להיות ג'ון מלקוביץ'

לפני קצת יותר מעשרים שנה התקיימה בפסטיבל ונציה בכורת "להיות ג'ון מלקוביץ'". היא הפכה את הכוכב האמריקאי לאחד השחקנים היחידים אי פעם שסרט עלילתי נקרא בשמם, וגם הנציחה סופית את מעמדו כאייקון. מאז, כמובן, הסרט הזה רודף אחריו לכל מקום - כולל לפסטיבל ונציה האחרון, שהתקיים הקיץ, אליו הגיע כדי לקדם את הפרויקט החדש שלו, הסדרה "האפיפיור החדש".

"צריכים לזכור שהסרט אמנם נקרא בשמי, אבל לא כתבתי אותו ולא הייתי מעורב בו אמנותית. רק שיחקתי בו", הוא אומר בריאיון המתקיים לאחר בכורת "האפיפיור החדש" בוונציה. "אני גאה בסרט כי הוא פרץ דרך, וגילה לעולם שני כישרונות עצומים - הבמאי ספייק ג'ונז והתסריטאי צ'רלי קאופמן. שניהם אנשים חכמים מאוד, שמאז נהיו כוחות חשובים ומשפיעים. באופן אישי, אם יש דבר אחד שאני זוכר מהקרנת הבכורה, זה שיש קטע בו צ'רלי שין מופיע ומתגלה כחבר הכי טוב שלי. הקהל לא הפסיק לצחוק במשך עשר דקות. הם כנראה מאוד השתעשעו מהרעיון שצ'רלי ואני החברים הכי טובים".

ונהייתם חברים כאלה בעקבות הסרט?

"לא...".

עוד בנושא:

"הלוואי שהייתי מצליח להאמין באלוהים": הריאיון שלנו עם במאי הסדרה, פאולו סורנטינו

"האפיפיור החדש" היא למעשה עונה שנייה של "האפיפיור הצעיר", וגם הפעם עמד מאחורי המצלמה פאולו סורנטינו, מי שזכה באוסקר בקטגוריית הסרט הזר על "יפה לנצח". העונה הראשונה הציגה בפנינו את סיפורו של האפיפיור האנגלו-סקסי הראשון, בגילומו של ג'וד לאו, והסתיימה בשקיעתו בתרדמת. בעקבות זאת מגיע לו מחליף, דובר אנגלית גם כן, אותו מגלם מלקוביץ'.

סורנטינו סיפר כי עיצב את דמותו של האפיפיור החדש בהשראתו של מלקוביץ'. כיאה לאישיותו האקסצנטרית של השחקן, לאיש הכמורה הבדיוני שמתואר כאן יש סיפור חיים מעניין: הוא היה מוזיקאי פנקיסט, הפך לאציל בריטי מהורהר והתפרסם בעקבות ספר תיאולוגי שכתב, וימיו הראשונים בכנסייה מוקדשים להתמודדות עם ארגון טרור סטייל דעאש המערער את הוותיקן.

זהו אחד התפקידים הטלוויזיוניים הגדולים עד כה של מלקוביץ', שהיה מועמד לאוסקר פעמיים - על "מקום בלב" ועל "בקו האש", בו גילם פסיכופת, כמו גם ב"קון אייר". הוא שיתף פעולה עם סטיבן ספילברג ב"אימפריית השמש", עם האחים כהן ב"לקרוא לשרוף", עם ג'יין קמפיון ב"דיוקנה של גברת", עם מיכאלאנג'לו אנטוניוני ב"מעבר לעננים", עם ברנרדו ברטולוצ'י ב"שמים מגינים מעל" ועם וודי אלן ב"צללים וערפל". לאחרונה אפשר היה לראותו מככב גם בסדרה "מיליארדים" ובקרוב ניתן יהיה ניתן להתענג עליו בפרויקט טלוויזיוני נוסף, קומדיית חלל של נטפליקס בה יככב בצד סטיב קארל.

כמעט תמיד, לדמויות שמגלם מלקוביץ' יש מנעד מעניין: הן מצליחות להפגין נוכחות מטרידה, לפעמים גם מאיימת, אף שהוא מגלם אותן כמי שלא צועקות לעולם, אלא מדברות בקצב איטי ובקול חלש. בריאיון, המתקיים במתחם הפסטיבל עם קבוצת עיתונאים קטנה מרחבי אירופה, מתגלה שכך מתנהל הכוכב גם בחיים. למעשה, מעולם לא פגשתי שחקן שדוחס כמות כה זעומה של מילים בדקה.

"ההורים שלי אתאיסטים וכזה גם אני", אומר השחקן, בן 66 כיום, כשהוא נשאל על יחסו לדת, "אבל בשלב מסוים בילדות ניסיתי להיות דתי, כדי למרוד בהם. לצערי, זה לא ממש הצליח לי. הפעם היחידה שהייתי בכנסייה היתה כדי להעריך את הארכיטקטורה שלה. צר לי, אבל קשה לי להאמין שיש איזושהי תוכנית גדולה. מצד אחר, זו רק דעתי כמובן, ומי אני בכלל?".

גם אם אינך מאמין בעצמך, אתה מבין למה הכנסייה הקתולית כל כך חזקה?

"בקט אמר פעם 'אתה על כדור הארץ, אין לזה תרופה'. הכנסייה היא תרופה. האנושות תמיד היתה זקוקה לאל. אתה הולך ברומא ורואה מקדש ליופיטר ומקדש לזאוס. תמיד היינו צריכים מישהו להאשים ומישהו לשאת אליו את עינינו. מישהו שירפא מחלות, שישים סוף למצוקה. כן, יש בי הערכה והבנה לתפקיד שהכנסייה ממלאת בחיים של אנשים. היא עוזרת לנו להתמודד עם שאלות כמו למה אנחנו פה ומה אנחנו עושים בעולם".

עשית תחקיר לפני העבודה על הסדרה?

"לא היה לי כל כך מה לחקור, כי זה האפיפיור החדש, ואם הוא חדש, אין עליו מידע. היה לי קל יחסית, כי הוא איש אצולה, ואני מכיר היטב את האריסטוקרטיה הבריטית. זה לא רק עניין של מבטא, אפילו לא של שפה, זו כל הצורה שבה אתה מסתכל על העולם. אתה יודע, אני זוכר שפעם פגשתי אישה מן המעמד העליון באנגליה. היא נאבקה בשכנים שלה כי הם בנו בריכת שחייה תת-קרקעית, והיא אמרה לי 'בריכת שחייה כזו, זה כל כך פרחי'. רק אצילה אנגלית יכולה לחשוב ככה".

אתה נהנה לגלם דמויות כאלה?

"כן, גילמתי את צ'רלס השני ב'ליברטין', כשג'וני דפ גילם את הלורד רוצ'סטר. ילד רע...ילד רע שכמותו. זה הרבה עבודה, התפקידים האלה, אבל אני נהנה. אני נהנה מרוב הדברים, האמת".

איך אתה משווה את העבודה עם סורנטינו לשיתוף הפעולה שלך עם שני הענקים האיטלקיים שקדמו לו, ברטולוצ'י ואנטוניוני?"

"פאולו משורר, זה לא משהו שאפשר ללמד. הוא בא לצילומים בלי לתכנן מראש, אבל הוא פשוט יודע איפה לשים את המצלמה ומתי להזיז אותה. הכישרון שלו לא הפתיע אותי, כי ראיתי את העבודות הקודמות שלו, אבל היה מדהים לראות איזה שליטה יש לו. הוא שם אותך מול המצלמה ככה שתדע בדיוק מה לעשות, בלי שתצטרך לשאול. אצל אנטוניוני זה היה אחרת. היה לו כישרון מסוג אחר. לא היית יודע מה לעשות בלי שהוא יגיד לך, ולזה בדיוק הוא כיוון. לגבי ברנרדו - הוא היה אחד האנשים הכי מצחיקים שהכרתי. זה לא שלא לקחתי אותו ברצינות, אבל כשאני נזכר בו, אני חושב על חוש ההומור שלו".

אמרת בעבר שלא ממש ראית את עצמך בדמות שגילמת ב"להיות ג'ון מלקוביץ'". יש דמות שכן קרובה אלייך?

"אולי הדמות ב'על עכברים ואנשים', או זו ב'ביבר הזכוכית', שעשיתי גם בקולנוע וגם על הבמה. אין לי הרבה במשותף עם רוב הדמויות שגילמתי. בחיים, אני אדם לא רציני, אבל תמיד מלהקים אותי לתפקידים רציניים או אינטלקטואלים, ואני ממש לא כזה. אולי בעצם הדמות שהכי קרובה אליי זה הדמות שגילמתי ב'באק הווארד הגדול', דמות שהיתה על גבול הליצנות. אולי גם הצייר קלימט, שגילמתי בעבר, היה קרוב אליי. אני לא מדבר על התוצאה הסופית ועל השאלה אם הייתי טוב או לא, אלא עד כמה הרגשתי שאני מכיר את הדמות ומבין אותה. מצד אחר, אם תשאל אותי אותה שאלה מחר, אענה לך אחרת".

היו לך עסקים בתחום האופנה ופרשת. למה?

"כי העלויות היו גבוהות באופן אבסורדי, ואין לי שום עניין אמיתי בעסקים, וגם שום כישרון. אני לא אומר את זה בהתנשאות. אני פשוט לא מבין בזה. כשאנשים באו אליי עם הצעות שאפיק סרטים, אמרתי להם 'אתם מבקשים ממני לשווק משהו? ממני? השתגעתם? אין לי מושג מה אנשים רוצים ואיך למכור להם דברים".