שלומי שבן. ראובן קסטרו
שלומי שבן/ראובן קסטרו

איך שהזמן עובר כאילו כלום

27.11.2020 / 0:00

הפגישה הנבואית עם דודו טופז, ההסתגרות בשירותים, הנוכחות האלוהית ביצירה וההודעה המכושפת מחוה אלברשטיין. בריאיון לרגל 20 שנה לצאת אלבום הבכורה, שלומי שבן מדבר עם עמית סלונים על הכול, וגם מסביר למה זה בסדר להשתמש במילה שרמוטה בשיר. פרויקט מיוחד - חלק א'

זה סיפור שמתחיל בבית שימוש. מקום די מסריח, באופן אובייקטיבי, להזניק מתוכו קריירה חדשה. מוזיקאים ותיקים, אנשי הפקה מנוסים ושאר פועלי הסאונד ישבו להם באולפני "המון" המיתולוגיים ברמת גן, וחיכו לטאלנט האלמוני שייצא מחדר השירותים ויואיל בטובו לבצע את השירים שהוא כתב, והוא בשלו. במובנים מסוימים כל החיים הכינו אותו לרגע הזה, במובנים אחרים הוא ברח מהרגע הזה כל חייו. הבריחה האחרונה הייתה לנוחיות.

"אף פעם לא אהבתי להקליט", מספר שלומי שבן בריאיון לוואלה! NEWS לרגל 20 שנה ליציאתו לאור של אלבום הבכורה שלו, "כל כך התרגשתי עד שבשלושת הימים הראשונים פשוט לא הייתי בהקלטות, כי הייתי בשירותים. לא ניכנס לציורים גרפיים, אבל זה לא שהייתי הולך לשירותים מדי פעם אלא פשוט רוב היום ביליתי שם. לא הייתי מסוגל לצאת. לא האמנתי שזה קורה לי. האנשים האלה באו לנגן את השירים שלי, שאף אחד לא שמע אותם עדיין, ובסוף הם התחילו להקליט בלעדיי. זה עלה המון כסף ואני לא הייתי מסוגל לצאת. היה דיבור שאם האלבום הזה יגיע למעמד של אלבום זהב, הוא ייתלה בשירותים של האולפן".

השילוב המעודן של הומור עצמי, חשיפה מדודה ונוסטלגיה מהולה במציאותיות אכזרית מלווה את כל השיחות עם שלומי שבן. המוזיקאי המוערך מתגלה כדמות שונה לחלוטין מזו שמצטיירת מבין שירי התוכחה של האלבום ההוא מלפני 20 שנה. מי שלא התבייש להכניס את כל מדינת ישראל למיטה שלו ב"אריק" או לדברים שעשה על השטיח לדניאלה, נראה די נבוך כשמישהו ברחוב מזהה אותו וזורק לו מחמאה לבבית. ואולי אלה דווקא השירים ההם, הבתוליים, שמסירים ממנו איזו שכבה של קוליות תל אביבית. הוא יודע שחלק מהטקסטים ההם לא היו עוברים את מבחן 2020, בלשון המעטה. קשה לדמיין מוזיקאי אנונימי פורץ לשוק המקומי בימינו עם המילה "שרמוטה" בשם סינגל הבכורה שלו.

זה לא היה מעשה אמיץ, הוא מסביר בלי גרם של צניעות מזויפת, זו פשוט הייתה השפה אז. זה היה טבעי. וגם, הוא לא באמת חשב שמישהו ישמע בכלל את השירים האלה. זה נראה כמו חלום. פנטזיה של כל ילד בן 19 שכותב שירים, לא יותר. ברטרוספקטיבה כנה הוא יודע להתמודד עם הבעייתיות של חלק מהשירים, אבל לא מתחרט עליהם. גם אם חלקם גורמים לו לחוסר נוחות מסוימת, הוא עדיין אוהב אותם.

שלומי שבן. ראובן קסטרו
"היה דיבור שאם האלבום הזה יגיע למעמד של אלבום זהב, הוא ייתלה בשירותים של האולפן". שלומי שבן/ראובן קסטרו

"יצא לי לשמוע את 'שרמוטה פוריטנית' לקראת הריאיון, ואני חושב שהיום היה קשה להשמיע אותו ברדיו", אומר שבן, "הייתי זמר אלמוני, והשיר נכנס לפלייליסט של גלגלצ והושמע בשעות היום. זה לא הפך לסערה. במרוצת השנים נדרשתי להגן על השיר, והותקפתי ממקומות מפתיעים, אבל דווקא כשהוא יצא היו רק דיונים קלילים סביבו. אני חושב שרוב הדיון היה על השם שלי ולא על שם השיר בשלב הזה".

ואז עוברות השנים ועולות טענות שאתה שוביניסט ומיזוגן.

"זה קרה לי הרבה מאז. אני עונה בתוקף 'לא', אפילו שיש לי היום הרבה מחשבות שונות על השיר".

ואיך זה מרגיש לחזור אליו אחרי 20 שנה?

"עם השנים הגנתי על השיר ועל זכותו להיות מושר, ואני עדיין עומד על זה, אבל אני עדיין מרגיש פחות נוח לשיר את המילה הזאת, כי באמת יש פה איזושהי הגזמה ודרמה מיותרת סביב הדבר הזה. אני חושב שהמילה שרמוטה יכולה להיכלל בשיר. היא יכולה להיאמר בזעם גם. אבל צריך לדעת שמשהו לא בסדר בזה. בשיר הזה, הדובר, שהוא אני, לא יודע את זה. הבחורה בכלל לא שם, היא רק מתוארת".

זה משהו שחוזר לאורך האלבום, הנשים כמעט תמיד פסיביות.

"זה שונה כי הבחורה הספציפית ב'שרמוטה פוריטנית' הייתה קיימת, אבל כבר לא הייתה שם. 'יעלה', 'דניאלה' ו'טליה' הן מין רעיונות של בחורות. בחורות שדמיינתי אותן וחשבתי איך זה יהיה לחיות איתן. המון שנים לא שרתי את 'שרמוטה פוריטנית', לא בגלל איזו טראומה או משהו, הוא פשוט נשר מהסט. ואז, כששרתי אותו אחרי הרבה זמן, באופן טבעי שרתי רק את המילה 'פוריטנית'".

היום היית כותב כזה שיר?

"הייתי יכול לכתוב שיר כזה. אבל הייתי מנסה למצוא צימוד מילים משכנע יותר. אם הייתי חושב שזה צמד המילים שהולם ביותר את הסיטואציה, הייתי עושה את זה שוב. במקרה הזה אני חושב שלא".

החוויה המאוחרת של התגובות ל"שרמוטה פוריטנית" מייצרת איזה צנזורה פנימית? יש משהו שלא תכתוב עליו היום?

"אין נושא שאני יכול להגיד לך שהוא לא ראוי או שאסור חס וחלילה לשיר עליו. אני לוקח ברצינות את המלאכה. כתיבת שירים ופזמונים היא סוגה בידורית, אבל היא קודם כל אמנותית והיא לא פחותה מכתיבת פרוזה או שירה, ועל כן היא יכולה וצריכה לכלול כל נושא, כל רגש, כל סיטואציה שיכולה להתרחש בעולמנו הגשמי".

לא קרה מצב שכתבת שיר, ואולי אהבת אותו, אבל אמרת לעצמך שזה פשוט לא שווה לפרסם אותו כי אתה תחטוף עליו?

"לא. זה היתרון בלהיות לא גדול מדי או לא גדול בכלל. אני עובד מול ציבור שמכיר את הטקסטים שלי. זה מה שאני עושה, ומי שלא מכיר את זה לא מכיר את זה, ומי שמכיר את זה לא יכול להיות מופתע מזה. הנאמנות שלי היא למה שמעניין אותי ומה שחשוב בעיניי לא כנושא, אלא דווקא ב'איך'. אם אני מצליח לנסח משהו שלטעמי חשוב ברגע נתון אז אני אלך על זה בכל הכוח. בשביל זה אני עושה את זה. זה התענוג שלי".

שלומי שבן. ראובן קסטרו
"כתיבת שירים ופזמונים היא סוגה בידורית, אבל היא קודם כל אמנותית והיא לא פחותה מכתיבת פרוזה או שירה". שלומי שבן/ראובן קסטרו

האגדה מספרת שכמה ימים אחרי שיצא לאור סינגל הבכורה של שבן, "שרמוטה פוריטנית", הזמר שלומי שבת קיבל שיחת טלפון מאביו, שדרש לדעת מדוע הוא עושה לו בושות ושר שירים על שרמוטות. במרחק 20 שנה שבן כבר יכול לצחוק על זה. הוא מסוגל להתגבר על הפרפקציוניזם שטבוע לו בדי.אן.איי ומצליח לאהוב את היצירה הבתולית שלו, בצורה מאוד מפוכחת, כמעט בלי סייגים.

כשאני מסתכל על תמונות שלי מלפני 20 שנה אני תמיד אוהב את מה שאני רואה. אני צעיר יותר, רזה יותר ועם יותר שיער. אפילו תמונות שבזמן אמת לא אהבתי היום נראות לי נהדרות. כמה זה דומה ללהקשיב לאלבום שיצרת לפני 20 שנה?

"זה בדיוק אותו דבר. אתה מקשיב לשירים ושואל את עצמך: 'מה, למה שנאת את עצמך כל כך?'. ישבתי היום וחיכיתי שהבן שלי יסיים את שיעור הפסנתר שלו, וניצלתי את הזמן להקשיב לאלבום. ואז שמעתי את 'יחזקאל ממשיל' והתרגשתי. לא מהשיר, אלא מהטוטאליות, והאמונה העצמית, והתמימות, והפתיחות שהיה בביצוע הזה. שמעתי בקול שלי שאני חושב שזה חשוב. זה מין אש כזאת של התחלה ותמימות ויש בזה משהו שהולך לאיבוד אחר כך. אם אני חושב על עצמי לפני 20 שנה אז בטח הייתי חושב שהייתי יותר ציני ובטח יותר חסר ביטחון. היה בזה משהו נורא לא מוגן. ומצד שני, פתאום שמעתי איפה ההשפעות הופכות לחיקוי, ואיפה אני מנסה להיות דרמטי בלי סיבה".

יש לך חרטות בהקשר של האלבום הראשון?

"אני מתייחס לאלבום כעובדה. אין שם שיר שאני מתחרט שהוא שם. זה לא מספיק חשוב וכן מספיק רחוק בשביל שלא יהיו לי חרטות לגביו. באופן כללי אני לא נוטה לחרטות".

לא מתחרט שבחרת להישאר פה "בתחת של כולם" כמו שאתה מתאר אצל יחזקאל על החוף?

"אני בהחלט חושב שאם הייתי יכול לעשות את האמנות שלי בעוד מקומות הייתי מאוד שמח, אבל זה היה דורש ממני לנטוש משהו שהוא מאוד חשוב לי, שזאת השפה. פעם זה לא היה מובן לי כשהייתי רואה ישראלים צעירים שכותבים שירים באנגלית, אבל היום אני מבין שהעולם הגדול נהיה יותר קטן ונגיש. אני עדיין מעדיף את העברית שזאת השפה שלי שבה אני חי ואותה אני אוהב".

יש בהרבה שירים שלך כמיהה לבריחה ושינוי. זה קיים בשירים על מערכות היחסים בשני האלבומים הראשונים, וגם ב'עברנו לצפון' שהוא מין פארודיה על בריחה, ואפילו ב'איקאה' אתה בורח מהאזור הבטוח של הרווקות. ב'יחזקאל' זה המקום היחיד שבו נשמע שאתה יודע מה אתה רוצה.

"נכון, זה לכל הפחות היה רגע שבו חשבתי שאני יודע מה אני רוצה. אבל אז כשחזרתי לארץ מלונדון, גיליתי שכל האנשים שהתגעגעתי אליהם וסימלו בשבילי את המקום כבר בדרך החוצה".

רון עדיין בניו יורק? איה הפכה לדוגמנית בטוקיו?

"רון היה בניו יורק, חזר לארץ, ולפני שנה וחצי חזר שוב לניו יורק בתור אבא ופסיכולוג. איה חזרה בתשובה".

ולשלומי עדיין "באלימות הזאת בסדר"?

"פחות ופחות. זה מה שחסר לי בשיר. קודם כל, האלימות הזאת החריפה והולידה תתי-אלימויות ותתי-התנהגויות שתפחו ותפחו וקשה להתעלם מהן. כל מה שקורה עכשיו זה כמו איזה משהו שבקע מתוך הזרע החביב הזה של ה'בסדריות' הזאת. אני לא יכול לשיר את השיר בכוונה מלאה. אני יכול רק לשיר אותו כמו שלוקחים תמונה מפעם ומקרינים אותה'.

שלומי שבן. ראובן קסטרו
כבר פחות נוח בתחת של כולם. שלומי שבן/ראובן קסטרו

כיאה לתקליט סמי-אוטוביוגרפי, הסיפור מאחורי "שלומי שבן" האלבום הוא גם הסיפור מאחורי שלומי שבן האדם. שבן נולד ב-1976 בשיכון בבלי בתל אביב. לא בדיוק הדוגמה הקלאסית לשכונת מצוקה שממנה יוצאים אמנים מיוסרים. בבית הספר היסודי הוא למד יחד עם הילדה איילת שקד, בתיכון הוא כבר חצה את הכביש לכיוון גבעתיים, ולמד במגמת המוזיקה הקלאסית של תלמה ילין. באחד משיריו העתידיים יספר שהוא "סתם עצלן", אבל חבריו לבית הספר מספרים על ילד מוכשר שמתפלח משיעורים כדי ללכת להתאמן בפסנתר. הוא לא מכחיש. אחרי הלימודים הוא לקח את הכישרון שלו לדרום קנסינגטון ולמד במשך שלוש שנים ברויאל קולג' בלונדון. כשחזר לארץ, המזל הכה בו.

"היה לי מזל פעמיים", מספר שבן, "המזל הראשון היה שזו הייתה עדיין תקופה שבה חברות תקליטים החתימו כשרונות צעירים ונתנו להם להקליט אלבומים, והמזל הגדול באמת היה שאסף תלמודי, שהיה חבר קרוב שלי מבית הספר, כבר עבד עם להקת קרח תשע. סולן הלהקה נועם רותם, שאני חייב לו חוב גדול, נדלק על השירים שלי, ונתן קסטה של סקיצות גם ל-NMC וגם להד ארצי. הד ארצי סירבו ו-NMC אמרו לי כן".

גם לפני 20 שנה זה היה חריג להחתים ילד חסר ניסיון.

"בזמנו זה נראה לי טבעי שדברים קורים ככה, אבל זה לא היה. זה ממש היה ערב סגירת הבאסטה. כשהחתימו אותי שני השיים - שי להב ושי ורדי - נעלמו די מהר. אחרי שהם החתימו אותי לא הבנתי מה אמור לקרות. חשבתי שיקראו לי להקליט מתישהו ובינתיים המשכתי לעבוד על מוזיקה קלאסית, ואז פתאום שי להב אמר לי: 'תגיד לי, אתה לא רוצה לעשות אלבום?'. אז נכנסנו לאולפן עם להקה. הרבה חזרות, תקציב מפואר. הקלטנו על סרט. אני מתחיל להרגיש זקן. זו עוד תקופה של לפני המחשבים. הטייקים שנמצאים שם הם טייקים אמיתיים. למרבה הבאסה, עוד ארבעה-חמישה שירים שהוקלטו ולא נכנסו לאלבום פשוט הלכו לאיבוד עם השנים".

רוב המוזיקאים, גם בתקופה הקדומה ההיא, הגיעו לשלב של הקלטת אלבום אחרי שהופיעו תקופה עם השירים שלהם. אצל שבן זה היה הפוך, הוא הוחתם על בסיס כישרון ופוטנציאל. פרוספקט מוזיקלי. בהקבלה לעולם הספורט, שבן נבחר בבחירה הראשונה בדראפט ה-NBA למרות שלא רק שמעולם לא קלע סל, אלא אפילו לא ניסה את כוחו בזריקה. הוא מעולם לא הופיע קודם עם מוזיקת רוק. ויותר מזה, מעבר להשתתפות במקהלת ילדים לא היה לו שום ניסיון בשירה. ובכל זאת, עולם המוזיקה הישראלי של סוף המילניום הקודם היה עדיין מספיק אמיץ כדי לתת לו צ'אנס. לא בטוח מי משני הצדדים הרוויח יותר מהעסקה.

"בפעם הראשונה שפתחתי את הפה לשיר זה היה בחזרות לאלבום הזה", נזכר שבן, "נורא הצטרדתי כי לא הייתי רגיל לשיר כל כך הרבה. אחרי שלושה טייקים פשוט נגמרתי. אז חצי מהאלבום הוא מאוד מאוד צרוד, והחצי השני הוא קול גבוה של ילד שעוד לא עישן 20 שנה".

שלומי שבן. ראובן קסטרו
הבחירה הראשון בדראפט ה-NBA, גרסת המוזיקה. שלומי שבן/ראובן קסטרו

שבן מארח אותי בסטודיו שלו בדרום תל אביב. כיאה למוזיקאי עם הכשרה קלאסית, הטיימינג שלו מתגלה כמשובח גם בחיים האמיתיים. הוא שולח לי הודעת התנצלות שהוא מתעכב בגלל חסימות בכביש בדרך, אבל עדיין מקדים בדקה לפגישה. הסטודיו עצמו הוא כל מה שחשבתי שיהיה רק בצבעים פחות עזים. ספת רביצה, פינת כתיבה, מכונת קפה מגושמת ומיני-מקרר ריק ברובו. בצד השני של החדר מונחים בצורה לא מסודרת אלבומי זהב ממוסגרים, כשלצדם בולט ציור צבעוני שנותן לחדר מעט מגע נשי. את הציור הזה, שהונח בצורה לא נכונה, לאורך במקום לרוחב, ציירה חוה אלברשטיין. זו הייתה תזכורת נחמדה לדרך האמנותית המיוחדת שעבר שבן מהאלבום הראשון ועד למופע רווי השבחים שלו עם הגברת הראשונה של המוזיקה העברית.

איך נוצר הקשר בינך לבין חוה?

"זה סיפור מקסים במיוחד. זה התחיל מזה שרציתי שהיא תשיר את 'דיוטי פרי' מהאלבום האחרון. חשבתי שהוא מאוד מתאים לה. לא הכרתי אותה אבל שלחתי לה את השיר והצעתי לה אותו. כמה ימים אחרי, בזמן שהייתי באיקאה, היא התקשרה אליי ממספר חסום ואמרה לי שהיא חושבת שזה שיר חזק אבל לא בשבילה, אבל היא אמרה לי 'אם יהיה לך עוד משהו, אל תתבייש לשלוח לי. אני מאוד אוהבת את העבודה שלך'. זה היה המון בשבילי, כמובן, אבל לא חשבתי שאשלח לה עוד שיר".

ואז אתה כותב את "תרגיל בהתעוררות"?

"אני בכלל חשבתי שזה יהיה שיר שאני אבצע בו את שתי הדמויות, וכך הוא גם הוקלט. השיר למעשה כבר כמעט הגיע למצב של מיקס. כלומר, השיר, כפי שאתה מכיר אותו, כבר היה מוכן, רק שאני שרתי את שני התפקידים. לאלבום היו שני מפיקים, אסף תלמודי ותמיר מוסקט, ותלמודי אמר: 'השיר לא עובד, אין ברירה, צריך זמרת' ואז הוסיף בטון פסקני: 'וזאת צריכה להיות חוה אלברשטיין'. ואז שלחתי לה את הטקסט של השיר והוספתי לפני השורות 'גבר:' ו'אישה:' כמו במחזה. היא הגיבה מאוד מהר. ממש באותו ערב ישבתי במסעדה עם חברים וקיבלתי ממנה מייל: 'שיר מצוין, אשמח להשתתף'. זה היה ממש דמיוני. בסוף היא באה לאולפן, והקליטה את זה בשני טייקים. זה שיר שאמור היה להיזרק מהאלבום, מוסקט כבר אמר לי שאני צריך להתחיל להיפרד ממנו, ובמקום הוא הפך לשיר הנושא של האלבום".

חוה שאלה אותך על מה השיר?

"היא לא הייתה צריכה לשאול".

היא הבינה?

"אתה לא הבנת?".

אני בספק שאני היחיד.

"אני חושב שזה כמו אגדת עם, מה גם שהביצוע של חוה נתן לשיר תוקף שלא היה לו אלמלא היא הייתה מבצעת אותו".

בשלב זה שבן מתחיל לספר באריכות על שיתוף הפעולה שנולד מהדואט, על ההופעות המשותפות עם חוה, המעבר לעמדת הנגן, החרדה מכך שהקהל לא יאהב את החיבור, וההתמודדות עם ההצלחה המפתיעה. המונולוג הארוך נקטע כשהטלפון של שבן רוטט. הוא מבקש את סליחתי ובודק את ההודעה שקיבל ועל פניו נמרח חיוך של אושר טהור. "אני לא מאמין", הוא אומר לי, ומראה לי את ההודעה המפתיעה שהוא קיבל מאחת, חוה אלברשטיין. "היא מכושפת. דברים כאלה קורים איתה", הוא אומר, "יש לה תדר מאוד גבוה".

אתה שם לב שהתחמקת מלהסביר את "תרגיל בהתעוררות"?

"מבחינת חווית כתיבה הוא היה מאוד שונה מכל מה שהיה לפניו, וגם אחריו. ראיתי מין תמונה של גבר בשדה קרב שהראש שלו מוטל על ירך של אישה שהוא לא רואה. והוא מתעורר, או פוקח עיניים, ומתחיל לשאול אותה סדרת שאלות. כשהתחלתי לכתוב את השיר לא הבנתי למה אני כותב אותו. כתבתי אותו על המחשב ולא ידעתי לאן הוא הולך וזה הכי כיף. שיר שאתה יודע לאן הוא הולך - באיזשהו מובן הוא כישלון מרגע היוולדו. בשיר הזה לא ידעתי, כל שאלה הובילה לשאלה אחרי, וכשהוא פתאום נפרש לפניי מבחינתי זו הייתה מין מטאפורה למשבר אמצע החיים. מה שאז לפחות החשבתי לאמצע החיים. לא חשבתי עליו כשיר פוליטי כמו שאמרו עליו, בכלל לא".

הוא קיבל ממד פוליטי בגלל שהוא יצא במהלך צוק איתן.

"וכמובן שהיה בו ממד כזה. המטאפורה לא נבחרה באופן אקראי, אבל בשבילי היו שם את שני הדברים. הוא גם היה שיר אישי, אבל הפן האישי שלו נמחק לחלוטין, וזה בסדר, והוא קיבל איזשהו זרקור על הפן היותר… אני לא יודע אם לקרוא לזה פוליטי. זה השיר הכי פתוח לפרשנות שלי, ובגלל שרוב השירים שלי הם לא כאלה אז אני נהנה מזה. קראתי פרשנויות נפלאות עליו, אולי יותר טובות ממה שדמיינתי כשכתבתי אותו, הוא כאילו רק עבר דרכי".

חוה אלברשטיין שלומי שבן בהופעה בתיאטרון גשר תל אביב - מוקטן. אסף אנטמן,
"היא לא הייתה צריכה לשאול על מה השיר". חוה אלברשטיין ושלומי שבן/אסף אנטמן

בואו נחזור רגע ליום שישי בערב, 2 בפברואר 2001, סוף השבוע שלפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בין אריק שרון לאהוד ברק. כיאה לימי בחירות, ישראל נכנסת למצב של פסיכוזה קלה, והשיר "אריק", שנבחר לא מזמן לשיר השנה של גלי צה"ל, לא מושמע ברדיו בגלל שהוא נושא את שמו של אחד המועמדים. העיתונאית מירב קורנבליט מ-ynet פנתה בזמנו לדוברות של התחנה הצבאית, משם נמסר כי "למערכת זרמו תלונות ממאזינים שטענו כי השיר כולל משפטים פרובוקטיביים - שלא לומר מעודדי הסתה - כמו 'I'm Gonna Shoot Eric'".

המנהלת האישית של שבן, מירי בן יוסף ז"ל, מחליטה לנצל את המצב המגוחך כדי להחזיר את הטאלנט שלה לתודעה. ארבעה ימים לפני הבחירות, שבן מגיע לבמה הכי גדולה שיש באותם ימים בישראל, "הראשון בבידור" עם דודו טופז. האורח המרכזי בתכנית: ראש הממשלה אהוד ברק, שמקבל "משימות" מהמלאכיות של דודו. כן, זו הייתה הרמה. "מירי עשתה עבודה מדהימה", נזכר שבן, "היא מאוד דחפה אותי, והיא סידרה לי להופיע אצל דודו טופז. זה היה אז ממש עניין להופיע אצלו. אני רציתי להופיע עם 'מחר (ב"ה)', וכמובן שלא היה שום סיכוי. אז הרעיון שנקבע היה שאני אבצע את 'אריק' על פסנתר, בזמן שדודו טופז ואהוד ברק יישענו על כנף הפסנתר".

את "אריק"?!

"אריק!".

כולל השורה על "מי מזיין יותר טוב"?

"אל תמעיט בערך הבורות או אי הידיעה. מישהו שם כנראה לא עשה תחקיר עומק. מילא עומק, אף אחד שם אפילו לא קרא את הטקסט. ואז עשינו חזרת מצלמות ומישהו אומר: 'טוב, אי אפשר לשיר את השיר הזה כשראש הממשלה נשען על הפסנתר'. אז אמרו לי לבחור שיר אחר ופה נכנס הקטע המיסטי, כי ממילא רציתי לשיר את 'מחר (ב"ה)'. ואז דודו טופז שאל אותי על מה השיר וסתם זרקתי לו שזה שיר על איחוד בין העמים. תראה כמה הזמנים השתנו, זה מה שהיית אומר לפני 20 שנה למישהו כדי למכור לו שיר לפריים טיים. הוא לא הכיר את השיר ולא שמע אותו לפני. זה היה שידור חי, ואני מתחיל לנגן את השיר האיטי הזה ואני מסתכל על הפרצוף שלו ורואה איך הרייטינג נופל לו בתוך ארובות העין מספר אחרי מספר".

תגיד תודה שהוא לא שלח מישהו להרביץ לך.

"אני לא אשכח את זה בחיים. הוא הזמין אותי אליו לחדר. הוא לבש סוודר קשמיר שחור, ישב על ספת עור לבנה, ולזכותו ייאמר שלמרות שהייתי באמת אף אחד, הוא שאל אותי שאלות והתעניין ואז הוא אמר לי: 'אתה יודע, אם אני מחר רץ בבחירות, אני לוקח'. הוא נראה לי אז מטורף לחלוטין".

לא טעית.

"אני לא טעיתי אבל גם הוא לא טעה. זאת אומרת, עיין ערך דונלד טראמפ או להבדיל יאיר לפיד. הוא לא לגמרי שגה. כל מה שהוא עשה בתכנית שלו היה שגוי לחלוטין אבל איכשהו הוא הקדים את זמנו, גם אם במובן הכי שלילי שיכול להיות".

אהוד ברק אצל דודו טופז, 1999. צילום מסך מיוטיוב. יוטיוב, צילום מסך
"הסתכלתי על הפרצוף של דודו טופז וראיתי את המספרים של הרייטינג יורדים". דודו טופז ואהוד ברק/צילום מסך, יוטיוב

אחרי ההצלחה הגדולה עם "אריק" והזכייה בפרס "תגלית השנה", שבן יצא לסיבוב הופעות מצליח עם להקה. בהיעדר פרספקטיבה אחרת, זה היה המשך טבעי מבחינתו של שבן להתפתחות הקריירה שלו. אלא שאז המציאות היכתה במלוא עוצמתה בכישרון הצעיר. "חודשיים בערך לתוך סיבוב ההופעות הכל נגמר", משחזר שבן, "לא היה קהל ומצאתי את עצמי נוסע להופעות שכמעט לא נמכרו להם כרטיסים. אני זוכר את עצמי נוסע ל'צוללת' בירושלים והיינו חמישה נגנים על 40 איש, וזה עוד היה בסדר. ואז לאט לאט מסיבות כלכליות לחלוטין הלהקה נשרה והתחלתי להופיע לבד עם הפסנתר, ואז התחלתי לבנות משהו שאפשר לקרוא לו קהל".

בפעם הראשונה שראיתי אותך בהופעה היו 17 איש באיזה מרתף, אבל כל ה-17 היו מעריצים שרופים.

"אולי זה היה במרתף 10 בחיפה. זה היה מין מקום כזה שהיו באים אנשים לראות אותי, והייתי בא עוד פעם ועוד פעם וגם רואה אנשים קבועים וגם מזהה אנשים חדשים. באותה תקופה אבא שלי היה מסיע אותי להופעות האלה, והוא ראה אותי בסיטואציות מאוד קשות. נסענו לטבעון בשביל שמונה אנשים ולמצפה רמון בשביל שלושים אנשים. אבא שלי היה הנהג, ואמא שלי ניהלה אותי אחרי שמירי בן יוסף נפטרה. בגלל שעברו שבע שנים בין האלבום הראשון לשני, זה מה שעשיתי. כל עוד יכולתי. לא רצו אותי בהמון מקומות, אבל איפה שרצו אותי באתי. תמיד על פסנתר אקוסטי, לא הסכמתי להופיע על פסנתר חשמלי. זו הייתה ה-עבודה. זו הייתה בניית הקהל. לא היה לי את הדבר הזה של הצלחה גדולה והרבה קהל לאורך זמן. היה הייפ, הוא נגמר מהר, ואז פשוט הסתובבתי והופעתי. לא רק עם השירים שלי - גם במופע משותף עם ערן צור וכנגן במופע של פורטיס, ואז במופע מחווה למאיר אריאל, פשוט ניסיתי לקבץ אנשים שיכירו אותי".

ואז אתה גם בעצם מוותר על הפסאדה של הרוקיסט ומתחבר לפסנתר שכל כך הסתרת באלבום הראשון.

"זה היפה בסיפור הזה. כשהקלטתי את האלבום מאוד רציתי למחוק כל זכר לעבר הקלאסי שלי. היה לי חשוב להיות זמר רוק, ככה תפסתי את עצמי, גם בהופעות בהתחלה. ממש התביישתי בזה. כשכתבו עליי באיזה עיתון שלמדתי בקונסרבטוריון התקשרתי בזעם ליחצ"נית ושאלתי אותה איך זה קרה. לא חשבתי שהפסנתר חשוב בכלל. כל מה שקרה אחרי היה נסיבתי לחלוטין, לא היה לי כסף לשלם לנגנים, ואז הוזמנתי לפסטיבל הפסנתר. זה הרגיש לי כמו תיק, לא חשבתי שזה משהו שאני אעשה 20 שנה. מופע הסולו הראשון בפסטיבל זה הבסיס לכל מה שעשיתי מאז".

אתה גם ידוע בשיתופי הפעולה הרבים שלך וההופעות חוצות הז'אנרים, יש עוד משהו שלא עשית שהיית רוצה לעשות?

"רציתי להקליט שירים שהלחנתי משירי נתן זך, שנפטר החודש. באתי אליו הביתה עם נסים קלדרון לפני משהו כמו שש שנים, והגעתי להקליט אותו מקריא את השירים שלו בשביל האלבום שחשבתי שאני הולך לעשות. ניסים הזהיר אותי מראש שהוא הולך לתעתע בי ועד הרגע האחרון לא תדע אם הוא הולך להקריא את השירים או לא, אבל הוא יקריא. ובאמת, הוא ישב על כורסת טלוויזיה, דיבר עם ניסים ולא התייחס אליי בכלל. נראה כאילו הוא לא מתכוון לזוז. ואז פתאום הוא התחיל לקרוא את השירים, וכשהוא עשה את זה, הוא נעמד. נתן את הפרפורמנס. זה היה מאוד מפתיע ומאוד חזק. זאת אומרת, הוא לא קרא שיר בישיבה. כשקוראים שיר - נעמדים. זה משהו שהייתי רוצה לעשות. אבל בעיקר הייתי רוצה להמשיך לכתוב ולהוציא עוד אלבומים. אני עושה את זה מאוד לאט, אבל זה הדבר שהכי מעניין אותי".

אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, בשנה הבאה ייצא אלבום חדש של שלומי שבן. הוא מאשר שהעבודה על האלבום כבר החלה, ואפילו משתף אותי לא לציטוט בשם התקליט המיועד. שבע שנים מפרידות בין כל אלבום של שלומי שבן, המון זמן עבור אמן יוצר, אבל מבחינתו לא מדובר בתקופת הפסקה אלא בצורך אמנותי.

למה לוקח לך שבע שנים לכתוב אלבום?

"אני עדיין מרגיש שאני מחפש את השפה שלי. מה זה הדבר הזה שהוא 'שלומי שבן'. התשובה הכי אמיתית שאני יכול לתת לך היא שאני מנסה לחזור לאותו מקום שבו הייתי כשכתבתי את השירים לאלבום הראשון. אני מנסה להגיע הכי קרוב למצב שבו אני מאמין שאף אחד לא ישמע את השיר. הרגע הזה שבו יש לך שיר בראש שאף אחד עוד לא שמע אותו והוא יכול להיות השיר הכי נפלא בעולם, או לפחות השיר הכי נפלא שאתה יכול לכתוב לעולם, זה רגע כל כך מלא כוח וכל כך חולף. אתה מחזיק משהו ועוד דקה תשמיע את זה למישהו או שתקליט אותו ואתה תבין שזה אתה. אבל לפני זה יש מין רגע שבו אתה מרגיש שזה לא היית אתה, שהיית יותר מזה. וזה רגע מחייה".

שלומי שבן. ראובן קסטרו
"הרגע הזה שיש לך שיר בראש שאף אחד עוד לא שמע הוא רגע מלא כוח". שלומי שבן/ראובן קסטרו

מאיר אריאל ייזכר לעד כישראלי הראשון שתיאר אהבה הומוסקסואלית בשירו "ארול". שנים לאחר מכן שלומי שבן, אחד מתלמידיו האדוקים של האדמו"ר מקיבוץ משמרות, יהיה הראשון לתאר הענקת עונג אוראלי לאישה בשיר "דניאלה".

זה משהו שחושבים עליו בזמן שכותבים שיר? אני הראשון שהולך לכתוב על גירוי לשוני לאישה בשיר עברי?

"ממש ממש לא. הקסם של האלבום הראשון זה שאין לך מחשבות כאלה של מה מישהו עשה. אתה לא חלק מהתרבות בכלל. זה מאוד הפתיע אותי בכלל ששאלו אותי שאלות כאלה על השירים. ככה דיברנו אז. 'מי מזיין יותר טוב', 'שרמוטה פוריטנית', אלה דברים שהיו נאמרים והם לא הרגישו לי מרחיקי לכת בשום צורה. והסצנה הזאת ב'דניאלה' נכתבה לגמרי ביני לביני. עכשיו כשאתה אומר לי שאני הראשון? אז אני גאה ושמח".

ומה הסולו של הגרייטפול דד שאתה חושב עליו תוך כדי?

"זה מומצא! אף פעם לא עשיתי את זה. אף פעם לא חשבתי על שיר של הגרייטפול דד תוך כדי שתיניתי אהבים. אפילו לא כל כך הכרתי את הלהקה אז. לא שאני איזה מומחה היום, אבל אז בכלל לא הכרתי, זה פשוט היה אינטואיטיבי. זה קפץ לי לראש ואני אפילו לא יודע להגיד למה. זה היה היופי בלכתוב את השירים האלה, זה לא דרש הסבר ולא דרש ניתוח".

חבל שלא לקחת בחשבון ש-20 שנה אחרי עדיין יציקו לך עם בקשות להסברים.

"זה בסדר, אני פשוט אומר את האמת, והיא שאין לי הסבר".

משהו מיוחד קורה במהלך השיחה שלנו. אם בתחילת הריאיון שבן נשמע מסויג מהאלבום הראשון, והדיבור הנוסטלגי קצת מביך אותו, משהו בשיחה על השירים ההם, הניתוח שלהם והעלאת הזכרונות מהתקופה שקדמה לכתיבת השירים משילה ממנו איזה מטען. הוא מתחיל להתאהב מחדש באלבום, ואפילו בעטיפה שלו, שמתארת את שירי האלבום כתחנות על גבי המסלול של קו 5 בתל אביב.

"את העטיפה יצר עודד עזר, והוא הביא הברקה לפי דעתי. קו 5 מוזכר בשיר 'סיגריות', אבל הוא גם לגמרי מתאר את החיים שלי באותם ימים. הייתי מסתובב באותם ימים חסר מעש, ודי הסתובבתי במרחב הזה שמתואר במפה. זה אלבום מאוד תל אביבי. זה מצחיק כי גדלתי בתל אביב אבל בבבלי, אז כל האבחנות שלי לגבי מה זה תל אביב ומה זה להיות איש צעיר בעיר, כולן היו ספקולטיביות לחלוטין והתבססו בעיקר על דמיון בריא. לא הייתי חלק משום דבר. הייתי פסנתרן קלאסי בדימוס לפני אלבום ראשון, לא הייתי חלק מחיי הלילה או האמנות של תל אביב".

והנה היום אתה די המייצג הקלאסי של "האמן התל אביבי".

"הואשמתי בזה לא פעם, וזו האשמה שאני מקבל בהכנעה ובשמחה. אני אמן ואני תל אביבי ואני יודע ששני התארים האלה הפכו למילות גנאי, אבל בעיניי הם לאו דווקא".

שלומי שבן. סריקה
"המעצב הביא הברקה". עטיפת האלבום "שלומי שבן"/סריקה

ומצד שני אתה גם מגדיר את עצמך כ"רבע שומר מצוות".

"זה נכון מאז ומתמיד. אני חי חיים חילוניים, אבל אני בא מבית מסורתי לייט נקרא לזה. ומה שעשיתי אז אני עושה היום. הדברים המרכזיים הם שאני לא מופיע בשבת, לא משנה מה האירוע. אני כן נוסע ומדליק אור בשבת, אבל לא מתפרנס. צם ביום כיפור, אוכל כשר במובן שאני לא אוכל חזיר או בשר וחלב. ואני משתדל באופן כללי להיות אדם טוב והגון. הטקסים האלה הם כלי בשביל זה".

זה משהו שאתה מנחיל גם לילדים?

"בשלב הזה לא. הבן הגדול כמעט בן שש והשני כמעט בן שנתיים, ואני בכלל לא מכניס אותם לעניין הזה. כשהם יהיו בני מצוות אז כמו שפתחו לי את הדלת ונתנו לי לבחור, אני אתן להם לבחור".

בשירים שלך אין יותר מדי מחשבות תיאולוגיות או רוחניות.

"אין אזכורים במפגיע מה שנקרא, למרות שיש את 'מחר (ב"ה)'".

חבל, זה טרנד די לוהט עכשיו.

"אני לא חלק מהטרנד הזה. אני גם לא חובב של שירי אמונה, רובם לא טובים לטעמי. עניין של טעם. אבל אם אתה מאמין אז יש ביצירה משהו שהוא אלוקי. הרגע הזה שבו אתה מרגיש שקורה אצלך משהו שהוא לאו דווקא אתה עשית אותו, אז זו מטאפורה מאוד ברורה לתחושה הזאת שיש כוח גדול ממך. אני מניח שהדברים האלה פחות מדברים אליך".

אני פשוט מרגיש יותר את נוכחות השכינה בהופעות של אביתר בנאי למשל, אבל אולי זה בגלל שאני מחפש את זה אצלו ולא אצלך.

"או שאני פחות משדר על התדר הזה. גם הנושאים שאני בוחר להתעסק בהם פחות משדרים את הדבר הזה באופן ברור. אבל במובן העמוק של הדברים, הרוחניות או הנוכחות האלוקית נמצאת בבסיס של הכל. יכול להיות שאני שר בסוף 'אל תדברי על אריק' וחובט בפסנתר תוך כדי, אבל בבסיס של היצירה החוויה הזאת מאוד קיימת בשבילי. מה הטון של היצירה אחר כך? זה כבר עניין אחר, ואותי הדבר הזה פחות מעניין".

אם הייתי מדבר עכשיו עם שולי רנד הוא בטח היה אומר לי שהוא כלי לאלוהים להעביר את היצירה שלו.

"כן, ובמובן מאוד רחב אני מסכים עם זה. אני פשוט חושב שהמצווה שלך כאמן הוא להיות כמה שיותר אתה, מה שזה לא אומר, ולפעמים 'אתה' זה לא פוסטר של רוחניות או אמונה, ובטח ובטח של מסורת".

שלומי שבן. ראובן קסטרו
"יש כאן התעלמות בוטה ומכוונת או לפחות נוחה מאותם אנשים שאם אתה לא יכול להשקיט אז לפחות נוח לך לא לשמוע אותם". שלומי שבן/ראובן קסטרו

בעוד תעשיית המוזיקה נעצרה כליל בעקבות מגפת הקורונה, שבן מוצא את עצמו עסוק מתמיד בשנה האחרונה. הוא עובד על האלבום החדש, כותב מוזיקה לסדרת טלוויזיה חדשה שתעלה בכאן 11 ("התבקשתי לכתוב שירים שיישמעו כמו קלאסיקות של אריק איינשטיין מהסבנטיז"), כותב שירים באנגלית להצגה שתעלה בברלין ("זה מין מיוזיקל קורונה") ועובד על עונה חדשה של תכנית הראיונות שלו מהיכל התרבות. להופעות, הוא מספר במפתיע, הוא בינתיים לא מתגעגע.

לא לכולם היה מזל כמוך בקורונה. התחום שלך בקריסה.

"אנשים קרובים אליי נפגעו קשה. אני נמצא במצב הלא נעים שאמנם אין לי הופעות, אבל אני עובד על פרויקטים, אז זה מרגיע מצד אחד אבל אני גם מלא אשמה ודאגה כי אנשים באמת קרובים אליי. המעצבת שלי, התאורן שלי, ואמנים שאני מכיר במצב לא נוח עד בלתי נסבל".

יש תחושה שכשאנשים רואים בחדשות בעל דוכן פלאפל שמספר שהעסק שלו נפגע אז הוא מעורר אמפתיה, אבל כשמישהו מעולם הבידור שהעסק שלו נפגע בדיוק באותה מידה מתבטא אז הוא חוטף זעם מהציבור.

"אתה נוגע במשהו לא נעים שהתגלה בציבור. אנשי המקצוע שלנו נתפסים כפריבילגים. הייתה לי תובנה כזאת בנוגע לפרפורמרים. חלק מהעבודה שלנו זה לייצר את האשליה שאנחנו עושים עבודה מאוד קלה. אתה לא רוצה לשדר מאמץ כשאתה מבצע שיר או מופיע על במה. עשינו את העבודה כמו שצריך אם זה נראה כמו עבודה קלה. הצלחנו. זה כמו השיר של דייר סטרייטס: 'Money for nothing and chicks for free'. אנשים מתייחסים לעבודה שלנו כמשהו שהוא קל, ובאיזשהו אופן הם צודקים. זה פחות קשה מלנהוג במונית או להיות שליח, אבל הם לא יודעים כמה זה קשה".

כן, אבל זה לא רק פרפורמרים, אלא גם הסאונדמן מנס ציונה שרק רוצה להתפרנס בכבוד.

"אנשים רואים את הסאונדמן שמספר שאין לו עבודה כבר שנה ואומרים לו: 'מה אתה בוכה? הרי לא באמת היה לך מקצוע'. אנשים שאומרים את זה לא מבינים כמה שהם לא שונים מאותו בעל דוכן פלאפל או כל מי שלבנו נכמר עליו ובצדק. מדובר באנשים שעובדים מאוד קשה ולא בשביל הרבה כסף וזה מה שהם הקדישו את החיים שלהם בשבילו. בזה הם התמקצעו. יש משהו מאכזב בתגובה הזאת, אבל כמו הרבה דברים מאכזבים אני מתרגל אליה מאוד מהר, ומבין שזה המצב ואיתו צריך לעבוד, או נגדו".

איך עובדים נגד כוח כזה?

"לקח לי זמן להבין את זה אבל זו לא תיאוריית קונספירציה. יש כאן התעלמות בוטה ומכוונת או לפחות נוחה מאותם אנשים שאם אתה לא יכול להשקיט אז לפחות נוח לך לא לשמוע אותם. זה באמת לא מרחיק לכת, ואתה גם באמת רואה את ההתייחסות. זה אותם אנשים שמתהדרים באמנים האלה כשנוח להם. אני אפילו לא יכול להגיד לך שאני מאוכזב. הופתעתי בהתחלה אבל במחשבה שניה זה היה די ברור".

בשביל להשתיק כמה אמנים שלא באים טוב כורתים את כל הענף?

"כבר הבנו שהפרטים לא מעניינים"

שלומי שבן בהפגנת התנועה לאיכות השלטון, כיכר רבין, ת"א, 14 בנובמבר 2020. ראובן קסטרו
"מקווה שאלה הימים האחרונים שלשיר ש'ראש ממשלה לא בוחרים' זה רלוונטי". שלומי שבן בהפגנה בכיכר רבין/ראובן קסטרו

הייתי בהופעה שלך בפארק אריאל שרון בשנת 2012, ובשורה הראשונה ישב גלעד ארדן, מי שהיה אז השר להגנת הסביבה, והקדשת לו את "סיגריות".

"תשמע, גלעד ארדן נכנס לחדר האמנים לפני ההופעה, וזה היה לא הרבה זמן אחרי שעבר חוק העישון, והופתעתי לגלות שהוא מעשן, ובנוסף שאין לו שום בעיה להדליק סיגריה בחדר סגור שהוגדר כחדר אמנים ולא כחדר פוליטיקאים".

השאלה אם היום בכלל אפשר היה למצוא בהופעה שלך סמל שלטון כמו שר מהליכוד.

"אני חושב שהוא היה בא. אל תמעיט בערך הבורות".

והנה לפני שבוע הופעת בהפגנת מחאה בכיכר רבין ושרת ש"ראש ממשלה לא בוחרים". איך זה היה?

"הפגנתי לא מעט כקהל. אני מאוד אוהב שההפגנות לא סובבות סביב איזה אמן שמופיע על הבמה, אבל הזמינו אותי ואמרתי שזה הזמן אז הופעתי. התבטאתי ואני מרגיש חלק מההמון במובן הכי חיובי. זה הרגיש טוב לשיר את 'תמונה משפחתית עם רה"מ', זה שיר שאני כבר מחכה שינשור הרבה זמן, ואני מקווה שאלה הימים האחרונים שהוא עוד רלוונטי".

מה תאחל לשלומי שבן של 2040 לרגל 40 שנה לאלבום הבכורה?

"קודם כל אני מאחל לעצמי לחיות. זו משימה חשובה. זה מדהים אותי שעברו 20 שנים מהאלבום הראשון, ופתאום כשאתה מדבר איתי על השירים זה מרגיש לי מאוד רחוק. אנחנו חיים בתקופה שמה שקרה לפני שמונה חודשים מרגיש כמו בתקופת חיים אחרת. עוד 20 שנה? זה תזמון ממש גרוע לשאול שאלות כאלה. אני לא יודע אם אני אהיה רלוונטי עוד 20 שנה. אני רוצה להיות מופתע מעצמי. אני רוצה להיות בריא. אני רוצה להיות מופתע מהזוגיות שלי עם אשתי. וברמה האמנותית, וזו שאיפה שכנראה לא תתגשם, הייתי רוצה לצאת מעורי, במובן האמנותי העמוק".

תעשה ראפ?

"לא לא, (צוחק) כשזה יקרה אז תירה בי".

seperator

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully