פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שוט אחד, כמעט 5 כוכבים

      צילום: יח"צ, יונייטד קינג

      "1917" מציג במה שנראה כמו שוט אחד, ללא קאטים, את סיפורם של שני חיילים היוצאים למירוץ נגד השעון כדי למסור הודעה הרת גורל במהלך מלחמת העולם הראשונה. התוצאה היא חוויה קולנועית נדירה ומסחררת שאסור להחמיץ, אך יש בה כמה פגמים שמונעים את הגדרתה כמושלמת

      דירוג כוכבים לסרטים - 4.5 כוכבים (יח"צ , שי ליברובסקי)

      "1917", שעלה כאן בסוף השבוע, הוא אחד הפרויקטים המורכבים הפקתית ומרשימים קולנועית שנראו על המסכים זה מכבר, אבל את העלילה שלו אפשר לתמצת במשפט אחד - אנשים נשלחים למסור הודעה; מעין גלגול מודרני לאגדה על השליח שרץ מעירו מרתון עד אתונה כדי לבשר על הניצחון היווני במלחמה נגד הפולש הפרסי.

      את הסרט יזם, כתב (עם קריסטי ווילסון-קיירנס) וביים היוצר הבריטי סם מנדס, אחד הקולנוענים הלא מוערכים דיים בימינו. הוא חתום בין השאר על "אמריקן ביוטי"; על "ג'ארהד", אחד הסרטים היחידים שנעשו אודות מלחמת עירק הראשונה; על יצירת המופת "חלון פנורמי", מעין שילוב של "מד מן" ו"סיפור נישואים"; ועל "סקייפול", הסרט הכי טוב בסדרת ג'יימס בונד בשלושת העשורים האחרונים (וגם על "ספקטר", תוצר פחות מוצלח בסדרה זו). את "1917", ביסס הבמאי הבריטי על סיפורים של סבו, שלחם במלחמת העולם הראשונה.

      בהתבסס על החוויות ששמע ממנו, מציג כאן מנדס סיפור המתרחש בשנה בשמה נקרא הסרט. מלחמת העולם הראשונה בעיצומה, וגדוד בריטי עומד להסתער על האויב הגרמני, במחשבה מוטעית שזוהי שעת כושר להנחית עליו מכה, ומבלי לדעת כי היריב שממול טומן לו מלכודת. באותם ימים, כמובן שאין ווטסאפ, וצריך להשתמש באמצעי תקשורת מיושנים כדי להעביר הודעות. מי שנקרא לדגל הוא חייל צעיר ופשוט, שאחיו נמצא בין אלפי החיילים הבריטים העומדים להיטבח בידי הגרמנים. יחד איתו הוא אוסף חבר לנשק, זוטר ורך בימים כמותו, והשניים יוצאים למסור ידנית את ההודעה שיש לעצור מיידית את ההסתערות.

      יונייטד קינג

      מכאן והלאה, מתפתח מסע כפול. מבחינה חיצונית, זהו מירוץ נגד השעון, בו נאלצים שני החיילים להתעלות מעל שורה של אתגרים לא אנושיים כדי להגיע בזמן ליעדם - שוחות, חולדות, מפלים, מטוסים וגם אויבים אנושיים שינסו לירות עליהם, לחנוק ולדקור אותם. אך לא פחות חשוב מכך, זהו מסע פנימי. השניים מתחילים את השליחות כילדים נאיבים, שוחרי שלום והומניים - הרבה יותר מכפי שהנסיבות מאפשרות. בתחילת הדרך הם עוד מרשים לעצמם לחוס על חייה של חולדה, אך בשלב מוקדם מבינים עד כמה זו טעות לגלות חמלה כלשהי כלפי אחד מן המכשולים שעומדים בדרכם, ומיישמים את המסקנות.

      שני החיילים, ועמם גם הצופים, ילמדו עוד כמה שיעורים חשובים לאורך הדרך. בין השאר, הם יגלו עד כמה מחרידות זוועות המלחמה ועד כמה המהלכים שלה מוכתבים בידי אגו ומאצ'ואיזם. בצד זאת, שני הגיבורים וכמה דמויות אחרות הנקרות בדרכן מתנהלים בהירואיות, הקרבה ואצילות. בכל המקרים, הפעולות החיוביות הללו מיוחסות אך ורק לחיילים בריטיים, כך שבדומה ל"דנקרק", גם "1917" מתגלה כסרט פטריוטי המחזק את גאוות היחידה הבריטית בעידן הברקזיט.

      את כל זה, מתאר מנדס בצורה שכמותה טרם נראתה בסרטי מלחמה: "1917" מצולם וערוך כך שהוא נראה כאילו נעשה בשוט אחד, בלי קאטים. כיאה לכך, התוצאה עוצרת נשימה. מדובר במלאכת מחשבת קולנועית, בנויה לתלפיות. הבמאי עבד כאן עם הצלם רוג'ר דיקינס, מאנשי החזון הקולנועיים הגדולים בדורנו, שזה ההישג האמנותי המרשים עד כה בקריירה המפוארת שלו. בעל המלאכה היה מועמד לאוסקר 14 פעם וזכה בו לראשונה לפני שנתיים, על "בלייד ראנר 2049". השנה, לפי כל ההערכות, יזכה בו שוב - ובצדק רב.

      טכניקת השוט האחד מתגלה כאן כהרבה יותר מסתם גימיק ראוותני: היא הופכת את חווית הצפייה לאינטנסיבית ולאינטימית, כאילו אנחנו בתיאטרון בו נשבר הקיר הרביעי. הסרט מתחיל בנקודת המוצא של ריצת המרתון, מסתיים בסופה, ולא עוצר באמצע ולו לרגע. תחת זאת, הוא לופת את הצופה בגרון, מקרבו למסך ומערב אותו בתוכו, כאילו השנה היא לא 1917, כאילו הכל מתרחש עכשיו לנגד עינינו. לא נוכל להרחיב כדי לא לחרב את הצפייה למי שעשה זאת, אבל החוויה הסוחפת בכללותה מציגה בתוכה גם כמה מן המעמדים המרשימים שנראו בקולנוע, בשנים האחרונות ואולי בכלל. בראשם, סצינות המתארות התרסקות מטוס וזינוק למפל מים בצורה המנצלת את המיטב מן המסך הגדול. אלה רגעים קולנועיים מסחררים, והם בלתי נשכחים. גם דקות הסיום, בהן מתברר אם השליחות נשאה פרי או היתה לשווא, מוצגות באופן מטלטל ומותירות חותם בל יימחה.


      עוד בנושא:

      הריאיון המיוחד שלנו עם הצלם הדגול של הסרט, רוג'ר דיקינס

      1917 (יח"צ , יונייטד קינג)
      יזכה באוסקר לצילום - ובצדק רב. מתוך "1917" (צילום: יח"צ)

      מנדס מיטיב גם לעבוד עם צוות השחקנים. הפנים המוכרות יותר, למשל קולין פירת', בנדיקט קמברבאץ', מארק סטרונג ואנדרו סקוט מ"פליבאג", מגלמים דווקא את התפקידים הקטנים יותר. את שתי הדמויות הראשיות משחקים שניים מוכרים פחות - ג'ורג' מקיי, שעד כה היה ידוע בעיקר בשל הופעותיו ב"גאווה" וב"קפטן פנטסטיק", ודין צ'רלס-צ'פמן, שגילם את טומן ברת'יאון ב"משחקי הכס" והופיע השנה גם ב"לחלום בגדול" וב"המלך". כולם עושים עבודה מצוינת, בלי תו מזויף אחד - כאילו גם הם, בדיוק כמו הגיבורים ובדיוק כמו המצלמה שמלווה אותם, לא עצרו לנשום או למצמץ ולו לשנייה אחת.

      למרות כל זה, ישנן כמה הסתייגויות המונעות את הגדרתו של "1917" כיצירת מופת מושלמת. קודם כל, למרות יומרותיו הריאליסטיות, עלילת הסרט לוקה בחוסר אמינות: פה ושם, גיבוריו צולחים בו סכנות שרק גיבורי-על של מארוול היו שורדים. בעיה נוספת - בכמה מן הסצינות ניכרת פיוטיות מאולצת, שלא עובדת. דבר נוסף שלא עובד מבחינתי הוא הליווי המוזיקלי, אותו כתב שותפו הקבוע של הבמאי, תומאס ניומן. מדובר אמנם באחד מן המלחינים המנוסים והמוערכים בתעשייה, אך במחילה, עבודתו כאן אינה אפקטיבית דיו, ולא מוסיפה לסרט את העוצמה הרגשית שהיה זקוק לה.

      1917 (יח"צ , יונייטד קינג)
      הסרט לא מושלם, עיתוי ההפצה שלו כן. מתוך "1917" (צילום: יח"צ)

      בהקשר זה, יש לסרט בעיה מובנת. נכון, סגפני וענייני כל שיהיה, התסריט שלו מיטיב להעביר את מה שרצה לתאר ואת מה שרצה לומר, אך אין לו זמן או יכולת לפתח רגשית את הדמויות. למעשה, אי אפשר אפילו לומר שיש כאן יותר מדמות אחת. כולם פה, בין אם הם חיילים או עצים, נדמים בסופו של דבר כניצבים בפני המצלמה של דיקינס, שהיא בסופו של דבר הגיבורה האמיתית של "1917".

      אך גם אם חסר בה רגש, אסור להחמיץ את דרמת המלחמה הזו. מדובר בחוויה קולנועית נדירה, מרשימה ואולי מעל הכל, רלוונטית. לכאורה, עיתוי ההפצה של הסרט מקרי: מנדס פספס בשלוש שנים את שנת המאה לתקופת התרחשותו. למעשה, הוא הגיע לאולמות בדיוק ברגע המתאים. בשעה שעימות צבאי-בינלאומי נוסף נראה באופק, "1917" מיטיב להזכיר לכולנו מה גדול המחיר של מלחמת עולם ועד כמה היא חסרת תוחלת.