פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אבק כוכבים

      צילום: GettyImages

      לא מעט אירועים הובילו לקיומו של הפסטיבל האגדי וודסטוק בדיוק היום לפני יובל. למעשה, העשור כולו - על האלימות והמוזיקה והסמים - ניקז מאות אלפי אנשים למקום שהיה צר מלהכיל אותם, נטול כמות מספקת של מזון, תרופות ושירותים, אבל עמוס בתקווה ובאהבה

      "יש להודות שהייתה מריחואנה, בנוסף למוזיקה, בפסטיבל הרוק הזה. אבל לא היו מהומות. ייתכן שמה שלא קרה בחוות החלב הזאת בסוף השבוע משמעותי יותר ממה שכן קרה. עם זאת, רק מכיוון שכמעט חצי מיליון צעירים יכולים לעמוד זה לצד זה ולא לקרוע אחד לשני את הצורה אינה ערובה לכך שאנחנו, כל השאר, יכולים לעמוד בקרבה המונית כזאת לאחרים"


      (פרנק ריינולדס, חדשות ABC, ב-18 באוגוסט 1969)

      כל מוות של נער בן 17 הוא אסון, אבל משהו בנסיבות המוות של ריימונד מיזצ'אק הופך אותו לטראגי במיוחד. זה היה בלילה הראשון של סוף השבוע שהוכתר בדיעבד כ"טוב ביותר מאז בריאת העולם". ריימונד מצא את עצמו במקום מרכזי בגן עדן, אבל בלי מקום לישון. לבסוף הוא החליט לקחת את שק השינה שלו, ולהתמקם לצד שביל חול לא סלול שהפך בינתיים לחתיכת בוץ מתוחכם בחסות הגשם. העייפות הכריעה אותו, והוא נרדם בלי לקחת בחשבון שהוא שוכב באמצע שביל בו נוסעים כלי רכב חקלאיים. וכך, בשעת בוקר מוקדמת, רגע לפני שהשמש יצאה מנדנה, נהג טרקטור מנומנם פשוט מחץ אותו למוות. לרופאים שהגיעו למקום לא היה מה לעשות פרט להכריז על מותו. יום לאחר מכן הם יכריזו על מותו של צעיר אחר, ריצ'ארד בילר, בן 18 שאמור היה להתגייס לחיל הנחתים - ומצא את מותו בסיבות שנויות במחלוקת, הקשורות ככל הנראה ללקיחת מנת יתר של הרואין. אלה הם שני הרוגי המלכות של פסטיבל וודסטוק. והעובדה שמדובר רק בשניים, היא סוג של נס.


      זה נס מכיוון שבאותו סוף שבוע הגיעו כמעט חצי מיליון בני אדם לאזור מתוחם שאמור היה לאכלס בערך 20% מהכמות הזאת. היחס בין תאי השירותים לבני אדם עמד על 1 ל-800, ובאופן לא מפתיע, תורי ענק של למעלה משעה השתרכו לכל תא שירותים נייד (אלה, כמובן, קרסו והפסיקו לתפקד די מהר). לטלפונים הציבוריים המעטים במקום, התורים נמשכו במשך יותר משעתיים. הדרכים לפסטיבל נחסמו ופקקי הענק שנוצרו גרמו למאות האלפים פשוט לעצור את המכוניות שלהם וללכת ברגל. רבים מהם עשו דרך של למעלה מ-16 ק"מ ברגליים יחפות. לא היה מספיק אוכל לכולם, וכתגובה אמריקאית הולמת בעלי הבאסטות העלו את המחיר לנקניקייה בלחמניה מרבע דולר לדולר. שירותי ההצלה הורכבו מ-12 איש שעבדו במשמרות ונאלצו לתת מענה רפואי למאות אלפים. 727 סבלו מ"טריפ רע", מתוכם 72 בלבד נבדקו על ידי רופא ו-28 בלבד קיבלו טיפול תרופתי. השאר הוצבו בתוך אוהלים שנקראו "פריק אאוט", שם פשוט היו באי פסטיבל אחרים שאמרו להם שיהיה בסדר. 27 סבלו מהתקפי אפילפסיה. 57 אושפזו עם מכות חום. 176 סבלו מהתקפי אסטמה קשים. 968 אושפזו עם חתכים דלקתיים בכפות הרגליים (כן, ללכת ברגל קילומטרים בלי נעליים זה לא הדבר הכי חכם בעולם). 11 טופלו בעקבות נשיכת עכברוש. אישה נפלה מפיגומי הבמה ושברה את גבה. 8 נשים הרות עברו הפלה.


      לא היו מים נקיים. לא היה אוכל טרי. לא הייתה דרך להעביר תרופות או מזון לחולים. 250 בני אדם שנזקקו לטיפול רפואי הוטסו לבית חולים סמוך. מסוקים של הצבא האמריקאי הצניחו אספקה מהשמיים (חלק מהצופים חשבו שמדובר בהפצצה אווירית). מושל ניו יורק קיים התייעצות עם הבית הלבן במחשבה לשלוח את המשמר האזרחי לפזר את האירוע. ובכל זאת, היו 0 אירועים אלימים. זה היה אזור האסון הכי שמח וחגיגי בתולדות המין האנושי.


      דמיינו את זה - חצי מיליון בני אדם על פיסת אדמה קטנה, ואף אחד לא קילל אף אחד. אף אחד לא דחף. אף אחד לא הרים יד על אף אחד. "אומת וודסטוק" חיה בשקט ובשלווה במשך שלושה ימים, אולי קצת יותר, בתנאים הכי לא אופטימליים שיש. אז כן, העובדה שזה נגמר רק בשני הרוגים היא סוג של נס. לצורך פרופורציות, בעיר באפלו הסמוכה, עם מספר תושבים של 462 אלף, הלכו לעולמם 44 בני אדם באותו סופ"ש ממש.


      בנוסף, אם האגדות נכונות, בסוף השבוע הקרוב יחגגו את יום הולדתם ה-50 שני "תינוקות וודסטוק", שנולדו לפי שלל דיווחים במהלך שלושת ימי פסטיבל המוזיקה הגדול של 1969. זהותם מעולם לא נחשפה, אך לפי העדויות אחד מהתינוקות נולד ברכב מחוץ לתחומי הפסטיבל, בעוד השני נולד בכניסה לבית ספר בעיירה הסמוכה, שהפך להיות בית חולים שדה למשך מספר ימים. הרופאים סיפרו שאמו קיבלה צירים באמצע הסולו של ג'רי גרסיה, גיטריסט הגרייטפול דד.

      דמיינו את זה - חצי מיליון בני אדם על פיסת אדמה קטנה

      פסטיבל וודסטוק 1969 (GettyImages)
      פסטיבל וודסטוק (תצלום: GettyImages)

      "אנחנו אבק כוכבים.
      אנחנו מוזהבים.
      ואנחנו צריכים להחזיר את עצמנו לגן העדן".


      (ג'וני מיטשל, "וודסטוק")


      אז איך זה שפסטיבל אחד מעז והופך לאירוע שמגדיר בעיני רבים עשור שלם מלא באירועים היסטוריים, מהפכות ונקודות ציון משמעותיות של המין האנושי? צריך לזכור שזהו העשור שבו ג'ון קנדי נבחר לתפקיד נשיא ארה"ב - ואז נרצח. ואחר כך נרצח גם אחיו בובי. זה היה העשור שבו פיצחו את קוד ה-DNA האנושי. העשור שבו אדולף אייכמן נתפס בארגנטינה ונתלה בישראל. העשור שבו קוקה קולה השיקה לראשונה משקה "דיאט". העשור שבו מרטין לות'ר קינג נאם את הנאום המפורסם בהיסטוריה, ונרצח לפני שזכה לראות את החלום שלו מתגשם. אבל זה גם היה העשור של מירוץ החימוש הגרעיני, של משבר הטילים בקובה והפריצה למפרץ החזירים. מבחינת הדור הצעיר באמריקה זה בעיקר היה העשור של המלחמה המיותרת בוייטנאם. 1.5 מיליון בני אדם מתו במלחמה הזאת, מתוכם כמעט 60 אלף אמריקאים. זה היה העשור שבו השסע התרבותי בחברה האמריקאית התפרץ, וגרם לצעירים ברחבי היבשת לאבד את האמון בשלטון. אגב, זה גם היה העשור שבו האדם צעד לראשונה על הירח. באקלים שבו האירוע ההיסטורי הזה התחולל, קל להבין למה מיליונים עדיין מאמינים שמדובר בהונאה.


      גם מבחינה תרבותית מדובר באחד העשורים העשירים ביותר אי פעם. זה היה העשור שהתחיל עם דור הביט של ג'ק קרואק, ניל קסידי ואלן גינסברג, ונגמר עם קיץ האהבה של ההיפים בסן פרנסיסקו. העשור שהציג לראשונה את "הפלינסטונס" (או כמו שקראו לה אצלנו: "משפחת קדמוני"), תוכנית טלוויזיה מצוירת שלא פונה לילדים בלבד. זה היה העשור שבו מרילין מונרו מצאה את מותה בסיבות שנויות במחלוקת. העשור שבו הבריטים הציגו לעולם לראשונה ג'יימס בונד ודוקטור הו. האמריקאים הציגו את "מסע בין כוכבים". העשור שבו צמחו הרולינג סטונס, הדורז ופינק פלויד. העשור שבו ג'וני קאש התחיל להופיע בבתי כלא. העשור שבו בוב דילן גילה את הגיטרה החשמלית ושינה את המוזיקה כפי שאנחנו מכירים. וכן, זה העשור בו הביטלס נחתו בנמל התעופה בניו יורק, והביאו אחריהם את הפלישה הבריטית לתוך כל בית בארצות הברית.


      יהיה בלתי אפשרי לסכם בכתבה אחת את כל התהפוכות החברתיות והתרבותיות שהוזכרו לעיל ואת הדרכים שהתגלמו בגופו ובמדשאותיו של וודסטוק. אפשר לכתוב ספר על כל אחד מהאירועים שהוזכרו בשתי הפסקאות האחרונות. ואיכשהו, הפסטיבל היה סיכום מושלם לשנות ה-60. לא רק בגלל שהוא נערך רגע לפני שהעשור נחתם, אלא בגלל שהיו בו את היצירתיות של הביטניקים, את האהבה החופשית של ההיפים והמרדנות של הפנתרים השחורים. היה בו את חוסר האמון של הצעירים בכל התגלמות של סמכות הורית או שלטונית. והייתה גם מוזיקה, שהציגה כישרונות ותיקים לצד אמנים בתחילת דרכם (שהפכו מאז לאגדות) שהדהימו את הקהל עם שילובי פיוז'ן של פופ פסיכדלי, רוקנ'רול קלאסי, רית'ם אנד בלוז שחור וגם צליל חדש שטרם נשמע עד אז - Fאנק. היו פסטיבלים מוזיקליים גדולים יותר לפניו ובטח שאחריו, אבל לא היה פסטיבל משפיע כמוהו. ספק אם יהיה.

      השמש צרבה בעיניים, המחזה היה מרהיב

      פסטיבל וודסטוק 1969 (GettyImages)
      פסטיבל וודסטוק (תצלום: GettyImages)

      "תנו לשמש, תנו לשמש לעלות. לשמש לעלות!"


      (הקהל בוודסטוק בזמן סופת גשמים, על פי השיר מהמחזמר "שיער")


      הסופר הנרי ג'יימס טען שהמילים הכי יפות באנגלית הן "שמש של אחר הצהריים". כנראה שהוא חזה את מה שהופיע בשמי מדינת ניו יורק הגדולה, בדיוק היום לפני 50 שנה, כשמישהו ניגש לריצ'י הייבנס ואמר לו לעלות לבמה. הייבנס הצעיר, שהיה רגיל להופיע בבתי קפה בגריניץ' ווילג' לפני עשרות צעירים, ידע שהוא לא אמור להיות המופע הפותח של מה שעדיין נקרא אז "יריד המוזיקה והאמנות של וודסטוק". הוא חשש, אבל הבין שזאת הזדמנות שלא כדאי לו לפספס. היה ניחוח של היסטוריה באוויר.


      השמש צרבה לו את העיניים, אבל לא הפריעה לו לראות את המחזה המרהיב שנגלה מולו. שטיח שמורכב ממאות אלפי אנשים שמחכים למוזיקה שתתחיל. הוא ביצע את ארבעת השירים שלו, וזכה לתשואות נלהבות. כשהוא ירד מהבמה מישהו אמר לו: "למה ירדת? תחזור מהר". הייבנס לא התווכח, ורץ חזרה לבמה כדי לנגן להמונים. מה שהוא לא ידע זה שהוא פשוט היה האמן היחיד שהצליח לגבור על הפקקים ולהגיע לאירוע. "התחלתי לנגן פשוט את כל השירים שהכרתי", הוא סיפר לימים, ואכן - בשלב מסוים המופע שלו הפך להיות חגיגת קאברים ביזארית, כולל שלושה שירים של הביטלס בביצועים מאולתרים למדי. למעשה, ניכר שהוא לא באמת יודע את המילים.


      החולצה הכתומה של ריצ'י הייבנס הפכה למגבת זיעה והוא ביקש לרדת מהבמה, אך המארגנים לחצו עליו לחזור. בלית ברירה הוא התחיל לפרוט על הגיטרה. כשצופים בקטעי הווידאו שתועדו בסרט הדוקומנטרי המפורסם (סך הכל חמש שעות וחצי) ניתן לחשוב בטעות שהוא נסחף עם המוזיקה במין טראנס אמנותי. ואולם, אם מסתכלים טוב, ניתן להבחין שבמשך הדקה שהוא פורט על הגיטרה מין נעימה מאולתרת הוא פשוט מנסה לחשוב "מה לעזאזל אני עומד לשיר עכשיו?". אחרי דקה הוא פתאום יורה את המילה הראשונה שעלתה לו לראש אל מול מאות אלפי הצעירים שמולו: "חופש" (Freedom). הוא החל לאלתר את מה שיהפוך להיות הלהיט הגדול ביותר שלו. דמיינו לעצמכם לאלתר שיר מול מאות אלפי בני אדם, דמיינו שהקהל מצטרף אליכם במחיאות כפיים תוך כדי השיר שאתם ממציאים על המקום. ההופעה הזאת, שפתחה את פסטיבל המוזיקה המפורסם בהיסטוריה, הזניקה את הקריירה של הייבנס. לפני שהלך לעולמו בשנת 2013 הוא ביקש שגופתו תישרף ואפרו יפוזר מעל אתר הפסטיבל. צוואתו קוימה ב-15 באוגוסט, יום השנה להופעה ההיסטורית.

      החופש לאלתר: ריצ'י הייבנס בוודסטוק

      ההופעה המוצלחת של הייבנס הייתה יריית הזינוק לאירוע, ואחריו עלו לבמה עוד 31 אמנים. שלושה בלבד היו שחורים. חמש בלבד היו נשים. בכל זאת שנות השישים. חלק מההופעות הפכו לאגדתיות מאז, כמו זו של ג'ימי הנדריקס שחתמה את הפסטיבל - אבל למעשה חלק גדול מהאמנים היו בתחילת דרכם בזמן וודסטוק - וההילה שסבבה את הפסטיבל הזניקה את הקריירה שלהם לממדי ענק. קחו למשל את להקת סנטנה, עם גיטריסט העל קרלוס סנטנה, שהגיעה לוודסטוק כלהקה אנונימית לחלוטין, עם מתופף בן 20 (הפרפורמר הצעיר ביותר בפסטיבל) ושבעה חברי להקה שנאלצו לחלוק ביניהם את ה-750 דולר שקיבלו על ההופעה. זה היה הכי הרבה כסף שקיבלו עד אותו יום, אבל זו תהיה טיפה בים לעומת הסכומים שירוויחו בעשורים שלאחר הפסטיבל. למעשה, הלהקה הכתה על הברזל כל עוד הוא רותח והוציאה את אלבום הבכורה שלה פחות משבועיים אחרי הפסטיבל, כולל להיט הענק "Evil Ways". בתוך שנה הם הפכו לאחת הלהקות הגדולות בעולם עם להיטים כמו "Black Magic Woman" ו-"Oye Como Va". ספק אם היינו מכירים את השירים האלה, או בכלל שומעים על השם סנטנה, אלמלא אותה גיחה קצרה ומתועדת לשמונה שירים על הבמה בפסטיבל וודסטוק. התיעוד המצולם היה קריטי, מכיוון שלא מעט אמנים שההופעות שלהם נחתכו לבסוף מהסרט - כמו קוויל, סוויטווטר, קיף הארטלי וברט סומר למשל - נשכחו וירדו בתהום הנשייה תוך מספר שנים. לפחות נשארו להם הזכרונות מההופעה ההיא לפני כמה מאות אלפי מסטולים בוודסטוק.

      "פקק התנועה הסבלני בהיסטוריה של ניו יורק"

      פסטיבל וודסטוק 1969 (GettyImages)
      הדרך לפסטיבל וודסטוק (תצלום: GettyImages)

      "אמא ממשיכה לספר לי על הימים שלה בוודסטוק,
      עם חצי מיליון סטלנים, וכולם תקועים עם הרגליים בבוץ,
      חוטפים התקף פאניקה מאסיד
      וממשהו שבוב דילן אמר"


      (ארלו גאת'רי, "Oh, Mom")


      אלא שעם כל הכבוד לשמות הגדולים שהופיעו בוודסטוק, ניתן לטעון שהסיפור האמיתי הם דווקא אלה שלא היו שם, אבל הפסטיבל לא יכול היה להתקיים בלעדיהם. שלושה כאלה בולטים במיוחד: בוב דילן, הביטלס ואלברט הופמן. בעוד השניים הראשונים לא זקוקים להקדמה מיוחדת, השם השלישי עשוי להיות קצת פחות מוכר לחובבי המוזיקה הפופולרית, כנראה בגלל שהוא לא מוזיקאי - אבל התרומה שלו להיסטוריה המוזיקלית היא קריטית.


      בשביל להבין את השפעתו של הופמן על עולם המוזיקה, צריך לחזור בזמן עד שנת 1938 בשוויץ. הופמן, דוקטור לכימיה רפואית, השתתף בעבודת מחקר במעבדות סנדוז בבאזל, שם ניסו למצוא נגזרות רפואיות לפטריית הארגוט, ממנה כבר הצליחו להפיק תרופות לכאבי לידה והקלה על סימפטומים שונים של התקררות, כמו כאב ראש. מטרתו של הופמן הייתה להפיק תרופה שתמריץ את מערכת הדם והנשימה, אך הניסויים שלו חוו כישלון.


      חמש שנים לאחר הניסוי הכושל, הופמן החליט לחזור לגרסה האחרונה של הפרויקט שלו. במהלך העבודה שלו הוא לא השתמש בכפפות, וחלק מהחומר חדר לו לגוף דרך כפות הידיים. זה גרם לו להרגיש מוזר. הופמן נאלץ להפסיק את עבודתו במעבדה באמצע היום, וחזר לביתו כשהרגשה חסרת תקדים של חוסר מנוחה מהולה בסחרחורת קלה התחילה להשפיע עליו. ברשומותיו כתב: "ביום שישי ה-16 באפריל 1943 שקעתי לתוך תחושה לא-בלתי-נעימה של שכרות שמאופיינת בגירוי דמיוני קיצוני. הרגשתי כמו בתוך חלום, ובעיניים עצומות (אור היום היה בוהק באופן לא נעים), קלטתי זרם בלתי פוסק של צורות יוצאות דופן ותמונות חיות... בתוך שעתיים ההרגשה נעלמה". זו הייתה ההתנסות האנושית הראשונה של ניסוי מספר 25 בחומצה ליסרגית דיאתילאמידית, או בשמה המוכר יותר - LSD.


      הופמן הבין שכמות בלתי ידועה של הנוזל המסונתז חדר למערכת הדם שלו דרך כפות הידיים, והחליט לבצע בעצמו ניסוי חוזר - והפעם בלע במכוון 0.25 מ"ג של החומר (יותר מפי 10 מהכמות המומלצת לשימוש עצמי כיום, אם היינו ממליצים). לאחר כשעה הוא הרגיש שינוי לרעה במצבו הפיזי, וביקש מעוזר המעבדה שלו שילווה אותו הביתה. כמקובל בבאזל של אותם ימים, הם עשו את הדרך באופניים, ובמהלך הנסיעה הופמן חווה את "הטריפ הרע" הראשון בהיסטוריה.


      הדוקטור המעונב החל לחוות פרנויה קיצונית, שגרמה לו להאמין ששכנתו השוויצרית החביבה היא מכשפה מימי הביניים. בנוסף חשב שהוא מאבד את השפיות ושהעוזר שלו ניסה להרעיל אותו. רופא מקומי הגיע כדי לבדוק אותו אך לא מצא בו שום הפרעה פיזית. תוך זמן קצר ההשפעות השליליות של החומר פגו, והוא החל להרגיש אופוריה. "צורות קליידוסקופיות מופלאות זינקו מאחורי עיניי הסגורות, נפתחו ונסגרו במעגלים וספירלות, והתפוצצו במזרקות של נוזל צבעוני", הוא תיאר את התחושה במחברותיו, "כל רעש קטן הפך לחיזיון של תמונות פנטסטיות, עשירות בצורה, צבע וחיים".


      בשנים שלאחר הגילוי, הופמן פעל לשימוש ב-LSD ככלי לטיפול פסיכיאטרי. ואכן, פסיכיאטרים רבים ניסו את החומר על עצמם בתחילה כדי לדמות את התחושה של חוסר שפיות - אך בהמשך בעיקר למטרות פנאי והנאה. ניסויים רבים נערכו באמצעות הסם, בין השאר על ידי צבא ארה"ב שערך תצפיות על הומלסים וזונות שהסם ניתן להם בחופשיות, אך ללא ידיעתם. בשנת 1963 פג הפטנט של מעבדות סנדוז על ה-LSD, ולמרות הגבלות רבות שהטילו עליו הוא עדיין היה חוקי, ונכנס, תרתי משמע, לתוך זרם הדם של אמריקה.


      באמצע שנות השישים הפך LSD לסם המקובל בקרב האליטות - בתחילה אצל פסיכיאטרים, רופאים ושאר חברי האקדמיה - ובהמשך נכנסו גם אנשי האצולה התרבותית למעגל הפסיכדלי. למעשה, היה זה הסופר אלדוס האקסלי שטבע את המושג "פסיכדליה" בהקשר של השפעות הסם. ובסוף, הגושפנקה לשימוש חופשי בסם כאמצעי להרחבת תודעה ניתן על ידי חבורה של ארבעה חברים צעירים ושעירים מעיר נמל אפרורית בצפון אנגליה. קראו להם הביטלס והם הוציאו בשנת 1967 אלבום בשם "להקת הלבבות השבורים של הסמל פלפל". השיר השלישי באלבום נקרא "לוסי בשמיים עם יהלומים", או באנגלית - Lucy in the Sky with Diamonds. האותיות LSD כמו קופצות מתוך שם השיר, וכך, למרות הכחשות נמרצות מצד כותב השיר ג'ון לנון, שטען שההשראה לשיר הוא ציור אותו ציירה ילדה בשם לוסי שלמדה עם בנו ג'וליאן, השיר הפך להיות הלהיט הפסיכדלי הרשמי הראשון.


      ההשפעה של הביטלס על הציבור הרחב ובטח על אמנים אחרים הייתה עצומה, ומיליוני צעירים החלו להשתמש ב-LSD. תת-התרבות של "קיץ האהבה" שהחלה בצומת הרחובות הייט ואשברי בסן פרנסיסקו, החלה לנזול מזרחה אל ניו יורק, ובדרך איימה להשמיד את אמריקה הלבנה והמבוגרת. הקריאה "להרוג את כל בני ה-30 פלוס" החלה להישמע בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם. זו כביכול הייתה הלצה.


      אנשי רוח כמו טימותי לירי וקן קיזי החלו להטיף לשימוש ב-LSD כמנוע למהפכה חברתית ותודעתית בארה"ב. תמכו בהם אמנים פופולריים מהגרייטפול דד וג'פרסון אירפליין ועד ג'ימי הנדריקס, וכמובן הביטלס. "Come Together", למשל, היה שיר שג'ון לנון כתב לקמפיין הבחירות של לירי לתפקיד מושל קליפורניה. זו הייתה התשובה של הצעירים שמאסו במלחמת וייטנאם, מאסו בהפרדה הגזעית שעדיין הייתה נוכחת בלא מעט מקומות באמריקה, ובעיקר הרגישו שהם לא יכולים לסמוך על האנשים בשלטון, או על מבוגרים באופן כללי.


      תרבות הנגד של שנות השישים הייתה תופעה ייחודית בהיסטוריה העולמית לא רק בגלל שהיא הצליחה (בארה"ב אך גם בלא מעט מקומות באירופה) בחלק ממטרותיה ללא אלימות ובלי תמיכה של תקשורת ההמונים, אלא בגלל שלמרות ההצלחה שצברה - היא לא שוחזרה מאז בשום מקום בעולם. ההתקוממויות של "האביב הערבי" בעשור האחרון הן בדיוק תמונת המראה של המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז. תותחים במקום פרחים. התפרעויות אלימות במקום שירים.


      לוודסטוק התנקזו יותר מ-400 אלף בני אדם שראו את עצמם כחלק מהמהפכה הזאת. הם לא ידעו שהמהפכה לקראת סופה. מקרי הרצח המזעזעים שהונהגו על ידי הכת של צ'ארלס מנסון סימנו את ההיפים כאנשים מסוכנים על ידי הציבור הנבער שלא ידע לעשות את ההבדל בין אנשי האהבה החופשית לסתם פסיכופת עם שיער ארוך. מקרה רצח מזעזע במהלך הופעה של להקת "הרולינג סטונס" בפסטיבל אלטמונט בקליפורניה ("הוודסטוק של המערב"), ארבעה חודשים בלבד אחרי וודסטוק, יהווה את החותמת העצובה על העשור המרהיב. אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.

      יריד מוזיקה ואמנות: הכרזה המקורית של האירוע

      פסטיבל וודסטוק 1969 (GettyImages)
      כרזת פסטיבל וודסטוק (תצלום: GettyImages)

      כאמור, היו שלושה שהשפיעו יותר מכל על פסטיבל וודסטוק אך לא זכו להשתתף בו. הביטלס היו כבר בישורת האחרונה שלהם כלהקה, וג'ון לנון החליט לעזוב ולהקים הרכב יחד עם רעייתו יוקו. ד"ר הופמן אמנם אחראי על הסם שהיווה את המנוע לתרבות הנגד של שנות השישים, אך התנגד לשימוש ההמוני בו. והשלישי הוא בוב דילן, שאפשר לכתוב אנציקלופדיה שלמה על ההשפעה שלו על כל אירוע תרבותי אמריקאי בשנות השישים (ובכלל) אבל במקרה של וודסטוק ראוי להתייחס לעובדה שבלעדיו, או לכל הפחות אם היה נוהג בצורה יותר אחראית על האופנוע שלו, הפסטיבל הזה לא היה קורה - או אולי היה נקרא בשם אחר.


      ראשית ראוי להזכיר עובדה נשכחת - פסטיבל וודסטוק לא נערך בוודסטוק. למעשה, הוא נערך בעיירה בית אל שרחוקה כ-97 קילומטרים מהעיירה וודסטוק. יותר מהמרחק בין חיפה לתל אביב. אלא שהשם "וודסטוק" כבר הפך למותג באותם ימים, בעיקר בקרב מוזיקאים, בגלל התושב המוכר ביותר של העיירה - איש משפחה חביב בשם בוב דילן.


      דילן החליט "לפרוש" מחיי הכרך הסואנים של ניו יורק, והצפין לאזור הרי הקטסקיל. בימינו האזור מכיל לא מעט אתרי סקי ומחנות נופש למטיילים, אך באמצע שנות השישים של המאה הקודמת זה היה אזור כפרי שקט. דילן התאהב בו. אלה היו הימים אחרי אלבום המופת "Blonde On Blonde" ולצד התקליט הכפול הוא חבק גם בן בכור בשם ג'סי. הוא גידל את בנו ואת בתו המאומצת יחד עם אשתו שרה בבית הגדול בוודסטוק, שם נולדו להם עוד שלושה ילדים בתוך שלוש שנים. הוא אימץ לעצמו חיי כפר פשוטים לצד חמשת ילדיו, ובמקביל עבד על מוזיקה חדשה במרתף האדום שבביתו או בבית הוורוד של חברי הלהקה הקנדית שלו, שנקראה בשם הנוח "הלהקה", שהתמקמו במרחק קצר ממנו.


      האגדה מספרת שב-29 ביולי 1966 בוב דילן עלה על אופנוע ה-500 סמ"ק שלו מדגם טייגר 100 של חברת טריומף הבריטית, ואיבד שליטה ממש ליד ביתו בוודסטוק. המסתורין סביב התאונה ממשיך להעסיק היסטוריונים מוזיקליים עד היום הזה, מכיוון שלמרות שדילן נעלם מעין הציבור לשמונה שנים בעקבות התאונה, הוא מעולם לא אושפז ואין שום תיעוד של הפציעה שלו. תיאוריית הקונספירציה הנפוצה מספרת שהוא פשוט סבל מהתמוטטות עצבים, שהביאה אותו להסתגר בביתו. בספרו האוטוביוגרפי "כרוניקות" דילן המשיך לפזר רמזים לכך שהתאונה הייתה רק תירוץ כשכתב: "עשיתי תאונת אופנוע, נפצעתי והחלמתי. האמת היא שפשוט רציתי לפרוש ממרוץ העכברושים".


      כך או כך, ביתו של דילן הפך להיות מוקד לעלייה לרגל למוזיקאים מרחבי העולם. אריק קלפטון וג'ורג' האריסון הגיעו מאנגליה כדי להקליט אצלו במרתף, ואן מוריסון הגיע מאירלנד, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין לא הסתפקו בהקלטות, רכשו בתים בסמוך אליו. העיירה הקטנה שמספר התושבים שלה עמד על 3,836 בתחילת העשור הפכה להיות אזור מלא בכוכבי ענק, והכפילה את גודלה עד סוף העשור. ואז גם התחילו הפסטיבלים.


      ג'ון מופיט, מתופף חובב וגגן מוסמך, רצה לנצל את הנהירה המוזיקלית לעיירה הקטנה, והחליט להרים מיני-פסטיבל מוזיקלי במסורת הפסטיבלים הגדולים בניופורט ומונטריי. בקיץ של 1967 מופיט שכר חווה גדולה שישבה ממש על היציאה מהכביש הראשי לעיירה והצליח להביא כמה זמרי פולק מניו יורק שיגיעו להופיע באירוע שנמשך שלושה ימים. ריצ'י הייבנס (אותו אחד שיפתח את וודסטוק שנתיים מאוחר יותר), טים הרדין ופיל אוקס היו חלק מהמשתתפים ב"וודסטוק סאונד אאוט" הראשון. כאלפיים איש בסך הכל נכחו בשלושת ימי הפסטיבל הקטן, שאורגן כל כך מהר ובלי שום תהודה תקשורתית עד כדי כך שמעטים מתושבי וודסטוק בכלל ידעו שפסטיבל מוזיקלי מתקיים להם בחצר האחורית.


      שנה לאחר מכן כבר קמו חקיינים למופיט, ופסטיבל מקביל בשם "וודסטוק סאונד" נערך בתחילת השנה. סך הכל התקיימו עוד כשישה מיני-פסטיבלים כאלה בוודסטוק בשנת 1968. חלקם בחווה שבה נערך הפסטיבל הראשון, וחלקם בחצר האחורית של בית הקולנוע המקומי הקטן. הפסטיבלים המשיכו להיות צנועים יחסית, עם קהל של פחות מאלף צופים בכל מופע - אבל אמנים מהשורה הראשונה החלו להימשך לאירועים בוודסטוק, הרבה בזכות ההילה של השכן דילן (שלא השתתף באף אחד מהאירועים). גם אמנים בינלאומיים החלו להגיע לפסטיבלים, ביניהם רוברט וויאט ולהקתו Soft Machine וגם להקת פרוקול הארום הבריטית, שלהיטם הגדול "A Whiter Shade of Pale" נחשב כבר אז לקלאסיקה, והפך לאחד מההמנונים הבלתי רשמיים של קהילת ההיפים.

      האמריקנה הקלאסית. שיירת המכוניות לפסטיבל

      פסטיבל וודסטוק 1969 (GettyImages)
      הדרך לוודסטוק (תצלום: GettyImages)

      "אני יכול לראות חבורה של יצורים רטובים
      להסתכל עליהם במרוצה
      רעש הפקקים של הקרנבל
      הוא מתיז עליי מנגינה"


      (ג'ימי הנדריקס, "Rainy Day, Dream Away")


      אחד מהנוכחים במיני-פסטיבלים האלה היה היפי צעיר בשם מייקל לאנג. בגיל 23, היהודי מגודל השיער עזב את לימודיו בניו יורק ועבר לגור בפלורידה - שם פתח חנות למכירת מוצרי עישון, שהפכה להיות בית למסטולים של מיאמי. בגיל 24 הוא כבר הפיק את "פסטיבל הפופ של מיאמי". היום הראשון של הפסטיבל נחל הצלחה כבירה כאשר 25 אלף צעירים נלהבים נהנו מהופעות אדירות של פרנק זאפה, ג'ון לי הוקר, ארת'ור בראון וג'ימי הנדריקס, בהופעה אגדית שלימים אף תועדה והתפרסמה תחת DVD רשמי.


      רבים מחשיבים את ההופעה ההיא של הנדריקס לטובה ביותר שלו אי פעם, ולבטח הטובה ביותר שתועדה - אך בזמן ההופעה עצמה היו כמה מאות צופים בודדים בקהל, וגם הם נראו מנומנמים ורדומים - דבר שרק הרגיז את הנדריקס יותר, וגרם לו להופיע בקצב יותר אגרסיבי. האגדה מספרת שבסוף ההופעה, הנדריקס העצבני זרק את הגיטרה שלו לקהל - ומי שתפס אותה הוא לא אחר מאשר פרנק זאפה. היום השני של הפסטיבל, שאמור היה לכלול גם הופעה של צ'אק בארי ולהקת ליל שלושת הכלבים, בוטל בעקבות גשם - דבר שגרם להנדריקס לכתוב את השם: "Rainy Day, Dream Away". הכישלון היחסי של הפסטיבל הניב ללאנג היהודי הפסדים כספיים, והוא החליט לעזוב את מיאמי. כמה חודשים לאחר מכן הוא השתכן בעיירה קטנה מצפון לניו יורק. כן, ניחשתם נכון, גם הוא נמשך אחרי ניחוחות התהילה של דילן אל וודסטוק.

      ההופעה הכי טובה של הנדריקס? פסטיבל הפופ של מיאמי

      המיני-פסטיבלים של וודסטוק העירו בלאנג את החיידק, והוא הבין שמה שהיה חסר בפסטיבל במיאמי הוא בדיוק מה שמצא באווירה הייחודית והכפרית של וודסטוק, שהצליחה לשמר את האמריקנה הקלאסית גם אחרי המהפכה הביטניקית וההיפית. "הפסטיבלים הקטנים של וודסטוק ב-1968 היו הניצוץ בלהבה שהיא פסטיבל וודסטוק של 1969", הסביר לימים, "הייתה שם פשוט אווירה אדירה, והתפאורה הכפרית שרטטה בדיוק את קווי המתאר לאירוע שרציתי לעשות. המחשבה הייתה לשכפל את הפסטיבלים האלה, פשוט בקנה מידה יותר גדול, בלי לוותר על האינטימיות הרגשית".


      לאנג החל לחפש אחר מקום שיכול לארח את הפסטיבל, אליו הוא העריך שיגיעו כ-50 אלף צופים. באזור וודסטוק לא היה מקום מספיק גדול כדי לארח כזאת כמות של אנשים, ולאנג החל לחפש בעיירות הסמוכות. לבסוף חכר את הפארק התעשייתי של העיירה ווקיל בתמורה ל-10,000 דולר (בערך 70 אלף דולר של ימינו). אלא שאנשי העיירה שהחלו להיחשף ליחסי הציבור לפסטיבל חששו מהצפת האזור בהיפים, והחליטו להעביר חוק לפיו כל התכנסות של מעל ל-5,000 איש כרוכה ברישיון מיוחד. הרישיון כמובן לא ניתן להם, בתואנת שווא שבתי השימוש שנרכשו על ידי לאנג ושותפיו אינם עומדים בסטנדרט העירוני.

      השד לא היה נורא כל כך. תערוכת הצילומים של ראלף אקרמן במתחם

      פסטיבל וודסטוק 1969 (GettyImages)
      פסטיבל וודסטוק (תצלום: GettyImages)

      "נתקלתי בילד האלוהים,
      הוא הלך במורד בדרך,
      שאלתי אותו לאן הוא צועד
      וכך הוא אמר לי:
      'אני ממשיך מכאן לחווה של יסגור
      אני הולך להצטרף ללהקת רוקנ'רול,
      אני הולך להתחבר לאדמה,
      ולשחרר את נשמתי'".


      (ג'וני מיטשל, "וודסטוק")


      היה כבר לוגו. היו פרסומות ברדיו. אפילו היו כמה אמנים סגורים. "יריד המוזיקה והאמנות של וודסטוק" כבר יצא לדרך, אך כעת מצאו את עצמם המארגנים בלי מיקום להופעה. סיורים קדחתניים נערכו באזור עד שלבסוף לאנג ראה את הרפת הגדולה של מקס יסגור, שמשקיפה על אזור המרעה של 650 הפרות שלו, שעוצב על ידי הטבע בצורה של קערת דשא ענקית. יסגור, עוד אחד מהיהודים שמרכיבים את סיפורנו, הסכים להצעה להשכיר את החווה שלו. מה שהוא לא ידע זה שהעסקה הזאת תעלה לו בבריאות, תרתי משמע.


      הפגנות נערכו באזור עיירת בית אל הסמוכה, וקריאות להחרים את מוצרי החלב שמיוצרים ברפת של יסגור החלו להישמע באזור. אלה באו בנוסף למכתבי איום מפורשים שהגיעו ליסגור בן ה-49, החולה במחלת לב, שרק הוחמרה בעקבות ההחלטה לארח את הפסטיבל. כל אלה כמובן לא מנעו ממנו להפוך להיות אחד הדוברים הנלהבים בעד הפסטיבל. "אנחנו, המבוגרים, חייבים לעשות יותר בשביל לסגור את הפער מהצעירים", הוא הסביר.


      יסגור הפך להיות אחד הגיבורים של הפסטיבל לא רק בגלל שהשכיר את השטח להופעה. כשהחלו הבעיות באספקת המזון, הוא החל להציע אוכל ומים ללא תמורה לקהל האלפים. "איך אפשר לגבות מבני אדם כסף על מי שתייה?", הוא צוטט בתקשורת הארצית לאחר שהציב שלב גדול מחוץ לביתו עם הכיתוב: "מים חינם".


      ראוי לציין שהוא לא היה היחיד, תושבי העיירה הסמוכה מונטיסלו שפחדו בתחילה מגל ההיפים שיגיע לאזור, גילו שהשד אינו נורא כל כך - ואפילו להפך. למרות הסטיגמה שנבנתה להם בתקשורת, ההיפים התגלו כצעירים מנומסים, אדיבים ומלאי סבלנות. לאחר שהקרח נשבר רבים מהמקומיים אירחו בביתם חלק מבאי הפסטיבל, וחילקו מזון ושתייה לצעירים.


      למרות שהיה בעצמו רפובליקני, יסגור האמין בזכותם של באי הפסטיבל להביע את מחאתם נגד מלחמת וייטנאם. ביום השני של הפסטיבל, יסגור הוזמן לבמה ונתן נאום קטן, בסופו אמר: "הדבר החשוב ביותר שהוכחתם פה לעולם זה שחצי מיליון ילדים - ואני קורא לכם ילדים מכיוון שיש לי ילדים מבוגרים יותר מרובכם - יכולים להתאסף יחד וליהנות משלושה ימים של כיף ומוזיקה ולא לעשות שום דבר פרט לכיף ומוזיקה, ואלוהים יברך אתכם על זה". הקהל תגמל אותו במחיאות כפיים סוערות, ואחריו עלה ג'ו קוקר וביצע את אחד הקאברים המפורסמים בהיסטוריה. באותו רגע אף אחד לא שאל למה הביטלס לא הגיעו לוודסטוק.

      ארבעה אנשים מימנו את ההוצאות של הפסטיבל - לצד מייקל לאנג היו ג'ון רוברטס, ג'ול רוזנמן וארטי קורנפלד (כן, הקשר היהודי לא נגמר). המבוגר מביניהם היה בן 26. הם האמינו שיצליחו להביא לפסטיבל 50 אלף צופים שישלמו 18 דולר בתמורה לכרטיס משולב לשלושת ימי הפסטיבל, או 8 דולר לכרטיס ליום אחד. זה היה מספיק להם בשביל להחזיר את ההשקעה, לא יותר. הם לא חשבו למכור מרצ'נדייז, הם לא ניסו להרוויח כסף מדוכני מזון ושתייה. בסופו של דבר הגיעו לאירוע למעלה מ-400 אלף איש, מעטים מהם טרחו לשלם כסף על כרטיס מראש - כל השאר נכנסו בחינם. למזלם של המשקיעים, ההכנסות שהגיעו מהזכויות שלהם על הפצת הסרט שצולם בפסטיבל (שזכה בפרס האוסקר לשנת 1970) עזרו לכסות את כל ההוצאות.


      מאות שוטרים ניו יורקים היו אמורים לאבטח את המתחם בתמורה ל-50 דולר ליום (סכום עתק לשוטר באותם ימים) אך לפי עדויות הם לקחו את הכסף ועזבו. 18 המאבטחים הפרטיים (שעבדו במשמרות) נאלצו לשמור על הסדר, אבל בסופו של דבר לא היה צורך בהם. הפסטיבל עבר כאמור ללא אף תקרית אלימה. לפחות בקרב הקהל, על הבמה זה כבר סיפור אחר.

      היו לחברי הלהקה את כל הסיבות להיות עצבניים: הופעת The Who

      בזמן ההופעה של להקת The Who הבריטית, שביצעה לפנות בוקר סט שכלל כמעט את כל האלבום הטרי שלהם, אופרת הרוק האגדית "טומי" - קפץ חבר בלתי צפוי לבמה ותפס את המיקרופון של הגיטריסט פיט טאונסנד. החבר, אבי הופמן (כי מזמן לא הוזכר כאן איזה שם יהודי), היה אקטיביסט פוליטי קיצוני למען זכויות אדם, שמחה נגד מלחמת וייטנאם. הופמן לקח את המיקרופון והחל לדבר נגד העונש המוגזם של ג'ון סינקלייר, ממייסדי מפלגת "הפנתרים הלבנים", שנכלא זמן קצר קודם לכן לתקופה מופרכת של 10 שנים לאחר שהציע לשוטר סמוי ג'וינט. טאונסנד המופתע שבדיוק כיוון את המגבר החל לצעוק לעבר הופמן: "תזדיין מפה! תזדיין לי מהבמה!". הופמן המשיך לנאום לקהל כשטאונסנד הגיח מאחוריו, והטיח את הגיטרה שלו בגבו. ההופעה המשיכה כאילו לא קרה דבר ישר אל השיר הבא כאשר לאחריו טאונסנד פנה לקהל, הסביר להם שהוא דווקא מסכים עם תוכן הדברים של הופמן, אבל מסרב לפגוע בטוהר הבמה ולהפוך את ההופעה שלו למניפסט פוליטי. "אני אהרוג את האיש הבא שיעלה על הבמה שלי", אמר לקהל, שהגיב בצחוק רם ומחיאות כפיים סוערות. "אתם יכולים לצחוק", הגיב טאונסנד העצבני, "אבל אני מתכוון לזה".


      יש לציין שהיו לחברי הלהקה את כל הסיבות להיות עצבניים. הלהקה הבריטית נתקעה יחד עם ההמונים בפקקים ונאלצו לסחוב את הציוד שלהם בבוץ הכבד. ההופעה עצמה התחילה רק בחמש בבוקר, אל מול קהל מסטול ומנומנם. ובכל זאת, לצד ההופעה של סליי ומשפחת סטון, זו כנראה הייתה ההופעה הטובה ביותר בפסטיבל מבחינה מוזיקלית. סולן הלהקה רוג'ר דאלטרי סיפר שהרגע בו השמש החלה לזרוח בדיוק כשהוא שר את "ראו אותי, הרגישו אותי, געו בי, רפאו אותי" היה הרגע הכי מושלם שהוא חווה בהופעה אי פעם. אורה של השמש מעולם לא זרח על מטרה נעלה יותר.

      "עד שהגענו לוודסטוק, הכוחות כבר מנו חצי מיליון
      ובכל מקום אפשר היה לראות חגיגות ושירה
      ואז חלמתי שראיתי את המפציצים שמובילים את להק המטוסים
      הופכים לפרפרים מעל האומה"


      (ג'וני מיטשל, "וודסטוק")


      מעבר להופעות הגדולות ולצעירים שעושים אהבה בבוץ, התמונה המפורסמת ביותר כנראה מוודסטוק היא הפקק הגדול שנמשך לאורך 27 קילומטר. התקשורת דיווחה בזמן אמת שזהו "פקק התנועה הסבלני ביותר שאי פעם נצפה בניו יורק", כאשר עשרות אלפים נתקעו לזמן של בין 8 ל-10 שעות(!) בדרך מניו יורק לאתר. רבים נטשו את הרכב שלהם בצד הדרך ועשו את הדרך הארוכה ברגל. רבים אחרים החליטו לוותר על החוויה, וחזרו על עקבותיהם. משוער כי מדובר בלא פחות מ-250 אלף אנשים, שכמעט היו בוודסטוק. סביר להניח שחלקם מספרים ב-50 השנים האחרונות שהם כן היו שם.


      מי שראו את פקק הענק מלמעלה היו חברי להקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג - שהוטסו במסוק כדי להגיע להופעה שלהם, שהייתה למעשה ההופעה השנייה שלהם אי פעם, והראשונה מול קהל גדול. אחלה מקום לסיפתח. "אני זוכר שאמרנו לעצמנו 'זה הרבה יותר גדול ממה שחשבנו'. כל הכביש הראשי של מדינת ניו יורק היה חסום", סיפר לימים דיוויד קרוסבי, "ראינו מרבד של חצי מיליון איש לפחות שמילא את החווה. הבנו שאנחנו כבר לא היפים אינדיבידואלים, יש כאן תנועה אמיתית שגדולה מאיתנו".


      ההופעה שלהם התחילה בשעה שלוש לפנות בוקר ביום האחרון של הפסטיבל, ונמשכה כשעה. מי שהייתה אמורה להופיע בנוסף באותו לילה הייתה זוגתו של חבר הלהקה גרהאם נאש, זמרת הפולק ג'וני מיטשל. בעקבות אחת העצות הגרועות בתולדות תעשיית המוזיקה, מיטשל העדיפה להתארח בתוכנית האירוח של דיק קאבט במנהטן, מכיוון שהמנהל שלה אמר לה שיש יותר צופים לקאבט מאנשים שישמעו על הפסטיבל הזה ליד הרפת.


      בדיעבד, מיטשל הרגישה שהיא נושלה מאחד מהרגעים הגדולים בתולדות המוזיקה, וכתבה את השיר "וודסטוק" בחדר המלון שלה, בזמן שצפתה בדיווח חדשותי על הפסטיבל בטלוויזיה. השיר משתמש בדימויים מעולם הנצרות, ומשווה בין באי הפסטיבל לילדי האלוהים, שלפי האמונה הנוצרית הם המלאכים שיביאו את השלום ויקימו מחדש את גן העדן עלי אדמות. השיר, שבוצע בין השאר גם על ידי קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג בשינויים קלים, הפך לאחד מההמנונים הכי מזוהים עם תנועת הנגד של שנות השישים. "ג'וני אמנם לא הייתה בוודסטוק, אבל אף אחד לא הצליח לזקק יותר טוב ממנה בדיוק את ההרגשה של הפסטיבל", אמר עליה לימים דיוויד קרוסבי.


      שנים רבות אחרי כן, בריאיון ב-2014, תיאר ניל יאנג את התחושה שלו כמישהו שהופיע על הבמה בוודסטוק: "אתה מסתכל סביבך ואתה מבין שאף פעם לא ראית כל כך הרבה אנשים בהופעה. חצי מיליון אנשים הגיעו לשם, וזאת הייתה פעם ראשונה שדבר כזה קורה. זה היה מיוחד. ולפתע זה נופל עליך, יש כאן חצי מיליון אנשים! זה הדור שלנו! אנחנו 'מישהו' בשביל האנשים האלה. וכל האנשים האלה הם איתנו. לצדנו. והמוזיקה היא חלק מזה. המוזיקה היא לא סחורה, היא לא תוכן. המוזיקה היא זאת שהפיחה חיים בתנועה הזאת".

      אתה מסתכל סביבך ומבין שאף פעם לא ראית כל כך הרבה אנשים בהופעה"

      פסטיבל וודסטוק 1969 (GettyImages)
      פסטיבל וודסטוק (תצלום: GettyImages)

      "הבדידות היא אינסופית, קרה כמו חימר
      אתה תמיד יכול לחזור,
      אבל אף פעם לא תוכל ללכת עד הסוף"


      (בוב דילן, "מיסיסיפי")


      50 שנה אחרי וקשה להאמין שיהיה פעם עוד וודסטוק. זה לא שלא ניסו, כולל פסטיבל שאמור היה להיערך ממש בימים אלה ובוטל ברגע האחרון. היו הופעות גדולות יותר, היו פסטיבלים עם ליינאפים מרשימים יותר, אבל וודסטוק היה פסטיבל חד פעמי לא רק בגלל הראשוניות שלו, ולא רק בגלל שהצליח לגבור על כל הבעיות הלוגיסטיות ולהפוך לאחד מהרגעים הכי מזוהים עם דור שלם. וודסטוק היה כזה בגלל שהוא שבר מחסומים בלתי נראים שהיום נראים לנו מגוחכים. הוא הצליח לטשטש את הזהויות האמריקאיות ולהפוך את כל תתי-התרבות לתרבות אחת גדולה וגאה.


      כשהביטלס נחתו בארצות הברית בפעם הראשונה בשנת 1964 הם נשאלו מה הדבר שהם הכי חולמים לראות באמריקה. פול ענה: "אנחנו רוצים לראות את בו דידלי ואת מאדי ווטרס". העיתונאים הלבנים בשדה התעופה שאלו אותם בפליאה: "איפה המקומות האלה?". מקרטני המשועשע ענה: "אתם לא מכירים את האנשים המפורסמים שלכם?". האנקדוטה הזאת מזכירה כמה עמוק היה פער התרבויות בארצות הברית. אמריקה הלבנה לא הכירה את התרבות השחורה הענפה שצמחה בקרבה, וכך הלהקות הבריטיות כמו הביטלס, הסטונז והאנימלס זכו לכבוש את ארה"ב במהלך "הפלישה הבריטית", כשהן מציגות לאמריקאים את ההשפעות של הבלוז האמריקאי השחור, פשוט במעטפת לבנה.


      והנה, כמה שנים עברו והאמן שזכה לשכר הכי גבוה בפסטיבל הכי גדול בהיסטוריה היה ג'ימי הנדריקס, מוזיקאי שחור, בתקופה שבה שחורים עדיין נשאו על נשמתם את צלקות הסגרגציה. המופע של הנדריקס בוודסטוק לא נחשב לאחד מהמוצלחים שלו, אבל הוא כן כלל את אחד מהרגעים הכי אייקונים של הסיקסטיז - כשג'ימי ביצע את גרסתו להמנון האמריקאי על הפנדר סטראטוקסטר בגרסה קיצונית שדימתה בין השאר צלילי ירי מלחמתיים. ההופעה נגמרה והקהל המועט שעדיין נשאר בחווה של יסגור החל לאסוף את החפצים שלו ולנקות את הפסולת שנשארה סביבם. שנות השבעים עמדו מעבר לפינה. קיץ האהבה עמד בפני סיום. השלום לא יגיע. הביטלס עומדים להודיע על פירוק. ג'ימי הנדריקס מת שנה אחרי הפסטיבל. ג'ניס ג'ופלין מתה חודש אחריו. המלחמה בוייטנאם תיגמר, ופרשת ווטרגייט תציף את השחיתות של וושינגטון אל פני השטח. אבל בינתיים, היו עוד כמה רגעים של תמימות בלתי מזיקה. כל מה שנותר ממנה זה אבק כוכבים.