פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "טכנולוגיה היא אוברייטד": ריאיון עם הצלם הגדול רוג'ר דיקינס

      לרגל הפצתו בארץ של "יחי הקיסר!", שיתוף הפעולה החדש שלו עם האחים כהן, מעלה צלמם הקבוע רוג'ר דיקינס זיכרונות וחוויות מעבודתם המשותפת ארוכת השנים

      "טכנולוגיה היא אוברייטד": ריאיון עם הצלם הגדול רוג'ר דיקינס

      (בסרטון: הטריילר של "יחי הקיסר!")


      ביום חמישי הקרוב יגיע לאקרנים בארץ "יחי הקיסר" של האחים כהן, וכמיטב המסורת, צילם אותו רוג'ר דיקינס. מעריציהם של הקולנוענים כבר רגילים לפגוש את שמו של בעל המלאכה הבריטי בקרדיטים של עבודותיהם: מאז "ברטון פינק" ב-1990 הוא שיתף עמם פעולה בכל אחד ואחד מסרטיהם, חוץ מ"לקרוא ולשרוף" ו"בתוך לואין דיוויס", ואולי אין זה פלא שדווקא שני אלה היו מן הפחות מצליחים בתולדותיהם.

      אז נכון, הציבור הרחב ואפילו התקשורת והממסד נוטים בדרך כלל להעניק את מירב תשומת הלב לבמאים ולשחקנים, ולרוב מעלימים עין מחשיבות עבודתם של צלמים. אך דיקינס, בן שישים ושש כיום, הוא חלק בלתי נפרד מגוף היצירה של האחים כהן, ובכלל של הקולנוע העכשווי, ואחראי לכמה מן הדימויים הכי מפורסמים שלו. נוסף ל"פארגו", "ביג לבובסקי", "ארץ קשוחה" ועוד פנינים של שני הבמאים, הוא חתם גם על עוד שלל סרטים מהוללים ו/או אהובים של יוצרים אחרים, ובהם "חומות של תקווה", "סקייפול", "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" ועוד. השנה גם היה חתום על הצילום המפעים של "סיקאריו", עליו קיבל את המועמדות ה-13 שלו לאוסקר.

      כמו בתריסר הפעמים הקודמות, אף השנה נראה שדיקינס ייצא בידיים ריקות, שכן הפרס מונח בכיסו של עמנואל לובצקי, צלם "האיש שנולד מחדש", שגזל ממנו את הפרס גם בשנתיים האחרונות. עם זאת, המאסטר הבריטי יכול לפחות להתנחם בפרס מפעל חיים שהוענק לו לפני תשעה חודשים בפסטיבל קאן האחרון. לרגל הפרגון הזה, פגשתי בריביירה את הצלם, גבר גבוה, ספורטיבי ומרשים. הוא הגיע לשיחה במצב רוח זעוף למדי, אך בכל זאת הסכים באדיבות לסקור בקצרה את אותה קריירה מפוארת שלכבודה פרשו בפניו את השטיח האדום.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מיטב העבודות של דיקינס עם האחים כהן: "יחי הקיסר!" (מימין), "האיש שלא היה שם" (משמאל) ו"ברטון פינק" (למטה). צילומים: יח"צ

      כשאני מבקש מדיקינס להרהר בתחילת דרכו ולהעלות באוב את הדימוי הקולנועי הראשון שנחרת בלבו, הוא מחייך ונזכר בילדותו. "התמונות שעולות לי בראש הן של מיקי מאוס ושל פליקס החתול", אומר הצלם. "גדלתי בתחילת שנות החמישים. עוד לא היתה לנו טלוויזיה, והפינוק הכי גדול שחיכה לי היה לעלות בסולם לעליית הגג, שם אבא שלי בנה חדר הקרנה, והיה מקרין לנו סרטים מצוירים. תמיד הייתי משוגע על סרטים, אבל לא חשבתי שאוכל לעבוד בזה, בטח שלא להתפרנס מכך. רבים חשבו כמוני באותה תקופה, ואפילו לא היה כל כך איפה ללמוד קולנוע. אז הלכתי לבית ספר לאמנות וחלמתי להיות צייר או צלם. רק כשסיימתי את הלימודים, פתחו באנגליה בית ספר לקולנוע".

      ונרשמת?

      "כן, אבל לא קיבלו אותי. אמרו לי לצבור ניסיון מקצועי ולחזור בשנה הבאה. אז כך עשיתי. הסתובבתי שנה עם מצלמת סטילס ותיעדתי את עולם הכפר. זו היתה דרך נהדרת לגלות איך אני רואה דברים, ובדיעבד מדובר בתקופה משמעותית בחיי: עם כל הכבוד להכשרה טכנית, אין כמו ניסיון חיים".

      דיקינס שב להתדפק על דלתות בית הספר לקולנוע, התקבל וסיים את התואר, ואז החל לעבוד בדוקו. בשנות השמונים עבר גם לעשייה עלילתית, והיה חתום בין השאר על "1984", "סיד וננסי" וגם כמה סרטים סתמיים וזניחים, ואלה שברו את רוחו. הוא אומר כי איבד את התשוקה לקולנוע ועלול אף היה לפרוש מהתחום, אילולא יצרו איתו קשר האחים כהן בתחילת שנות התשעים, כשחיפשו צלם ל"ברטון פינק". בכנות, מודה הבריטי כי "הם לא בחרו אותי רק בגלל הכישרון או האישיות שלי, אלא בעיקר כי לא הייתי חבר באיגוד האמריקאי, ומכל מיני סיבות טכניות/חוזיות/כלכליות וכדומה הם חיפשו מישהו מחוץ לו, אז התאים להם צלם בריטי אאוטסיידר כמוני. כך או כך, הקליק בינינו היה מיידי. נפגשנו לקפה בנוטינג היל וגילינו שיש לנו חוש הומור דומה ודרך דומה להסתכל על העולם".

      ומאז אתם ביחד, כמו זוג נשוי.

      "לפעמים זה באמת מרגיש כך. שגרת העבודה שלנו היתה די דומה בכל אחד מתריסר הסרטים שעשינו יחד. הדבר היחיד שמשתנה הוא אופי הסרט עצמו: כל פעם הם הולכים על ז'אנר אחר או תקופה אחרת, ולכן תמיד כל כך מעניין ומסעיר לעבוד איתם".

      ב"יחי הקיסר!" הם מנסים לשחזר את אחורי הקלעים של הוליווד בשנות החמישים, ומתארים הפקת סרט באותה תקופה. זה היה אתגר, לנסות לברוא מחדש את העידן הקולנועי הזה?

      "זה בהחלט היה אחד הפרויקטים הכי מאתגרים שלנו. אני יודע שהם נלחצו מהצורך להרים שחזור תקופתי כל כך גדול ומפורט".

      ואיך נראים אחורי הקלעים שלהם? פרועים ומצחיקים כמו הסרטים עצמם?

      "אנחנו מספרים בדיחות וצוחקים לפעמים, אבל לא הייתי אומר שהאווירה פרועה ומשועשעת, אלא נינוחה. אני חושב שכל אנשי הצוות שלהם בעיקר מאוד מאוד מאוד מרוכזים בזמן הצילומים בדבר המסוים שהם צריכים לעשות באותו רגע, ולכן אין כל כך משמעות לאופי הסרט כולו".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      קיבל עליו את המועמדות ה-13 שלו לאוסקר. מתוך "סיקאריו" (צילום: יח"צ)

      בוא נדבר על במאים אחרים שאתה מרבה לעבוד איתם. דניס וילנב למשל. צילמת לו את "אסירים" ואת "סיקאריו" ועכשיו תשתף איתו פעולה בהמשכון של "בלייד ראנר". זו תהיה לשון המעטה לומר שיבחנו אתכם בשבע עיניים וישוו אתכם למקור.

      "אני חושב שהסרט החדש יעמוד בפני עצמו, ואין סיבה שייראה כמו 'בלייד ראנר' המקורי. עברו שלושים שנים. באמת שאנחנו יכולים לעשות מה שרק נרצה".

      גם סם מנדז הוא שותף קבוע שלך. עבדת איתו על "ג'ארהד", "חלון פנורמי" וגם על "סקייפול". האם פרק בסדרת ג'יימס בונד הוא חוויה שונה מכל סרט אחר?

      "האמת שלא, אבל בתחילה חשבתי שכן, ולכן אמרתי לו שאני לא מעוניין בפרויקט. אבל הוא הבטיח לי שזה יהיה כמו סרט רגיל, וכך אכן היה. אז נכון, לפעמים העבודה היתה גדולה יותר ומסובכת יותר, אבל בסך הכל אני חושב ש'סקייפול' זה סרט של דמויות, שיש בו גם אקשן, ולא סרט אקשן שיש בו דמויות. היו פה ושם רגעים שנדרשתי לעבוד עם לא פחות מ-11 מצלמות וכדומה, אבל לעתים קרובות העבודה היתה עם מצלמה אחת ושני שחקנים בחדר, ובסך הכל באמת שזה היה כמו סרט רגיל".

      נוסף לכל זה, אתה חתום כ"יועץ ויזואלי" על סרטי אנימציה רבים, ובהם "Wall-E", "רנגו", שני פרקי "הדרקון הראשון שלי" ועוד. מה זה בעצם אומר, "יועץ ויזואלי"?

      "אני חושב שהיתה מסורת של שפה קולנועית דלה למדי בסרטי האנימציה ההוליודיים ואז החל תהליך שקירב אותם לשפה המפותחת יותר של סרטים עם שחקנים בשר ודם, ובמאים קראו לי כדי שאעזור להתפתחות הזו, בכל מה שקשור לתנועות מצלמה, תאורה וכדומה. המילה 'יועץ' לא מסתירה מאחוריה משהו אחר. באמת שפשוט ליוויתי את כל המחלקות השונות, נתנתי להן רעיונות וייעצתי. עם הזמן, אני סבור שאנו עדים להתקרבות הולכת וגוברת בין שני סוגי הסרטים, אנימציה ולייב אקשן, וההשפעה הדדית כמובן. אני חושב שהקהל הרחב לא מודע עד כמה משתמשים כיום באנימציה בסרטים עם שחקנים בשר ודם".

      בארבעת העשורים בהם אתה מצלם סרטים עלילתיים, מה לדעתך ההתפחתות הטכנולוגית הכי משמעותית?

      "טכנולוגיה זה אוברייטד. תראה את 'האזרח קיין'. הוא הופק ב-1941, בלי כל השכלולים הטכנולוגיים שיש בימינו, אבל האם הוא סרט פחות טוב ממה שעושים עכשיו? להפך, הוא טוב יותר, וזה נכון לגבי הרבה סרטים מן התקופה. הייתי רוצה להגיד לך שמצאנו דרכים חדשות לספר סיפורים, אבל זה לא המצב. ההתפתחות הטכנולוגית לא עזרה לנו לשדרג את איכות הקולנוע ואת רמת הסרטים. השינוי ניכר רק בהיבט אחד: צילומים הם מלחמה נגד לוח הזמנים, ואין ספק שהחידושים הטכניים עוזרים לי לנצח במלחמה הזו. אך בכל הקשור למה שרואים בסופו של דבר על המסך - אני לא חושב שהתקדמנו לעומת ראשית ימי הקולנוע".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "תאונה שמחה". מתוך "חומות של תקווה" (צילום: יח"צ)

      אמרת שצילומים הם מלחמה, וכמובן שבמלחמה קורות תקלות. הבנתי שאפילו הדימוי הכי מפורסם שלך מקורו בתקלה כזו. אני מתכוון כמובן לרגע הזה ב"חומות של תקווה", עם הגשם, טים רובינס וזרועתיו הפרושות לרווחה.

      "אכן כך, הרעיון המקורי היה לצלם את זה בדרך אחרת לגמרי, אבל לפעמים דברים מתפתחים בזמן אמת בצורה שונה ממה שתיכננת, ולעתים טוב שכך. זה מה שנקרא 'תאונות שמחות'".

      מה הסצנה הכי קשה שצילמת?

      "הגיוני יהיה לבחור משהו מתוך הפקות גדולות ומורכבות, למשל '1984' או 'הקפיצה הגדולה'. אבל האמת היא, שלפעמים דווקא הרגעים הקטנים יותר הם הכי קשים. לעתים קרובות קלוז-אפ הוא האתגר המסובך מכולם".

      באיזו סצנה אתה הכי גאה?

      "נראה לי שאני הכי גאה בזה שאני עדיין פה, עושה את זה. לבחור בסצנה אחת או בסרט אחד? זה תלוי ביום, ותלוי במצב רוח. יש המון זיכרונות טובים, מהמון אנשים ומהמון סרטים. אני חושב שמכולם, בסופו של דבר את 'האיש שלא היה שם' אני אוהב יותר מכל".

      מה הדבר הכי מצחיק שקרה לך?

      "גם זה קשור ב'איש שלא היה שם'. כפי שאתה זוכר, הסרט בשחור לבן, אבל היינו מחויבים חוזית גם להוסיף גרסה בצבע, לדיוידי שהפיצו באירופה. ואז, אני לא יודע איך, מישהו ערבב את הכל באחת ההקרנות בשיקגו, והכניס גלגל פילם אחד בצבע, אז הקרינו את רוב הסרט בשחור-לבן וחלק ממנו בצבע. למחרת התפרסם מאמר איפשהו, שהסביר למה דווקא בקטעים הללו היה חשוב לאחים כהן לצלם בצבע, והציע ניתוח ארוך ויומרני לדילוג הזה בין שחור לבן וצבע. זה היה כל כך מצחיק!"