עוצמה גולמית

צילום: , GettyImages

השבוע לפני 50 שנה עלתה להקת הסטוג'ס להופעה בפסטיבל מוזיקה בסינסינטי. ההופעה, שתיעדה בזמן אמת את איגי פופ קופץ לקהל ומורח על עצמו בספונטניות חמאת בוטנים על החזה, חשפה לעולם לראשונה את הטירוף של "סנדק הפאנק". חודשיים לאחר מכן הוא חזר לגור בקרוואן של ההורים

זו הייתה אמורה להיות פעולה משטרתית פשוטה, והיא נגמרה באחת מהמחאות האזרחיות הגדולות והאלימות ביותר בתולדות ארה"ב. על הדרך היו מהומות, ביזה והמון דם שנשפך לשווא. המושל זימן את המשמר הלאומי, והנשיא שנזף בשידור חי בטלוויזיה במפגינים שלח לעיר כוחות צבא גדולים, כולל אלפי חיילים מהדיוויזיה המוטסת ה-82 ומהדיוויזיה המוטסת ה-101. אותן יחידות היסטוריות שנלחמו במלחמות העולם ופלשו לנורמנדי כעת נאלצו להתמודד עם המון זועם שפשוט נמאס לו. רבים מהמוחים היו חיילים משוחררים בעצמם.

זו הייתה הבולטת, וההרסנית ביותר, מבין 159 מחאות אזרחיות שפרצו ברחבי ארה"ב במה שכונה לימים "הקיץ החם והארוך של 1967". הביטלס בדיוק הוציאו את סרג'נט פפר בצד השני של האוקיינוס, ישראל כבשה את ירושלים והגדילה את שטחה פי 3, ובמערב התיכון האמריקני האזרחים נלחמו מול טנקים ברחובות על הזכות לחיות. זה נגמר ב-43 אזרחים הרוגים (33 מהם שחורים), עוד 16 הרוגים לכוחות הביטחון, 1,189 פצועים שנזקקו לטיפול ומעל ל-7,000 עצורים. העיר דטרויט עצמה הוחרבה, פיזית, כאשר מאות מבנייני העיר פשוט נשרפו כליל במהומות ואלפי אזרחים ברחו מהעיר ונטשו את האזור.

עוד בוואלה! NEWS

נופל על הרגליים

לכתבה המלאה
חייל במשמר הלאומי של מישיגן ברחובות דטרויט, יולי 1967 (צילום: AP)

ג'יימס אוסטרברג ג'וניור, ג'ים לחבריו, שמע על המהומות בביתו באן ארבור, הפרבר האקדמי והלבן של דטרויט. ג'ים אמנם גדל במרחק קצר מאוניברסיטת מישיגן היוקרתית, והאזור עצמו נחשב לאיכותי ואמיד, אבל הוא עצמו חי בשוליים העניים של העיר יחד עם הוריו בקרוואן עם שני חדרים. כשהוא הגיע לגיל תיכון הוא היה חבר לספסל הלימודים של בני עשירים, רבים מהם צאצאים לאצולת תעשיית המכוניות של דטרויט. לימים הוא יספר שהוא לא היה מחליף את העושר שלהם במה שהיה לו - סט תופים שההורים שלו קנו לו במתנה ליום הולדת 14. את התופים הם נאלצו לאפסן בחדר השינה שלהם, בזמן שהם עברו לישון בחדר הקטן שלו, שלא היה בו מקום ליותר ממיטה.

בתיכון הוא הפך להיות המתופף של להקה מקומית בשם "האיגואנות". כתוצאה מכך, הוא זכה לכינוי חדש בקרב חבריו - איגי. הוא היה בן 20 כשהמהומות הכו בדטרויט השכנה. הדיווחים בכלי התקשורת סיפרו על אלפי בתים שננטשו בעיר. כולם דיברו על פוליטיקה ומחאה, אבל מה שאיגי שמע זה "דירות נטושות בחינם שאפשר לנגן בהם מוזיקה כל היום". זה בדיוק מה שהוא עשה, הוא נסע לדטרויט יחד עם שלושה מחבריו במטרה להקים להקה. ללהקה עדיין לא היה שם, או שירים.

מבט מהאוויר על השריפות ברחבי דטרויט במהלך המהומות של 1967 (צילום: אימג'בנק GettyImages)
הוא היה בן 20 כשהמהומות הכו בדטרויט השכנה. הדיווחים בתקשורת סיפרו על אלפי בתים שננטשו בעיר. כולם דיברו על פוליטיקה ומחאה, אבל מה שאיגי שמע זה "דירות נטושות בחינם שאפשר לנגן בהם מוזיקה כל היום"

עוד נחזור לאיגי וחבריו שצמחו מתוך ההריסות של דטרויט, אבל בשביל להבין את הסיפור שלהם צריך לחזור כמה שנים אחורה כדי לקבל מושג על ממדי ההרס הפיזי והתרבותי שגרמו המהומות של 1967. אלה לא היו רק 2,509 בתי העסק שדיווחו על ביזה, 1,400 המבנים שנשרפו או 412 הבתים שנהרסו כליל והפכו לבלתי ראויים למגורים (וזרקו לרחוב 388 משפחות שהפכו לחסרות בית). זו הייתה התנפצות האידיליה של דו-קיום תרבותי בין שחורים ללבנים, שהייתה רק בחיתוליה בשנות השישים.

דטרויט נחשבה מאז 1920 לבירת התעשייה האמריקנית. הכינוי "מוטור סיטי" ניתן לה בזכות מפעלי המכוניות הרבים שהוקמו בעיר. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, 4 מתוך כל 5 מכוניות בעולם הגיעו מדטרויט. העיר הייתה הסמל להצלחה של מעמד העובדים, היא היוותה מקור לגאווה. זו הייתה העיר בה ייצרו, הלכה למעשה, את החלום האמריקני. באופן טבעי העיר משכה לתוכה מחפשי עבודה, ואזרחים שחורים רבים הגיעו מרחבי המדינה כדי למצוא לעצמם איזו עבודת כפיים איכותית באחד ממפעלי התעשייה בעיר.

הדמוגרפיה של דטרויט, שהייתה לבנה לחלוטין בתחילת המאה, השתנתה בקצב מסחרר. בתחילת שנות השישים שחורים הפכו להיות 30% מתושבי העיר, ב-1967 הם הפכו להיות הרוב בעיר בה כל נציגי הציבור, כל השוטרים וכל עמדות הכוח עדיין נשלטו על ידי לבנים (אגב, גם בימינו ראש העירייה של דטרויט לבן, למרות שהלבנים מהווים כ-10% מאוכלוסיית העיר). לא צריך להיות מומחה להיסטוריה של ארה"ב ביחס לשחורים בשביל להבין שזאת הייתה פצצת זמן שרק חיכתה להתפוצץ. בדיוק כפי שהיא מתפוצצת ממש כרגע מסיבות אחרות, אבל לא שונות בהרבה.

הנרי פורד עם הדגם החדיש ביותר לשנת 1905, מחוץ לבית החרושת של פורד בדטרויט (צילום: אימג'בנק GettyImages)

ואולם, עד פרוץ המהומות ב-1967 דטרויט הייתה סמל לדו-קיום בין-גזעי, בעיקר בזכות סצנת המוזיקה של העיר. העיר הייתה בית לקהילת הבלוז עוד בשנות העשרים, אבל נהוג להתחיל לספר את סיפורה של תעשיית המוזיקה הענפה של העיר עם הגעתו לעיר של ג'ון לי הוקר ממיסיסיפי בתחילת שנות ה-40. הוקר חיפש עבודה בעיר בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומצא עבודה כשרת במפעל של ג'נרל מוטורס. הוא חסך מספיק כסף כדי לקנות גיטרה חשמלית. הוקר שכלל את הסאונד של הדלטה בלוז והפך לאחד מהמוזיקאים המשפיעים של שנות ה-50 באמריקה. למרות שכמעט כל אחד מ-500 השירים שהקליט כללו רק אקורד אחד, הוא נחשב עד היום לאחד הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה. קסם שכזה.

לקראת סוף העשור, הבלוז פינה את מקומו לרוקנרול, והיה זה בארי גורדי ג'וניור, נכד של עבד מג'ורג'יה ויליד אמריקני שהצליח להפוך את המוזיקה לגורם מאחה ומרפא לקהילה האפרו-אמריקנית. גורדי היה הילד השביעי מתוך שמונה. הוא נקרא על שם אביו, בנו של עבד ששוחרר במהלך חייו, והפך לאבא ל-23 ילדים לבעלות האחוזה הלבנה שלו (14 מהם מתו בלידה). גם זו חלק מההיסטוריה של אמריקה. בארי גורדי ג'וניור הגיע לדטרויט כמו רבים לפניו כדי להתפרנס מעבודת כפיים. הוא החל לעבוד בבית החרושת של חברת פורד-מוטורס (בו עבד לפני שנים ג'ון לי הוקר), והוקסם מהיעילות של פס הייצור. הוא ראה בפס הייצור סוג של אמנות. בצד אחד נכנסים חומרי גלם, ובצד השני יוצאת מכונית מוכנה לנהיגה. באמצע יש הרבה אנשים שעושים את העבודה שלהם בצורה מונוטונית בתמורה לשכר לא גבוה, אך בלעדיהם אנשים עשירים לא יוכלו לנסוע במוסטנג עם גג נפתח.

גורדי לקח את הרעיון לפס ייצור, והלביש אותו על תעשיית המוזיקה. הוא חשב על אולפן בו אנשים ייכנסו בדלת אחת בתור אנונימיים לחלוטין, ויצאו בדלת השניה עם שיר שיהפוך אותם לאלילים. הרעיון שלו היה ליצור מפעל לייצור מוזיקה שתדבר לצעירי אמריקה, שתחבר אותם. הוא קרא למפעל המוזיקה שלו על שם העיר - "מוטור טאון" - או בקיצור, מוטאון.

12 שירים במקום הראשון במצעד הבילבורד. בארי גורדי והסופרימס (צילום: אימג'בנק GettyImages)

קשה לסכם את התרומה של מוטאון למוזיקה האמריקנית בכמה מילים, ולכן לא נעשה את זה - רק נציין שמות שהתגלו לעולם בזכות החברה: דיאנה רוס והסופרימס, מייקל ג'קסון, סטיבי וונדר, הטמפטיישן, סמוקי רובינסון, המירקלס, דה פור טופס, מרת'ה אנד דה ואנדלס, אדווין סטאר, מרווין גיי ועוד רבים. הם נכנסו ל"מפעל" של גורדי כאנונימים לחלוטין, פגשו את אנשי פס הייצור הולנד-דוזייר-הולנד, שכתבו והפיקו את השירים, ויצאו ככוכבים. גורדי, שהחל את דרכו בעולם המוזיקה ככותב שירים, הפך לאיש העסקים השחור המצליח ביותר בתעשייה. לפי ההערכות, גורדי בן ה-90 שווה כיום כ-350 מיליון דולר.

בימים בהם ביונסה היא הכוכבת הגדולה בעולם קשה להסביר כמה חשובה הייתה חברת מוטאון ליצירת האינטגרציה המוזיקלית שהיום נראית לנו ברורה מאליה. השיא המסחרי והמיתוגי של החברה הגיע עם להקת הסופרימס - שלוש נשים שחורות בהנהגת הסולנית דיאנה רוס שהפכו ללהקה האמריקנית המצליחה בתולדות ארה"ב. למעשה, מלבד הביטלס, אף להקה לא זכתה בארה"ב לפופולריות כמו הסופרימס בשנות השישים. עם 20 סינגלים שהגיעו לטופ 20 במצעד הבילבורד, מתוכם 12 הגיעו למקום הראשון (כמעט כולם ברצף) - הסופרימס נחשבת עד היום ללהקה האמריקנית המצליחה בהיסטוריה. הסופרימס הייתה הלהקה האהובה על הנוער באמריקה, בלי הבדל של דת גזע ומין. ההפרדה המלאכותית של "מוזיקה לשחורים" ו"מוזיקה ללבנים" התנפצה לרסיסים בזמן שדיאנה רוס הפכה להיות הכוכבת הגדולה ביותר בארה"ב למרות שהייתה "בצבע הלא נכון".

לרגע, נראה שמדטרויט תצא הבשורה. מרטין לותר קינג והתנועה לזכויות האזרח סימנו את דטרויט כמוקד לשינוי וערכו בעיר את "צעדת החופש" ב-23 ביוני 1963 יחד עם רבע מיליון בני אדם. בסוף הצעדה קינג ידבר בפני הקהל הענק ויספר שיש לו חלום, בנאום חוצב להבות. הנאום הזה יהפוך להיות חלק מההיסטוריה האמריקנית כשהוא יבוצע שוב, חודשיים אחרי, בצעדת ענק בוושינגטון. המוזיקה של מוטאון והתנועה של ד"ר קינג סחפו אחריהם גם את הנוער הלבן בארה"ב, ובעיקר בדטרויט. לצד הגטו השחור צמחו מהפכנים לבנים באזורי התעשייה של העיר. היה לשחורים ולבנים שני דברים במשותף: הם אהבו רוקנרול, והם שנאו את כל סמלי השלטון, עם דגש על המשטרה. יש דברים שלא משתנים.

עוד בוואלה! NEWS

"חלף עם הרוח" גזעני מאוד, אבל זאת לא הבעיה הכי גדולה שלו

לכתבה המלאה
הסופרימס, מרת'ה והוונדלס, סמוקי רובינסון, הטמפטיישן והמירקלס בסיבוב יחסי ציבור של מוטאון בלונדון (צילום: אימג'בנק GettyImages)

הלהקה הכי מזוהה עם גל המחאה הלבן של דטרויט הייתה MC5. בתחילת דרכה ללהקה לא היו חומרים מקוריים משלה, והיא הופיעה רק כלהקת קאברים. ובכל זאת, הם הפכו להיות אחד השמות החמים ביותר בדטרויט, בזכות האנרגיה הפוליטית הייחודית שהייתה להם על הבמה. מבקרי מוזיקה מקומיים השוו את המופעם שלהם ל"אורגיית רחוב" ו"כוח טבע קלסטרופובי שאי אפשר להשתלט עליו".

ללהקה אולי לא היו שירים מקוריים, אבל בהחלט היו לה דעות פוליטיות מוצקות. הלהקה חיה בקומונה בסגנון מרקסיסטי, והונהגה על ידי המפיק ג'ון סינקלייר (שסירב לקבל את התואר "מפיק", והתעקש שיקראו לו "מדריך"), שהיה תחת מעקב חשאי של ה-FBI עקב חשד להמרדה. סינקלייר והלהקה ביקשו לתמוך בארגון "הפנתרים השחורים" והקימו את תנועת "הפנתרים הלבנים". ההופעות שלהם כללו לא מעט פרובוקציות, כמו זריקת רימוני סרק לתוך הקהל ושלהוב הקהל נגד השלטון. במהלך אחת ההופעות סינקלייר העביר ג'וינט לבחורה שישבה לידו בקהל, היא הייתה סוכנת חשאית של המשטרה. הוא נעצר ונגזרו עליו 10 שנים בכלא. ג'ון לנון התגייס למחאה שפרצה בעקבות העונש הכבד, וכתב שיר למען שחרורו. יומיים לאחר שביצע את השיר בהופעה מאולתרת בדטרויט, סינקלייר שוחרר מהכלא.

האלבום הראשון של ה-MC5 כלל מוזיקה מקורית שהוקלטה בהופעה חיה. הסינגל "Kick Out The Jams" שהפך לאחד משירי המחאה המפורסמים נגד מלחמת וייטנאם הוא ככל הנראה השיר הראשון אי פעם שהשתמשו בו במילה "מאדרפאקרס" במוזיקה הפופולרית.

אבל השוטרים לא עצרו בשם האהבה. בלילה של ה-23 ביולי 1967 הם פשטו על פאב מקומי בשם "החזיר העיוור" ברחוב 12 של דטרויט. שם אירוני בדיעבד. השעה הייתה 3:45 לפנות בוקר ולמקום לא היה רישיון לפעול בשעה הזאת. השוטרים ציפו למצוא כמה שיכורים בעייתיים, ובמקום הם מצאו 82 צעירים שחורים שחגגו את חזרתם לעיר של מספר חיילים מקומיים מהמלחמה בוייטנאם. השוטרים החליטו להפעיל היגיון בסיסי והחליטו לעצור את כולם. הבעיה: איך מכניסים 82 אנשים לתוך ניידת משטרה אחת? השוטרים הזעיקו תגבורת וניידות רבות החלו להגיע למקום, ומשכו את תשומת לבם של השכנים. במקום החלה מהומה, מישהו זרק בקבוק זכוכית שפגע באחד השוטרים - וזו הייתה יריית הפתיחה לחמישה ימים של אלימות קיצונית. כל הזעם התפרץ. דטרויט לעולם לא תחזור להיות מה שהיא הייתה פעם. גם לא מבחינה מוזיקלית.

איגי היה מתופף מלא אנרגיות ש"נמאס לו לראות את הישבנים של שאר חברי הלהקה בזמן הופעות", הם היו להקה שחיפשה סולן שיתאים לקצב שלהם - זה היה שידוך שנעשה בגן עדן, או בגיהנום, תלוי את מי שואלים

ווין קריימר, הגיטריסט של להקת MC5, התאהב בקת'י אשטון. זה מרגיש כמו משפט קטן וחסר משמעות, במרוצת ההיסטוריה הרבה אנשים התאהבו בהרבה אנשים. אלא שהמשיכה של קריימר לאשטון הולידה להקה, שהפכה לאחת הלהקות המשפיעות בהיסטוריה, ולכן כדאי להתעכב על המשפט הזה. לקת'י היו שני אחים מוזיקליים. במרתף הבית שלהם באן ארבור הם נהגו לערוך "הופעות" שהיו בהן מעט מאוד מלודיות, אבל המון רעש ואנרגיה. האח הגדול רון הופקד על הגיטרות, האח הצעיר סקוט היה אחראי לתופים והשכן דייב אלכסנדר, שכולם קראו לו "זנדר", ניגן על גיטרת הבס, למרות הפרט השולי שהוא לא ידע לנגן בכלל.

השלושה חסכו כסף בעבודות מזדמנות במפעלים, זנדר מכר את האופנוע שלו, והם טסו ללונדון כדי "לחפש את הביטלס". הם לא מצאו אותם. במקום, הם התגלגלו להופעה של להקת The Who במועדון המרקי בעיר. האנרגיה החייתית של קית' מון, הקצב הבלתי מתפשר של ג'ון אנטוויסל ופיט טאונסנד, ובעיקר הנוכחות הבימתית של רוג'ר דלטרי השאירה אותה המומים. כשפיט החל לנפץ את הגיטרה שלו על המגברים, הם הבינו מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים. הם ידעו בדיוק איזו מין להקה הם רוצים להקים, והיא לא הייתה דומה לביטלס בשום דרך.

לאחר שחזרו לאן ארבור הם פגשו את ג'ים אוסטרברג, אתם כבר יכולים לקרוא לו איגי בשלב הזה. הוא היה מתופף מלא אנרגיות ש"נמאס לו לראות את הישבנים של שאר חברי הלהקה בזמן הופעות", הם היו להקה שחיפשה סולן שיתאים לקצב שלהם - זה היה שידוך שנעשה בגן עדן, או בגיהנום, תלוי את מי שואלים.

נמאס לו להסתכל על התחת של שאר חברי הלהקה, אז הוא עבר לפרונט (צילום: אימג'בנק GettyImages)

כאמור, ווין קריימר מ-MC5 התאהב באחותם של רון וסקוט אשטון, וכדי להתקרב אליה הוא הזמין את הלהקה חסרת השם לחמם אותם. הם הופיעו כמעט בכל ערב באולמות נשפים ברחבי דטרויט. ל-MC5 כבר הייתה הילת הערצה מקומית, בעוד איגי והחברים היו אנונימיים לחלוטין. הארבעה היו בטריפ אסיד כשהחליטו לקרוא לעצמם "הסטוג'ס הפסיכדליים", וזה השם שדבק בהם כשהחלו להופיע כלהקת החימום של ה-MC5.

בשלב זה הם ביצעו בעיקר קאברים, אבל המוזיקה הייתה משנית, זה היה מופע אוונגארד לכל דבר. ההופעה הראשונה שלהם הייתה בליל כל הקדושים של 1967, מספר חודשים אחרי שוך המהומות. איגי עלה לבמה כשהוא לבוש בכותונת לילה וחמוש בשואב אבק ביד אחת, ומיקסר חשמלי ביד השניה. על ראשו היה כובע רחצה שעליו הודבקו פסים של נייר אלומיניום. זה היה מטורף בדיוק כמו שזה נשמע. חברי הלהקה ישבו על הרצפה מאחוריו, היה שם טרמין שהפיק קולות חייזריים, גיטרת פלדה הוואית שכל המיתרים שלה היו מכוונים בצורה מעוותת לאותו תו, ובקבוקי שמן עליהם הקיש המתופף. כל הקקופוניה הזאת הייתה כלום לעומת הרגע בו איגי מילא את המיקסר החשמלי במים, הפעיל אותו, והכניס את המיקרופון לבפנים. הקהל היה בהלם, בדיוק כפי שאיגי והחברים רצו. "מעולם לא ראיתי דבר שדומה לזה אפילו", סיפר ג'ון סינקלייר לימים, "הייתי מפוחד. חשבתי לעצמי: 'ג'יזס, אפשר לשמוע את הרעש שלהם עד קצה העיר'".

השמועה עשתה לה כנפיים והמופע הכפול של הסטוג'ס הפסיכדליים ו-MC5 הפך להיות הכרטיס הכי לוהט בסצנה המחתרתית של מדינת מישיגן. אנשים הגיעו יום אחרי יום כדי לצפות במופע, בעיקר כדי לראות איזה תעלול איגי הולך לבצע היום. זה נראה כאילו שברגע שהמוזיקה מתחילה, משהו פנימי באיגי משתחרר ומתפרץ באנרגיה שמעולם לא נראתה קודם על במה. הלהקה החלה להשתעשע עם כתיבת מוזיקה מקורית, אבל המופע עדיין התבסס על קאברים, אלתורים ובעיקר על האנרגיה החייתית של איגי.

הכל בזכות הקראש על האחות. איגי פופ עם ווין קריימר (צילום: AP)

לפני הופעה ב-3 במרץ 1968, פגשו חברי הלהקה בחור מקומי מאן ארבור בשם ג'ימי פופ, שהיה מוכר בעיירה מכיוון שהוא איבד את כל שיער גופו, כולל הגבות, מסיבה לא ברורה. ג'ימי אתגר את איגי לגלח את הגבות שלו, וכמובן שהוא קיבל על עצמו את האתגר. איגי גילח את פניו, כולל את הגבות, איפר את פניו בצבע לבן בסגנון של פנטומימאי ועיצב לעצמו פיאת אפרו מנייר כסף ונצנצים. באותה הופעה איגי למד מדוע האבולוציה בחרה להעניק לבני האדם גבות - כדי למנוע מזיעה להיכנס לנו לעיניים. זיעה, איפור ונצנצים זלגו לתוך עיניו של איגי במהלך ההופעה, כאשר רק בסופה, כאשר האדרלנין ירד, החל איגי להרגיש את הנזק שהוא גרם לעיניו, שנראו כאילו הן עומדות לצאת מחוריהן. מאותו לילה שאר חברי הלהקה החלו לקרוא לו בשם החיבה "פופ".

בשלב מסוים איגי פיתח לעצמו "תלבושת אחידה". הוא היה עולה על הבמה ללא חולצה, תמיד, כאילו סבל מאלרגיה לבד בחלק העליון של גופו. פלג הגוף העליון שלו היה מעוצב בצורה שרירית באופן טבעי, אך במקביל הוא סבל מתת-משקל כמעט קיצוני באותם ימים, דבר שהודגש עוד יותר על ידי מכנסי ה-PVC ההדוקים שעיצבה בשבילו בקי, אשתו של רוב טיינר, סולן להקת MC5. בהופעה באוגוסט 1968 בפרבר קטן של דטרויט בשם רומאו, איגי הקשית את גבו לאחור בזווית קיצונית, ועיוות את גופו עד שאיבר מינו פשוט יצא לו מהמכנסיים. זה יקרה לו עוד הרבה פעמים בקריירה, אבל הפעם זה קרה בטעות. כוחות משטרה הגיעו למקום ועצרו את איגי על התערטלות במקום ציבורי. בהופעה אחרת, איגי הכה את עצמו בחזה החשוף באמצעות מקל תיפוף עד שהטורסו שלו התמלא בדם. המעשה רק עזר לפרסם יותר את המופע הכפול של הסטוג'ס וה-MC5.

חודש לאחר מכן, ליתר דיוק ב-22 בספטמבר 1968, הכל ישתנה עבורם. דני פילדס, איש יחסי הציבור של חברת התקליטים אלקטרה, הגיע לצפות בהופעה של ה-MC5 במטרה להחתים אותם על חוזה הקלטות. ההופעה נערכה באולם הנשפים של אוניברסיטת מישיגן באן ארבור. כשפילדס התקרב לאולם, הוא החל להרגיש ויברציות בגוף שלו. הוא שמע את צליל הגיטרות של רון אשטון, ואת הצליל המתכתי שהוחזר בפידבק מהקירות של האולם. הוא שמע את איגי שר. הוא שמע את הקהל צורח בהתלהבות. הוא התאהב במוזיקה שהוא שמע והחליט להחתים אותה. הוא לא ידע שזאת בכלל להקת החימום. באופן מפתיע, הלהקה שהייתה ידועה בעיקר בגימיקים הבימתיים שלה, הוחתמה דווקא בזכות הכישרון המוזיקלי שלה.

במפתיע, הם הוחתמו בגלל הכישרון המוזיקלי, ולא בגלל תמונות מהסוג הזה (צילום: אימג'בנק GettyImages)
"לא רצינו להיות להקה של שינויי אקורדים ומילים עמוקות", הסביר איגי פופ בביוגרפיה שלו, "שמעתי את כל מה שבוב דילן והרולינג סטונס הקליטו עד אז, ידעתי שאנחנו לא יכולים להתחרות בזה. רצינו להעביר את האנרגיה מההופעות שלנו לאלבום"

חברי הלהקה קיבלו 5,000 דולר במעמד החתימה על החוזה (ה-MC5 שהחותמו במקביל קיבלו 20 אלף), והבינו שהם צריכים לשנות כיוון אם הם רוצים להצליח באמת. מסיבה לא ברורה, ההחלטה הראשונה שהם החליטו לעשות היא לשנות אתה שם מ"הסטוג'ס הפסיכדליים" ל-"הסטוג'ס". חברי הלהקה, ככל הנראה מסטולים לחלוטין, נכנסו לפאניקה שלארי, מו ושמפ - חבורת "שלישיית המוקיונים" (באנגלית: "שלושת הסטוג'ס") - יתבעו אותם על השימוש בשם. לפי האגדה, רון אשטון התקשר למו האוורד ושאל אותו אם זה בסדר שהם ישתמשו בשם, מו צעק עליו שהם יכולים לקרוא לעצמם איך שהם רוצים וניתק את השיחה. "הסטוג'ס" נולדו.

הלהקה הבינה שעם חוזה הקלטות מקצועני ביד הם צריכים לעשות שינויים והתחילו לעבוד על מוזיקה מקורית שיכולה להחזיק אלבום, אבל בסגנון שלהם. "לא רצינו להיות להקה של שינויי אקורדים ומילים עמוקות", הסביר איגי פופ בביוגרפיה שלו, "שמעתי את כל מה שבוב דילן והרולינג סטונס הקליטו עד אז, ידעתי שאנחנו לא יכולים להתחרות בזה. רצינו להעביר את האנרגיה מההופעות שלנו לאלבום". הם נסעו לניו יורק כדי להקליט את האלבום הראשון שלהם עם המפיק ג'ון קייל, חבר להקת "מחתרת הקטיפה". היו להם רק שלושה שירים, והם החליטו לחלוק את הקרדיט בין כל חברי הלהקה כאקט קומוניסטי. "אכלנו יחד, שתינו יחד, כתבנו את השירים יחד", הסביר איגי. בפועל את מילות השירים כתב איגי בעצמו, תחת מוטו שאסור לשירים להיות עם יותר מ-25 מילים. וכך כל שיר נמשך דקות ארוכות, לפעמים מעל 10 דקות של מוזיקה מאולתרת וצורמנית, כאשר חלקי השירה ממלאים רק חלק קטן מההקלטה. איגי נאלץ להודות בינו לבין עצמו שהתוצאה קצת משעממת. "השירים התחילו עם ריף נחמד, ואז שתי דקות של שירה, ואז עוד מלא זמן של מוזיקה ניסיונית. בערך בדקה השישית איבדתי עניין", הוא סיפר בביוגרפיה שלו.

גם חברת התקליטים לא אהבה את התוצאה, ובעיקר את העובדה שחלקו של איגי (שקיבל באלבום את הקרדיט בתור איגי סטוג') באלבום כמעט ולא מורגשת. חברי הלהקה אמרו שאין בעיה, ויש להם עוד שירים להקליט. זה שקר. הם פרשו באותו יום לחדר שלהם במלון צ'לסי, ואלתרו במהירות מספר שירים. למחרת הם הגיעו והקליטו אותם ללא שום חזרה. התוצאה הייתה נפלאה והשירים "1969", "No Fun", ו-"I Wanna Be Your Dog" היוו השראה כמעט לכל להקת פאנק שקמה בשנות השבעים ובוצעו באינספור גרסאות כיסוי. אלא שבזמן אמת האלבום הראשון של הסטוג'ס, שנקרא על שם הלהקה, נכשל מסחרית ולא נמכר בשום מקום מחוץ לאזור דטרויט.

למרות כישלון האלבום, ההופעות של הסטוג'ס החלו למשוך יותר ויותר צופים, שהגיעו לראות את האנרגיה הבימתית החולנית/מרהיבה של מי שכבר החל להיות מוכר בתור איגי פופ, שילוב של שני הכינויים שלו. הקהל החל לקחת חלק פעיל במופע, ואם איגי לא היה יורד מהבמה מוכה וחבול הם הרגישו שהם לא קיבלו את ההופעה שהובטחה להם. בקבוקים נזרקו לבמה, צופים ניסו לעלות לבמה ולדחוף את חברי הלהקה. כמו שם הלהיט הגדול שלהם, זה היה "לא כיף". ובכל זאת, הם המשיכו ולו מהסיבה הפשוטה שהם היו צריכים את הכסף.

במאי 1970 חברי הלהקה קיבלו הזדמנות נוספת מאלקטרה. הם הגיעו לאולפן החברה בלוס אנג'לס, שם חיכה להם דון גלוצ'י, קלידן להקת הקינגסמן, שנבחר על ידי חברת התקליטים להפיק את אלבומם השני. שני הצדדים לא אהבו בהתחלה את החיבור. גלוצ'י הלך לצפות בלהקה בהופעה חיה והודיע למנהלים שלו שאין סיכוי שאפשר להעביר את מה שהסטוג'ס עושים על הבמה בתקליט. הלהקה מצדה לא אהבה את השיטות המסודרות והנקיות של גלוצ'י להקליט מוזיקה. הלהקה הקליטה את שבעת השירים החדשים באולפני אלקטרה במשך שבוע (כל יום הוקדש לשיר אחר), ולבסוף, כשהקשיבו לתוצאה הסופית הם לא יכלו להסתיר את אכזבתם.

חברת התקליטים החליטה לבוא לקראת הלהקה, ונתנה לאיגי ולחברים את האפשרות לעשות מה שהם רוצים באולפן כדי לגרום לעצמם להרגיש בנוח כמו על הבמה. האולפן המקצועי הופשט כמעט לחלוטין מציוד ההקלטה המקצועי והחדשני שבו, ובמקום הוכנסו לאולפן המגברים המיושנים שליוו את הלהקה בהופעות עוד מימי אן ארבור. במקום להשתמש במיקרופון קונדנסר בעל דיאפרגמה איכותית שהולבש על בום, איגי פשוט החזיק במיקרופון עם כבל והתרוצץ באולפן. התוצאה הייתה גולמית, רועשת, מלוכלכת. זה היה האבטיפוס המושלם למוזיקת הפאנק שהולכת לשטוף את העולם בעשור הקרוב. האלבום "Fun House" היה יצירת מופת. באופן טבעי, גם הוא נכשל מסחרית.

אחרי שני אלבומים כושלים, ולמרות שכמעט כל מי שראה אותם בהופעה נשבע שמדובר בלהקה הטובה בעולם, חברת אלקטרה ביטלה את החוזה עם הסטוג'ס. זה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של הלהקה. חברי הלהקה הבינו שהעולם לא מוכן עדיין לאמנות שלהם, והפרידה הייתה בלתי נמנעת. האחים אשטון חזרו לגור אצל ההורים. איגי פופ, בן 23, חזר לקרוואן של הוריו ונעזר בהם כדי להיגמל מההתמכרות שלו להרואין. דייב אלכסנדר מת כמה שנים לאחר מכן בגיל 27 מסיבוכים של אלכוהוליזם.

זה אמור היה להיות הסוף העצוב של הלהקה, אלא שאז התברר שרשת NBC מתכוונת לשדר ברחבי ארה"ב תוכנית בשם "רוק לאמצע הקיץ", שהיא בעצם גרסה ערוכה של שעה וחצי מתוך פסטיבל הרוק בסינסינטי שנערך כמה חודשים קודם לכן, חודש לפני שהאלבום "Fun House" יצא לחנויות. הפסטיבל, שנערך בדיוק השבוע לפני 50 שנה, כלל בין השאר מופעים של להקת מאונטין, טראפיק, גראנד פאנק ריילרואד, אליס קופר והסטוג'ס. האחרונים גנבו את ההצגה. המצלמה של NBC מתעדת את איגי קופץ שוב ושוב אל הקהל, תופעה שמעולם לא תועדה קודם. הוא שר כשהוא עומד יציב על ידיהם של המעריצים, כמו ישו שהולך על המים. המצלמות תיעדו מישהו בקהל שמגיש לאיגי צנצנת גדולה של חמאת בוטנים. הזמר לא מתבלבל ומתחיל למרוח לעצמו את הממרח הדביק על החזה החשוף, ובמקביל מתחיל לזרוק צ'אנקים מתוקים אל תוך הקהל. השדר של NBC ברקע מנסה לתאר מה הוא רואה ולא מצליח למצוא את המילים. זו הפעם הראשונה שארה"ב נחשפה לאנרגיה המטורפת של איגי פופ. תאהבו אותו או תשנאו אותו, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.

בהמשך איגי יוזמן להקליט אלבום עם דיוויד בואי בלונדון, הוא יזמן אליו את חברי הלהקה האחרים ויחד הם יוציאו את Raw Power תחת השם "איגי והסטוג'ס" בחברת קולומביה. זה היה האלבום הכי רועש שהוקלט אי פעם. מדעית. מעולם לא הוקלט אלבום עם ממוצע דציבלים גבוה יותר. הם מתחילים הכי חזק, ולאט לאט מגבירים. כמו שני האלבומים הקודמים, גם האלבום הזה ייכשל מסחרית אך הפעם הוא לפחות זכה לביקורות חיוביות ממבקרי המוזיקה. זה יהיה האלבום האחרון שהסטוג'ס יקליטו עד 2007.

כמו ישו שהולך על המים, ומורח על עצמו חמאת בוטנים על החזה. איגי פופ בפסטיבל בסינסיטי (צילום מסך)
איגי החל להטיח קללות גזעניות לעבר בחור אפרו-אמריקני בקהל, תוך כדי שהוא מציע לו לדקור אותו עם סכין קצבים שהונח על הבמה. הצופה האומלל ויתר על התענוג, ואיגי בתגובה לקח את הסכין וחרט לעצמו איקס על החזה, תוך כדי שהוא מתיז דם לכל עבר

הלהקה המשיכה להופיע בשלל הרכבים עוד מספר שנים עד שאיגי החליט לצאת לדרך עצמאית. בשנת 1974 נערכה בלוס אנג'לס הופעת הסולו הראשונה של איגי פופ. הוא כינה את המופע "רצח של בתולה" והציג את המופע כמחזה מאולתר. במהלך המופע איגי פנה לקהל ושאל "אתם רוצים לראות דם?", והקהל הריע בתגובה. הם הכירו את תעלולי הבמה של המוזיקאי האוונגרדי. איגי פנה לגיטריסט רון אשטון - שעלה לבמה בתלבושת מלאה של חייל נאצי - והפציר בו להצליף בו נמרצות. לאחר מכן איגי החל להטיח קללות גזעניות לעבר בחור אפרו-אמריקני בקהל, תוך כדי שהוא מציע לו לדקור אותו עם סכין קצבים שהונח על הבמה. הצופה האומלל ויתר על התענוג, ואיגי בתגובה לקח את הסכין וחרט לעצמו איקס על החזה, תוך כדי שהוא מתיז דם לכל עבר. זו הייתה עוד הופעה ממוצעת של מי שכבר התחיל ליהנות מההילה של "סנדק הפאנק".

בשנת 2003, שלושים שנה לאחר האלבום האחרון שלהם, הלהקה חזרה להופיע יחד. הם אפילו הוציאו את אלבומם הרביעי ב-2007, אז הם גם הגיעו להופעה בגני התערוכה בתל אביב. כל מי שהיה במופע הזה, לבטח מי שהוזמן על ידי איגי לעלות על הבמה תוך כדי שהוא מקלל את המאבטחים, יודע שהוא זכה לראות את אחד המופעים הגדולים בתולדות ישראל.

בינואר 2009 רון אשטון נמצא מת בביתו באן ארבור. הלהקה המשיכה להופיע בלעדיו, הפעם תחת השם "איגי והסטוג'ס" ועם הגיטריסט ג'יימס וויליאמסון (שניגן עם הלהקה באלבום השלישי). בשנת 2014 הלך לעולמו סקוט אשטון. הסקספוניסט הוותיק סטיב מקקיי שליווה את הלהקה מאז אלבומה השני מת שנה לאחר מכן. בשנת 2016, ווליאמסון הוציא הודעה רשמית על סופה של הלהקה. "כולם מתו חוץ ממני ומאיגי. זה מגוחך להמשיך להופיע תחת השם 'איגי והסטוג'ס כשנשאר רק סטוג' אחד בחיים", לשון ההודעה. איגי פופ עצמו ממשיך להופיע. הוא חגג 73 באפריל האחרון, ונכון להיום הוא עדיין אמן הבמה עם הכי הרבה אנרגיה ותאווה לחיים בעולם.

  • איגי פופ
  • הסטוג'ס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully