומתעסק בעיקר במושיע הנוצרי שלו, בגילומו של ז'אן דוז'רדן המצוין. יש בו רגעים ילדותיים ומרושלים ויש בו גם סצינות אפקטיביות ביותר, אך אלה רק הופכת אותו למרתיע יותר. "קצין ומרגל" אולי היה רוצה שנשתכנע בעקבותיו ונגדיר את הבמאי כ"קצין וג'נטלמן", אך הוא ראוי יותר לתואר "קצין וקריפ".
בגזרה התיעודית, הציג הפסטיבל בהקרנת בכורה עולמית את אחד מסרטי התעודה האמריקאים המדוברים של השנה - "The Kingmaker" של לורן גרינפלד. הוא עוסק בגברת ראשונה נהנתנית, עם זיקה לנעליים, שבעלה מעורב בפרשות שחיתות חמורות, מטפח קשרים עם מנהיגים עולמיים מפוקפקים ומשתף פעולה עם ממשל דוארטה. היא ובני ביתה מתייחסים למדינה כעסק משפחתי, ומטפחים את בנם כיורש העצר. רגע, על מי אתם חושבים שדיברתי? כי הסרט עוסק באימלדה מרכוס, מי שהיתה זוגתו של הדיקטטור הפיליפיני פרדיננד מרכוס, וגם עשרים שנה אחרי מותו ממשיכה לבחוש באחורי הקלעים של מדינתה, בה היא רואה את הכספומט הפרטי שלה.
בניגוד ל"מלכת ורסאי" המופתי שגרינפלד יצרה בתחילת העשור, בסרטה החדש אין איכות אמנותית מיוחדת. התוצאה נראית כמו כתבת מגזין ארוכה, והערך שלה בעיקר עיתונאי, שכן היא מצליחה לחשוף מקרוב את השיטות הנכלוליות וחסרות הכבוד לזולת של משפחת מרכוס, את הסכנה שהם מהווים לדמוקרטיה ואת הצורה בה כסף יכול לקנות שלטון במשך דורות.
ואם כבר הפיליפינים, אחד הסרטים הלוהטים והמוערכים בפסטיבל הוא "פסק דין", סרט הביכורים של הבמאי הפיליפיני ריימונד ריבאי גוטיירז, שהוצג כאן במסגרת הצד הוריזונטי. הדרמה הזו מתארת בצורה קורקטית אך בסופו של דבר אינטנסיבית וסוחפת את המשפט שמנהלת אישה נגד בעלה המכה. טחנות הצדק טוחנות לאט, עד שהיא ואנחנו מבינים כי מול המערכת הפטריארכלית, לה ולנשים שכמותה אין מנוס - אלא לקחת את הידיים. כמו "הג'וקר", גם כאן הסיומת מבריקה ומוחצת, והוציאה את הקהל מלאי מחשבות היישר לתוך החום הוונציאני המטמטם.