שנה וחצי לאחר שנפתח, הריברפרונט קולוסיאום בסינסינטי זכה לארח את ההופעה האחת לפני האחרונה של אלביס פרסלי. פחות מחודשיים אחרי המופע הגדול, "המלך" החזיר את נפשו לאלוהי הרוקנרול. הבעלים של האולם הענקי, שכפי ששמו רמז ניצב על גדת נהר אוהיו, חשבו להציב פסל של האליל מחוץ לאולם עם הכיתוב: "כאן נערכה ההופעה האחרונה של אלביס פרסלי במדינה הגדולה של אוהיו". המציאות שינתה להם את התוכניות. הם לא חשבו שההיכל הענק שלהם ייכנס להיסטוריה בגלל משהו הרבה פחות רומנטי.
ב-3 בדצמבר 1979, The Who, מי שהוגדרה מדעית כלהקה הרועשת בעולם, הגיעה להופיע בעיר. 18,347 כרטיסים נמכרו להופעה באולם שהכיל קצת יותר מ-17 אלף מקומות. זו לא הייתה טעות או רשלנות, זו הייתה הנורמה באותם ימים, וזה גם היה חוקי. 14,770 מתוך הכרטיסים היו לא מסומנים, בשיטה הקלאסית לפיה מי שייכנס קודם לאולם, יתפוס מקום טוב יותר. השמועה בעיר גרסה כי דלתות האולם ייפתחו כבר בשלוש אחר הצהריים, וקהל של כמעט 7,000 איש התייצב מחוץ לדלתות המופע החל משעות הצהריים. אחרי שעות של המתנה, הדלתות נפתחו לבסוף רק בשעה שבע בערב, כאשר בכל כניסה נפתחה רק דלת אחת, בגלל סכסוך בין איגוד הסדרנים לבעלי האולם.
הקהל החל לזרום אל היציעים בזמן שעל הבמה החלו להקרין את סרט הקאלט של הלהקה, "קוואדרופיניה" שביים פרנק רודאם, שם שמוכר יותר בעולם הטלוויזיה מהפורמט הבינלאומי שיצר שנקרא "מאסטר שף". ניתן היה לזהות את הצליל המזוהה של הלהקה גם מחוץ לאולם, מה שגרם לאלפים שעמדו בתור להאמין שהלהקה עלתה לבמה לכוון את הכלים. בשלב זה החלו הדחיפות. דמיינו צוואר בקבוק של אלפי אנשים שמנסים להיכנס בכח ההמון אל תוך דלת אחת. "לא היה שום דבר שיכולנו לעשות", סיפר אז אחד הסדרנים לניו יורק טיימס, "הם דחפו וזרקו בקבוקים וחפצים על דלתות הזכוכית כדי לשבור אותן, אבל זה רק גרם למהומה להתגבר".
חלק מהאנשים שנדחקו בתור נפלו על הרצפה, בזמן שאלפים פשוט דרכו עליהם בלחץ ההמון. החלק האחר, זה שהיה קרוב לשערים, פשוט נחנק בעמידה. עדת ראייה, אחות במקצועה, סיפרה כי חלק מהאנשים שנדחפו באזור הדלתות הצליחו להיכנס לאולם, בעוד אחרים פשוט נמחצו על הקיר. "חלק מהם פשוט לא הצליחו לנשום למשך שתיים או שלוש דקות. זו דרך נוראית למות".
הלהקה, שבעצמה יצאה משנת אבל על המתופף המנוח שלה, עלתה לבמה בלי לדעת שמחוץ לאולם חלק מהמעריצים שלהם מפונים לבתי חולים, בעוד אחרים כבר הוכנסו לתוך שקים שחורים. המטרה הייתה למנוע מהקהל שבתוך האולם לצאת בזעם בעקבות ביטול של הרגע האחרון, ולהוסיף להמולה שממילא הייתה שם. אחרי שעתיים של הופעה מחרישת אוזניים, הציע נציב הכבאות של העיר לחברי הלהקה לקצר את ההדרן. הם הבינו שמשהו מוזר קורה, אבל רק בסיום ההופעה חברי הלהקה קיבלו את הבשורות המרות: בזמן שהם שרו על הדור שלהם ש"מעדיף למות לפני שהוא יזדקן", 11 מעריצים שלהם מתו, עוד 26 נפצעו קשה, מתוכם 8 במצב אנוש. זה היה האסון הגדול ביותר בתולדות עולם המוזיקה.
התמונות מאזור האסון מספרות סיפור קורע לב. אסור להשוות כמובן, אבל סביר שאין יהודי שלא תעלה בפניו מחשבה מאוד ברורה אל מול ערימת הנעליים והמשקפיים שניצבה לה מחוץ לאולם. אביזרי הלבוש פשוט נתלשו מגופות המעריצים שניסו לנוס על נפשם מתוך ההמולה. הורים מודאגים התקשרו למשטרה המקומית וקיבלו תשובה מצמררת: "אם הילד שלך הלך להופעה ועדיין לא חזר הביתה, כדאי לך לנסוע לבית החולים". התקשורת המקומית החלה לחפש אשמים, הרבה מהאצבעות המאשימות הופנו כלפי הרוקרים ששרו שירים על ילד חירש, עיוור ואילם על הבמה. להרבה בעלי אינטרס זו הייתה הזדמנות להאשים שוב את המוזיקה הרועשת הזאת בכל צרות העולם.
"כשיצאנו מהאולם ראינו עשרות גופות על הרצפה", סיפר פיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה, בריאיון ב-2019, "רובם לא היו מתים. הפרמדיקים לא ידעו מי חי ומי נפצע קשה, היו שם אולי 40 גופות מתחת לשמיכות". טאונסנד ציין שחברי הלהקה היו בהלם שאף אחד לא סיפר להם על האסון שמתחולל מחוץ לאולם, ושבדיעבד הוא מצטער שהם לא נשארו בעיר כדי להתאבל יחד עם המעריצים שלהם. בזמן אמת הוא נשמע קצת אחרת.
באותו הזמן, הלהקה ישבה מאחורי הקלעים וניסתה לעכל את הבשורה. הסולן רוג'ר דלטרי החל לבכות. הבסיסט ג'ון אנטוויסל ניסה להדליק סיגריה, אבל הידיים שלו רעדו מדי מכדי להפעיל את המצית. המתופף החדש של הלהקה, קני ג'ונס, פשוט התמוטט על הקיר שמאחוריו. פיט טאונסנד התבודד בצד והרהר בחרש. שאר חברי הלהקה החלו לדבר עם המנהל שלהם על ביטול המשך סיבוב ההופעות שלהם בארה"ב. הם ידעו שיגידו שיש להם דם על הידיים, הם ידעו שאנשי תקשורת שמרנים כבר קראו לקהל שלהם "חיות" עוד לפני האירוע הטראגי. הם ידעו שזה נראה רע שהם המשיכו להופיע בזמן שבחוץ הורים הגיעו לזהות את גופות ילדיהם. "לכל הפחות", טען דלטרי, "אנחנו חייבים לבטל את ההופעה מחר בבאפאלו". טאונסנד הקשיב לכל הוויכוחים מהצד בשקט, לבסוף הוא התרומם, חיוור כסיד, ואמר לחבריו: "אם לא נופיע מחר, לעולם לא ננגן יחד שוב".
המילים הפשוטות של תלמיד הזן, שהיה באותם ימים מנהיג הלהקה הבלתי מעורער, היו כל מה ששאר חברי הלהקה היו צריכים לשמוע. למחרת הם עלו על הבמה בממוריאל אודוטוריום בבאפאלו בפני כ-18 אלף צופים, 237 מאבטחים וכח משטרה נרחב מטעם משטרת המדינה. "באותה שעה, זה היה המקום הבטוח ביותר להיות בו במדינת ניו יורק", דווח בחדשות CBS ביום למחרת. ההופעה עצמה נפתחה עם נאום לא אופייני. "כולכם יודעים מה קרה אתמול", אמר דלטרי לקהל, "אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו מרגישים שבורים לחלוטין, אבל החיים ממשיכים. איבדנו רבים מהמשפחה שלנו אתמול, וההופעה הזאת מוקדשת להם". הם מופיעים יחד עד עצם היום הזה. בדצמבר האחרון, 40 שנה אחרי, הלהקה הודיעה כי היא תגיע לראשונה לעיר מאז האסון. "אנחנו צריכים לחזור לסינסינטי, מהר ככל האפשר", אמר טאונסנד בריאיון לסרט דוקומנטרי על האירועים, "זה יכול להיות אירוע כל כך משמח ומרפא". ההופעה , שהייתה אמורה להיערך ב-21 באפריל האחרון, נדחתה עקב התפרצות מחלת הקורונה בארצות הברית.
האגדה לגבי ההופעות של The Who לא התחילה ביום אחד, אבל אם צריך להצביע על תאריך כלשהו אז הוא יהיה בדיוק השבוע לפני 50 שנה, ב-16 במאי 1970, אז יצא אלבום ההופעה "Live at Leeds" לחנויות המוזיקה באמריקה. באירופה הוא יצא שבוע אחרי, ב-23 במאי. הימים הם ימי פוסט הביטלס הראשונים, ועולם המוזיקה עבר טלטלה קלה. לתוך הוואקום הגדול שהשאירו ארבעת המופלאים מליברפול החלו להיכנס המון להקות ואמנים שקיבלו השראה מהם, ולקחו את המוזיקה למחוזות חדשים, ומעניינים לא פחות.
לד זפלין הוציאו את שני האלבומים הראשונים שלהם, דיפ פרפל עשו אהבה עם תזמורות סימפוניות, סנטנה ושאר גיבורי וודסטוק רכבו על הגל הפסיכדלי אל תוך המיינסטרים, אלטון ג'ון כבש את אמריקה, דיוויד בואי עזב את הכוכב ממנו הוא בא ונחת בכדור הארץ וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על גיבורי הרוק הפרוגרסיבי שהחלו להרים את ראשם המתקדם, וביניהם להקות-על כמו ג'נסיס, פינק פלויד, ג'טרו טאל ועוד. הלהקות שהתחרו בזמן אמת עם הביטלס, כמו הרולינג סטונס, הקינקס ו-The Who נשארו קצת מאחור. מיק ג'אגר היה בן 26 כשהביטלס התפרקו, אבל הוא נראה כמו שריד מעולם ישן.
בתוך המציאות הזאת, The Who מצאו את עצמם בעמדה דומה לביטלס - נראה שהם הגיעו לשיא האמנותי שלהם בשנה החולפת, והם הרגישו שהם הגיעו למיצוי. חברי הלהקה שהתחברו בלונדון בתחילת העשור כדי לעשות בלוז בקצב שטרם נשמע כמוהו, והפכו לפנים של קהילת "המוד" הבריטית, הוציאו במאי 1969 את אופרת הרוק "טומי". האלבום הכפול לא נשמע כמו שום דבר שהיה קודם. סיפור שלם על ילד שגדל בזמן מלחמת העולם ומאבד את חושי השמיעה, הראייה והדיבור - כאשר הדרך היחידה שהוא יכול לתקשר היא דרך ויברציות מוזיקליות. התוצאה הייתה אחד מהאלבומים המבריקים של העשור - אבל הוא הפך לתופעה של ממש כשהוא הגיע לבמות והסולן רוג'ר דלטרי גילם בגופו את דמותו של טומי.
אחרי שנים בהם דלטרי נראה מרוחק על הבמה, ולא פעם הופיע עם משקפי שמש, משהו נפתח בו ברגע שהוא נכנס לנעליו של הילד העיוור/חירש/אילם. "רוג'ר היה החוליה החלשה בלהקה עד טומי", אמר לימים פיט טאונסנד, "ג'ון היה גאון, קית' היה גאון, ואני הייתי כמעט גאון. רוג'ר היה זמר, לא יותר. כשהתחלנו להופיע עם טומי, פתאום התגלתה הגאונות של רוג'ר. כאילו שאיזו חומה בלתי נראית נפרצה אצלו, והוא יצר קשר מדהים עם הקהל. הוא ניזון מהאנרגיה של ההמונים, והם נראו מהופנטים ממנו".
הלהקה הציגה את אחד המופעים היותר מוצלחים בפסטיבל וודסטוק, שכלל כמעט את כל השירים מ"טומי", לצד רגע של אלימות מזוקקת בו פעיל פוליטי הגיח לבמה וטאונסנד הטיח בו את הגיטרה שלו. "אני אהרוג את האיש הבא שיעלה על הבמה שלי", אמר לקהל, שהגיב בצחוק רם ומחיאות כפיים סוערות. "אתם יכולים לצחוק", הגיב טאונסנד העצבני, "אבל אני מתכוון לזה". פיט, שלקח את המוזיקה שלו כמעט באותה רצינות שהוא לקח את הסמים שלו, חשב שהקהל של הלהקה, שהיה רגיל לסינגלים קורעי אוזניים של 3 דקות, לא הצליח לעכל את הגאונות של "טומי". בנוסף, איכות הסאונד ברוב האצטדיונים והפארקים שלהקות רוק הופיעו בהם באותם ימים לא הצליחה להעביר את העושר המלודי שהפיקו סך הכל ארבעה אנשים על הבמה. בהחלטה חסרת תקדים לאותם ימים, הוא החליט שאת המשך סיבוב ההופעות הלהקה תערוך בבתי אופרה, כולל הופעת בכורה אי פעם של להקת רוק באופרה של ניו יורק ("המט"), שגררה תגובות זועמות של המנויים הקבועים. בעוד היום זה לא נשמע לנו מוזר שמופע רוק ייערך באולם קונצרטים, באותם ימים זה היה טאבו של ממש.
"אחרי שמאזינים לטומי, יש רק דבר אחד שאתה רוצה לעשות", אמר טאונסנד לימים, "וזה להקשיב לטומי עוד פעם". וזאת אכן הייתה בעיה. אחרי יצירה כל כך שאפתנית ועשירה, המחשבה על לחזור לעשות אלבום "רגיל" שעממה את טאונסנד. הוא התחיל לעבוד על פרויקט אפילו יותר גדול, אופרת רוק בשם "לייף האוס", שהייתה אמורה להיות מוקלטת בהופעה בביצוע אינטרקטיבי עם הקהל. "זה היה אמור להיות משהו שאף אחד לא ראה או שמע אף פעם", סיפר רוג'ר דלטרי בריאיון ב-2003, "אבל הבעיה הייתה שככל שפיט עבד על הרעיון שלו, ככה היה ברור יותר לכולם שאף אחד חוץ מפיט לא מבין מה הרעיון. עד היום אני לא מבין מה 'לייף האוס' אמור היה להיות".
אחרי שנים של חוזים גרועים, החלטות אמנותיות עם השלכות כלכליות בעייתיות (כמו, למשל, להרוס בכל הופעה את כל הציוד) וסתם התמודדות עם הטירוף של המתופף הגאון-אך-מטורף קית' מון, חברי הלהקה מצאו את עצמם בלי חומר מקורי חדש להקליט, וכולם חיכו לפרויקט הגדול של פיט, חבר הלהקה היחיד שלא היה צריך לדאוג לכסף מכיוון שהוא נהנה מתמלוגים על כתיבת כל להיטי הלהקה. כסוג של פשרה, הלהקה החליטה להוציא אלבום הופעה שיכלול בעיקר קאברים לשירי בלוז, מין חזרה לימים הראשונים של הלהקה בפאבים של לונדון בתחילת שנות השישים.
כאן נערוך הפסקה קצרה כדי להזכיר משהו שקל לשכוח, The Who היא אחת הלהקות הכי מוכשרות בתולדות המוזיקה, וככל הנראה להקת ההופעות הטובה בהיסטוריה. אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר, ואי אפשר לראות פעמיים את אותה הופעה של The Who. את סיפור הלהקה הגדולה הזאת אולי עוד נספר בהרחבה פעם (מי שמעוניין בכתבת המשך מוזמן לאותת בטוקבקים), אבל בקצרה נגיד שהיה לה בקדמת הבמה את רוג'ר דלטרי, זמר כריזמטי עם קול ענק ומנעד נדיר (תנסו לשיר את Love, Reign o'er Me באמבטיה, בהצלחה עם זה). בגיל 15 הוא גורש מבית הספר (בו למד יחד עם פיט וג'ון) לאחר עוד אחד מהתקפי הזעם שלו. בגופו הצנום הוא אגר את כל הזעם של מעמד הפועלים האנגלי. זו תהיה קלישאה להגיד שהמוזיקה הצילה אותו, אבל זו האמת.
בצד הבמה, לרוב ללא תזוזה, היה ללהקה את ג'ון אנטוויסל, הבסיסט הטוב בהיסטוריה של הרוק. הראשון שהשתמש בגיטרת הבס ככלי ראשי והצליח להאפיל על הגיטרה החשמלית. אם במקרה יש לכם ספקות, האזינו לסולו שלו ב-My Generation. נואל גלאגר מלהקת אואזיס אמר פעם: "אם אפשר היה להביע את הסולו הזה במילים, הייתי רוצה שיכתבו אותו על המצבה שלי כשאמות". בשנת 2002, לילה לפני שהלהקה תפצח בעוד סיבוב הופעות בארה"ב, אנטוויסל בן ה-57 נכנס למיטה עם מעריצה בלאס וגאס, לקח כמה כדורים, ולא התעורר. "ככה בדיוק הוא היה רוצה ללכת", התבדח באוטוביוגרפיה שלו פיט טאונסנד, "עם חשפנית ערומה לצדו במיטה".
סביר להניח שאם ראית הופעה של The Who בימיה הגדולים, העיניים שלך הופנטו דווקא מהאיש שבאחורי הבמה. קית' מון כינה את עצמו "המתופף הכי טוב בעולם מסוגו של קית' מון" וכנראה שאין הגדרה טובה מזה. ג'ים הנסון ביסס את דמותו של "חיה" מהחבובות לפי ההתנהגות הבימתית שלו, אך התיאטרליות שלו על הבמה ומחוצה לה מעולם לא באה על חשבון העוצמה שלו על התופים. השימוש שלו בחומרי נפץ על הבמה (כן, חומרי נפץ) כמו השימוש שלו בסמים אסורים מחוץ לבמה, לא צריכים לשנות את העובדה שמדובר באחד המתופפים הגדולים בתולדות הרוק. מון ניסה לשנות את אורח חייו ולהיגמל מאלכוהול ב-1978. הרופא רשם לו 100 כדורים של סם בשם כלורמתיאזול, שעוזר להתמודד עם תסמיני גמילה. ההוראה הייתה לקחת כדור בכל פעם שהוא מרגיש דחף לשתות, אך לא יותר מ-3 כדורים ליום. הוא נמצא מת במיטתו, עם 32 כדורים בבטנו. "זו לא הייתה התאבדות", הסביר פיט טאונסנד, "קית' פשוט לא ידע את המשמעות של לקחת רק כדור אחד". הוא היה בן 32 במותו.
וכן, אולי מעל כולם, היה ל-Who על הגיטרה את האיש שהמציא מחדש את המושג הבזוי "גיטרת קצב" והפך אותו לראוי להערצה - פיט טאונסנד. הגאון המוזיקלי של הלהקה, והאיש שכתב כמעט את כל השירים שלה לבדו, לא זכור בזכות סולואים גדולים כמו קלפטון או פייג', אבל הוא המציא כמעט בעצמו את אקורד הכוח שהפך לחלק בלתי נפרד ממוזיקת הרוק שתגיע לקראת סוף הסיקסטיז והסבנטיז, שלא לדבר על הזעם הקדוש שגרם לו לנפץ את הגיטרה באכזריות על המגבר בסוף כל הופעה. הם היו רק ארבעה, אבל הכוח המוזיקלי שלהם, בעיקר על הבמה, גרם לצליל הייחודי שלהם להישמע עשיר כמו תזמורת סימפונית.
בחזרה ל-1970. כאמור, הלהקה הייתה צריכה להוציא אלבום חדש ועקב מחסור בחומרים חדשים היא התפשרה על אלבום הופעה. הפשרה הזאת הצילה ככל הנראה את הלהקה. בספר "הכרוניקה של המי", מספר ג'ון אנטוויסל שחברי הלהקה לא אהבו את הכיוון שהלהקה הלכה אליו. "פתאום היינו 'הלהקה של טומי'. שכחו את כל שאר הדברים. אני מתכוון, כל שבירת הגיטרות והדברים האלה פשוט נזרקו מהחלון", צוטט הבסיסט המנוח, "הפכנו ל'סנוב רוק'. היינו מסוג הלהקות שג'קי אונסיס יכולה לבוא ולראות".
הלהקה החלה להקליט את כל ההופעות שלה בסיבוב ההופעות העולמי שלהם של 1969, במטרה לבחור מתוכן את הרצועות הטובות ביותר לאלבום ההופעה המתוכנן. איש הסאונד של הלהקה, בוב פרידן, נשלח להאזין לכל ההקלטות. הוא חזר אחרי שלושה שבועות עם בשורה משמחת אך בעייתית: "כל ההקלטות מצוינות". טאונסנד, שהיה עסוק עם הפרויקט החדש שלו לא ידע מאיפה להתחיל, ובעיקר לא רצה. מתוסכל, מבולבל ובעיקר מסומם - הוא קיבל את ההחלטה המטומטמת ביותר בחייו: הוא הורה לפרידן לשרוף את ההקלטות. פרידן, חייל נאמן בצבא של The Who, לקח את הסלילים המשובחים שתיעדו 38 הופעות מדהימות, ועשה מהם מדורה קטנה בחצר ביתו.
אלא שחברת התקליטים עדיין לחצה. עברה כמעט שנה מאז שהלהקה שחררה סינגל או אלבום חדש. כך הוחלט שבמקום לערוך אלבום הופעה מתוך עשרות הופעות שונות, הם ירימו שתי הופעות במקומות קטנים יחסית, ויערכו מתוכן את הקטעים הטובים ביותר. זו הייתה עוד פשרה עם תוצאה משמחת.
שתי ההופעות נקבעו לסוף השבוע של הולנטיין דיי. הראשונה נערכה בחדר האוכל הגדול של האוניברסיטה של לידס ב-14 בפברואר בפני 2,000 סטודנטים כסוג של חזרה גנרלית, והוקלטה לצורך גיבוי להופעה שנערכה למחרת באולם העירוני הקטן של העיירה קינגסטון אפון הול בפני כ-1,800 איש. חברי הלהקה טוענים עד היום שדווקא ההופעה בהול, זו שהייתה אמורה להיות מונצחת באלבום, הייתה הטובה יותר מבין השתיים. בין השאר, פיט לא שתה לפני ההופעה בהול, וקית' מון, יחסית לעצמו, לא צרך הרבה סמים.
ואז טאונסנד האזין להקלטה, וגילה שבגלל תקלה טכנית גיטרת הבס של ג'ון אנטסוויל לא הוקלטה. וכך, דווקא ניסוי הכלים שנערך בחדר האוכל של האוניברסיטה בלידס, הונצח באלבום ההופעה הראשון והיחיד של הלהקה בליינאפ המקורי שלה. בדיעבד התברר שפיט לא האזין להקלטה המלאה מהול, אם היה מאזין הוא היה מגלה שהבעיה הטכנית הסתדרה אחרי ששת השירים הראשונים. בשנת 2010, לרגל חגיגות 40 השנה להופעה, אלבום ההופעה "לייב אט הול" יצא במלואו (כאשר הבס מההופעה בלידס הולבש על ששת השירים הראשונים). "במבט לאחור אנחנו מבינים שגם לשם יש משמעות", אמר דאלטרי בריאיון ב-2010, "והשם 'לייב אט הול' זורם על הלשון הרבה פחות טוב מ'לייב אט לידס'".
האלבום המלא, כפי שיצא במקור לפני 50 שנה
בעוד בגרסאות שיצאו על דיסק מאז, האלבום כולל 33 רצועות שנמשכות למעלה משעתיים, התקליט המקורי שיצא לחנויות לפני 50 שנה כלל רק שש רצועות, טעימה של בקושי רבע מההופעה המלאה. בצד הראשון של התקליט אפשר היה למצוא שלושה קאברים ללהיטי בלוז קלאסיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של "The Who". היה שם את "סאמרטיים בלוז" של אדי קוקרן, "יאנג מן בלוז" של מוס אליסון ואת "שייקינג אול אובר" של ג'וני קיד - לצד "Substitue", להיט מוקדם של הלהקה שצונזר בארצות הברית במקור בגלל השורה: "I look all white, but my dad was black".
הצד השני כלל גרסה ארוכה של "My Generation", כמעט רבע שעה שהציגה את אחד הלהיטים הכי מפורסמים של הלהקה, בקצב שפיט טאונסנד התכוון להקליט אותו במקור. השיר גולש למין מחרוזת מאולתרת למחצה משירי "טומי" כמו גם לטעימה מתוך "The Seeker", הסינגל האחרון שהלהקה הוציאה לפני אלבום ההופעה. האלבום נחתם עם "Magic Bus"', עוד סינגל שמעולם לא יצא על אלבום בגרסה ארוכה של יותר מ-7 דקות.
התוצאה הייתה 37 דקות וחצי של רוק טהור. הדבר הכי רחוק מהשאיפות האמנותיות של "טומי". הוא הגיע בעטיפה הכי לא נוצצת שאפשר להעלות על הדעת - קרטון חום שמזכיר מעטפה צבאית, עם כיתוב דהוי שמכריז את שם הלהקה והאלבום. זה היה סוג של הומאז' של הלהקה לבוטלגים מהקלטות לא חוקיות שהיו מסתובבים אצל מעריצי הלהקה.
הפשטות הזאת הייתה התמצית של "The Who" - רוק חי בועט ונושך, רוק מהפנט, מלוכלך ופראי. העולם התרגל כבר להתייחס לאלבומי מוזיקה כיצירות האמנות המובילות של התקופה. בריאן ווילסון והביץ' בויז עשו את זה עם פט סאונדס, הביטלס עשו את זה שוב ושוב והגיעו לשיא עם סרנג'ט פפר, ו-The Who עצמם כבר הציגו לעולם שני אלבומי קונספט מופלאים. אלבום ההופעה בלידס היה ההפך הגמור. מבט אל היצירה העירומה בצורתה הגולמית והנפלאה ביותר.
"זו הופעה אחת שהפכה לחתיכת פלסטיק ראוי", אמר רוג'ר דאלטרי למגזין המוזיקה 'סאונדס' ב-1970, "אין באלבום הזה שום מניפולציות של אולפן. אין שכבות של מוזיקה. היינו צריכים להוסיף קצת קולות רקע אבל זה רק כי אחד המיקרופונים נפל. מה שאתם שומעים בתקליט זה מה שהיה בהופעה. אפילו הורדנו את הקולות מהקהל, כי זו הייתה הסחת דעת מיותרת".
האלבום, שהגיע למקום ה-4 במצעד התקליטים האמריקני (בדיוק כמו טומי לפניו) צעד במצעד למשך 44 שבועות והגיע למעמד של פלטינום כפול. ההצלחה המסחרית של האלבום קשורה לעובדה שהאלבום נשלח למבקרי מוזיקה עוד לפני צאתו, ואלה מיהרו להכריז עליו כיצירת מופת שאסור לפספס. הבולט ביניהם היה ניק כהן, מי שנחשב בעיני רבים לסנדק של מבקרי הרוק. המבקר הבריטי של הניו יורק טיימס, שלא נחשב למעודן במיוחד (כמה חודשים קודם לכן הוא קטל את 'אבי רואד' של הביטלס) לא חסך את ההלל מהאלבום. הביקורת שלו נפתחת במילים ברורות למדי: "בצורה פשוטה, זהו אלבום ההופעה הכי טוב בתולדות הרוק". כהן, שקיבל את ההקלטות של ההופעה המלאה, ציין שאין בהופעה אף שיר שאינו "עוצמתי בצורה ממוטטת, אכזרי וחצוף בצורה מוגזמת לחלוטין".
הביקורת של כהן מסבירה את המצב העדין בו תפסה ההופעה בלידס את פיט טאונסנד. "זו תקופה מבלבלת עבור הגיטריסט. הוא זכה למעמד יוקרתי ותשבוחות על 'טומי', שלא לדבר על הכסף שהוא הרוויח. וכעת הוא מצוי במצב של חוסר כיוון. מצד אחד הוא לא רוצה להמשיך בכיוון של 'טומי' ולעשות עוד מוזיקה אמנותית כדי להתחנף לאינטלקטואלים, ומצד שני אחרי שהוא כתב אופרה שלמה זה מרגיש לו משעמם לכתוב שירי רוק פשוטים... המאזין מרוויח ככה או ככה. עם 'טומי' הוא זכה לשמוע את יצירת המופת הרשמית הראשונה בתולדות הרוק, וכעת, עם אלבום ההופעה הזה, הוא זוכה לשמוע את שואת הרוקנרול האולטימטיבית".
כהן מסביר שהגדולה של האלבום היא שבפעם הראשונה ניתן לשמוע את הכח המתפרץ של ארבעת חברי הלהקה בצורה הטהורה ביותר, בלי שאווירת האולפן תרכך ותסרס אותם. "הסאונד קשוח ולא מאוזן, לעתים קשה ממש להבין מה רוג'ר שר, יש לא מעט זיופים וחריקות מהגיטרות, ההרמוניות מלאות בכניסות לא מתוזמנות ובאופן כללי התחושה היא של בלגן, אבל שום דבר מזה לא משנה, אפילו לא קצת. יש באלבום הזה כל כך הרבה אנרגיה וקצב דמוני, שכל שאר הסטנדרטים מאבדים משמעות. בשורה התחתונה, כל מה שחשוב זו התחושה שהאלבום משאיר אותך בסופו, והאלבום הזה השאיר אותי מרוסק לחתיכות".
בביקורות שנכתבו בדיעבד, המחמאות לאלבום רק גדלו. "כש-The Who פוצצו את 'סאמרטיים בלוז' של אדי קוקרן והפכו אותו לגודזילה בהשוואה למקור, הם המציאו את צליל הרוק של הסבנטיז", נכתב במגזין הרולינג סטון האמריקני שבחר בו לאלבום ההופעה הטוב אי פעם. כך עשו גם ה-BBC, הדיילי טלגרף, האינדיפנדנט ומגזין Q הבריטיים. בשנת 2012 מגזין הרולינג סטון ביקש מהקוראים שלו לדרג את אלבומי ההופעה הטובים בכל הזמנים, וגם שם "The Who" השאירו אבק למתחרים, ביניהם אלבומים קלאסיים כמו "הוואלס האחרון" של דה בנד, "Made in Japan" של דיפ פרפל, "לייב אט פילמור איסט" של האחים אולמן והופעת האנפלגד של נירוונה בניו יורק.
50 שנים אחרי שיצא לאור, קל להבין למה "Live at Leeds" נחשב בזמנו לאלבום ההופעה הטוב ביותר, ולמה רבים מחשיבים אותו לטוב ביותר עד עצם היום הזה. מדובר באחת הלהקות המוכשרות אי פעם, כשהיא מציגה את ארבעת חבריה בשיאם כמוזיקאים ופרפורמרים, ואיכשהו - זה נשמע אפילו יותר טוב ממה שזה אמור להישמע על הנייר. מפוצץ אוזניים, חורך לבבות ומעתיק נשימה - זה היה האלבום שעזר לפיט טאונסנד לחשב מסלול מחדש. במקום עוד פרויקט אופראי מתוסבך, הוא ישב וכתב את האלבום הטוב ביותר של הלהקה. לאחר מכן הוא יכתוב אלבום טוב אפילו יותר.
ב-31 במאי 1976 הלהקה הופיעה כהדליינר בפסטיבל שנערך באצטדיון האתלטיקה של צ'רלטון. במהלך ההופעה נמדדה עוצמת המוזיקה של הלהקה ב-126 דציבלים ממרחק של 32 מטר מהרמקולים. זו הייתה ההופעה הכי רועשת שנמדדה עד אז בתולדות המוזיקה, ו-The Who נכנסו לספר השיאים של גינס כלהקה הרועשת בעולם. רוצים קצת פרספקטיבה? כל חשיפה לרעש בעוצמה של מעל ל-85 דציבלים, אפילו לכמה שניות, עלולה לגרום לפגיעה בחוש השמיעה. עכשיו תדמיינו שעתיים של זה. כתוצאה מביקורת מצד מומחים על הסכנה הבריאותית שבעניין, ספר השיאים של גינס הפסיק לערוך מאז את המדידה. שלוש שנים מאוחר יותר הלהקה תגיע לסינסינטי ותחתום עשור שהתחיל עם אלבום ההופעה הגדול אי פעם, ונחתם עם ההופעה הקטלנית בתולדות ארה"ב. בין לבין, הם גם הוציאו שניים מהאלבומים הגדולים בתולדות הרוק - אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.