הרהורי המוות, חרדת הנטישה ודילן מקיי: שלומי שבן חושף את סיפורי האלבום הראשון

שלומי שבן היה חסר כל ניסיון במוזיקת רוק כשהוא הוחתם בחברת התקליטים NMC. הוא מעולם לא שר מול קהל, או בכלל. את השירים שהוא כתב הוא חשב בכלל להציע למבצעים אחרים, וממילא הוא לא האמין שמישהו ישמע אותם, ולכן הוא גם לא טרח לצנזר את עצמו או להוסיף להם שכבה של מודעות עצמית. התוצאה הייתה אחד האלבומים החשופים והמקוריים שיצאו פה. בעוד "אריק", "שרמוטה פוריטנית" ו"כולם אומרים" הפכו ללהיטי רדיו ענקיים, האזנה חוזרת לאלבום במלואו חושפת שמדובר ביצירה שלמה שעדיין עומדת בפני עצמה. בהמשך הוא יכתוב שירים יפים יותר תוך כדי שהוא מתחבר לצד הקלאסי שלו, אבל הטקסטים שלו לעולם לא יהיו בתוליים כל כך, וחשופים כל כך, כפי שהיה בפעם הראשונה.

לרגל ציון יום השנה ה-20 לצאת האלבום התיישבנו עם שלומי שבן לשיחה ארוכה, שהתפרסמה בחלקו הראשון של הפרויקט המיוחד, ובנוסף ניתחנו איתו את כל 16 השירים באלבום (כולל רצועת הבונוס המפתיעה).

"זה שיר התפכחות שמתאר את שברון הלב הראשון שלי. הייתי בן 19 כשכתבתי אותו. הגנתי על צמד המילים 'שרמוטה פוריטנית' הרבה פעמים בחיים. היום אני יכול להגיד שקודם כל, פואטית זה מרגיש לי פחות חזק ממה שהרגשתי לפני 20 שנה. בזמנו הרגשתי שזה מדייק משהו שהרגשתי לגבי המוסר הכפול של אותה נערה אומללה שהתאהבתי בה והאללתי אותה למחוזות שאף בן אנוש לא יכול לעמוד בהם. מטבע הדברים, זה מרגיש לי היום פחות מוצדק".

"השיר הזה בגרסתו המקורית המוכרת לא החזיק יותר מכמה שנים. מהר מאוד בהופעות כשהייתי שר אותו שיניתי את הטקסט מ'יושב אצל יחזקאל' ל'עיוור אצל יחזקאל". השיר הרגיש לי פתאום יותר מדי לוקאל פטריוטי ובלי שום קונפליקט. אני בדיוק חזרתי משלוש שנים בלונדון ומאוד מאוד התגעגעתי לארץ. והכוונה היא לחברים שלי, לחברה שהייתה לי אז, לשפה, לסצנות הרומנטיות על הים. 'יחזקאל' היה מקום סתמי לחלוטין בחוף מציצים. בכיתה י"א-י"ב היינו עושים שם ערבי שירה בציבור בקטע אירוני לפני שזה נהיה מקובל, ואז החברים היו קופצים בלילה לים, אני לא הייתי עד כדי כך משוחרר. זה זכור לי כמו סרט נעורים, וכשהייתי בחו"ל הייתי חושב על התמונה הזאת וזה היה שובר לי את הלב".

"השיר הוא שילוב של שני דברים. מצד אחד זה תיאור של נער קצת נרקיסיסט כנראה על הערב שיערכו לזכרו לאחר מותו וגם באותו זמן התקף קנאה שלאחר המוות. במסגרת הדמיון עולה אותה אהובה בוכיה, מה היא תבחר לעשות בהמשך חייה, שרק התחילו אגב, עם איזשהו תיאור של אהבה חדשה כבר בערב המחווה עצמו. מחשבות נוגות על המוות של עצמך זה מאפיין בולט בכתיבה צעירה. זה יומרני וחסר מודעות עצמית, אין מה לחפש פה רובד של הומור עצמי כי זה שיר שלוקח את עצמו במודעות מלאה. שנים אחר כך ראיתי תמונה שלי בתור תלמיד בקונסרבטוריון מנגן בערב כזה, אני לא זוכר לזכר מי הוא היה, אבל הייתי במרכז הבמה וניגנתי שמשני צדדי ציורי שמן של הנפטר, אז כנראה שהדבר הזה פשוט התערבב עם הרהורי המוות של גיל הנעורים וחרדת הנטישה שכנראה תמשיך ללוות אותי עד סוף ימיי".

"בדיעבד אפשר לחשוב שזה השיר הכי כן שלי. זה בטוח השיר הכי אכזרי כלפי עצמי. הוא נכון לשנת 2020 כפי שהוא היה נכון בשנת 2000. הוא נכון תמיד. המתח הזה בין כמה אתה באמת עמוק, חושב ורחב אופקים לגבי כמה שהיית רוצה להיות זו הטרגדיה של כולנו, או של חלקנו לפחות. קיבלתי הערכה על היצירה שלי, אין לי תלונות, וזה מעודד, אבל זה מין חשבון נפש תמידי של איפה אתה עומד במשוואה הזאת בין עומק ליומרנות. לא בטוח שיומרנות זו תכונה רעה כל עוד היא מגובה בכוונה ומחקר עצמי, אבל אם מתייחסים לזה כשיר דיכוטומי קלאסי אז כן, אני כל הזמן מנסה לראות באיזה צד אני נמצא ואני לא בטוח שאני תמיד בצד הנכון של הדברים".

"אני מאוד מחבב את השיר, אבל הוא גם השיר היחיד שלפעמים אין לי כח אליו, כנראה בגלל שאני מבצע אותו בכל הופעה. אסף תלמודי, חבר ילדות ומפיק האלבום, נתן לי לכתוב את השיר בתור תרגיל. הוא אמר לי 'לך תכתוב מנגינה ותצמיד לה מילים, ותנסה שזה לא יהיה סיפור שקרה לך או למישהו שאתה מכיר, פשוט תמציא משהו'. זו הפעם הראשונה וכנראה האחרונה שכתבתי שיר ככה, אבל אני מאוד מחבב אותו. זה שיר של לחן בניגוד לשאר השירים שנולדו מתוך טקסט. זה בטח לא השיר הכי זועם באלבום. הוא מגיע ממקום של תמימות, לא במקרה המשפט הכי חשוב בשיר הוא 'אני לא מתפתה למילה'. הטקסט נכתב ממקום מאוד לא מודע ואינטואיטיבי פשוט כדי שיילך עם הלחן, אבל מאוחר יותר בחיים הסיפור הזה קרה לי. למי זה לא קורה? כשהתחלתי לצאת עם אשתי אז היא סיפרה לי שמישהו הקדיש לה את השיר הזה והיא מאוד נפגעה".

"יעלה, שזה לא השם שלה, זו לחלוטין מישהי שהכרתי ואהבתי. מה שנחמד בשיר הזה הוא שכשכתבתי אותו לא היה לי פסנתר. נסעתי לניו יורק וקניתי גיטרה ב-1,000 דולר והיה כותב עליה 'הגיטרה של ניל יאנג' למרות שהיא לא הייתה שלו כמובן, לצערי. התחלתי לשמוע את בוב דילן, ולא יכולתי להלחין בלי פסנתר אז היה לי בראש את הלחן של Visions Of Johanna של דילן, ואני לא זוכר איך בברלי הילס נכנסה לעניין אבל הכל התערבב באופן כלשהו. כתבתי את השיר תוך כדי הליכה, הלכנו למוזיאון המומה לראות תערוכה ופשוט הרצתי אותו בראש בלי הפסקה כדי לא לשכוח אותו עד שאגיע לקלידים. זה שיר משונה מהבחינה הזאת. למה דווקא הסיפור הזה? למה בברלי הילס? מין התנגשויות כל כמה קרחונים קטנים. הרגע החביב בשיר הוא האזכור של דילן מקיי, ג'ימס דין, ג'וני דפ וג'סי ג'יימס שזו לחלוטין בדיחה על עצמי. אני לא חלק מהשרשרת הזאת, לא הייתי אז ואני גם לא היום".

"זה השיר שהכי אהבתי באלבום כשהוא יצא. השיר שהכי היה חשוב לי. זה שיר שנכתב מאוחר יחסית, ואני חושב שהוא שונה משאר שירי האלבום כי יש בו איזושהי תקווה, ואיזושהי פרספקטיבה על מערכת יחסית אמיתית שלא כוללת כעס או טרוניה. אין בשיר עוקץ, אלא תקווה לאהבה שהחמיצה עם תקווה שתשתקם. ואולי חוסר הבנה לאיך הגעת לנקודה הזאת. זה שיר שמאוד מושפע ממאיר אריאל, ויש בו בלחן אזורים שאני ממש יכול לזהות בהם השפעות מאיר כבדות. אף אחד לא שם לב זה, אבל ריף הפתיחה בעצם לקוח מ'חיית המתכת' של מאיר. אני פשוט ניגנתי את זה על פסנתר ואצלו זה על גיטרה. אף אחד אף פעם לא שאל אותי על זה או שם לב אבל אני מרגיש שבשבילי זה היה מאוד קשור לאהבה שלי למוזיקה של מאיר אריאל".

"זו קפסולה של רגע. יחזקאל מסתכל על הסיטואציה שמתוארת ב"יחזקאל VS. ניו יורק" מלמעלה ואומר: 'לאן שלא תברחו תקחו את הבעיה אתכם. אתם חלק מהנוף שאותו אתם מבקרים, משמיצים ובזים לו'. עם זה אני מסכים גם היום".

"כשכתבתי את השיר חשבתי שיהיה בו משהו שיכול לתפוס, אבל לא ידעתי שעד כדי כך. הייתי מאוד תמים, חשבתי שאם השיר קליט הוא גם יהפוך ללהיט ובמקרה הזה לא טעיתי. ידעתי שיש בשיר משהו קוצני ובולט ואף אחד לא נשאר אדיש אליו. השיר משך המון תשומת לב, אבל לאו דווקא חיובית. המון שנים היה מין טקס קבוע שאנשים באים אליי אחרי הופעה ואמרו: 'וואלה, כשיצא אריק אני ממש שנאתי אותך, אבל לא ידעתי שאתה גם עושה דברים אחרים'. השיר גרם לתשומת לב אבל גם גרם לנזק שעדיין צריך לתקן. כשהשיר יצא היה משחק ניחושים שלם על 'מי זה אריק?' ושמעתי דברים באמת מופרכים מאוד. אבל כן, אריק הוא איש אמיתי, שהשם שלו פונטית מאוד רחוק מאריק. היום הוא כבר יודע שהשיר נכתב עליו. הייתה מין היתקלות במסיבה איתו ועם הבחורה מהשיר שסיפרה איזה בדיחה בנושא וככה הוא גילה שהוא גיבור השיר. בסך הכל הוא הוחמא, מי שיצא רע בשיר הזה זה אני, הוא הזכר אלפא".

"השיר הוא מין תמרור אזהרה ל'איזה מין חיים אתה לא רוצה לנהל'. הפחד הזה מהתברגנות מלווה אותי לאורך החיים תוך כדי שאני מתברגן והופך לאיש משפחה, והוא קיים גם בשירים מאוחרים יותר אז כנראה שזה עדיין מעסיק אותי. זה שיר שדי מהר הרגשתי שהוא חוטא למושא השיר, והפסקתי לבצע אותו בהופעות כבר בסיבוב של האלבום הראשון. במרוצת השנים הבנתי שעצם התיאור הזה של אדם רגיל שגוי מיסודו, כי אין באמת דבר כזה. ובטח שהיא לא מתאימה לאדם שמתואר בשיר, שזה כמובן אבא שלי. הרגשתי לא נוח לבצע את השיר הזה לא רק בגלל שאבא שלי היה בקהל ברוב הפעמים, אלא כי זה פשוט הרגיש לי לא נכון. אפשר להגיד על אבא שלי הרבה דברים, והוא באמת ניהל חיים בורגניים רגילים, אבל בן אדם רגיל הוא לא".

"כשהקשבתי לשיר לפני כמה ימים פתאום הבנתי את ההשפעה של עמיר לב על השיר. 'סיגריות' זה שיר שנכנס יחסית מאוחר לאלבום, והוא נכתב ממש אחרי שיצא 'פעם בחיים' עם הסיפורים הקטנים והלקוניים של עמיר. סיגריות זה פצע פתוח, אפילו שהנכס שלי כמבצע הוא לאו דווקא צלילות הקול שלי. אני אוהב הרבה דברים, אבל חוץ מהסיגריות... בגדול אני ישן די טוב יחסית לאבא טרי. אני עושה ספורט. אני מאמן את הקול שלי. הסיגריות זה משהו שאני רוצה להיפטר ממנו, לא רק בגלל הפגיעה בקול, אבל בפעם האחרונה שניסיתי להפסיק לעשן זה היה קטסטרופה מכל בחינה'.

"טליה זו בחורה שהכרתי שהייתה בחבורה שלנו. חשבתי שהיא נפלאה, מדהימה ונשגבת. וזה מין שיר כזה על חוסר ביטחון, שנכתב מעמדה של שקיפות ואווריריות יתר. כתבתי את השיר הזה שאף פעם לא היה שיר חשוב, לא באלבום ולא ברמה האישית, אבל הוא היה שיר פאן והיה כיף לצעוק אותו. פרט טריוויה נחמד, ואני מקווה שהיא לא תכעס שאני אומר את זה, אבל הטליה המדוברת בשיר היא טליה לביא, שכתבה את 'אפס ביחסי אנוש'. אני מעריץ אותה ומעריך אותה ואוהב אותה. היא ידעה שהשיר נכתב עליה, וכמה שנים אחרי שהאלבום יצא היא סיפרה לי שבלילות הקרים בירושלים כשהיא למדה ב'סם שפיגל', אם היא הייתה נכנסת לדיכאון ומרגישה אומללה ולבד, היא הייתה שמה לעצמה את השיר הזה ומתעודדת. אז מתברר שגם כתבתי שירים חיוביים שעודדו את מושאי השיר".

"כשהתחלתי להקליט את הסקיצות לאלבום אז חבר טוב שלי אמר לי 'תשמע, חברה של החברה שלי לומדת תקשורת באוניברסיטה וקיבלה משימה לראיין מישהו, אבל היא לא מכירה אף אחד מפורסם. ואתה לא מפורסם אבל אתה הולך להוציא אלבום אז אתה תתאמן באיך להתראיין והיא תשמע את השירים ותשאל כמה שאלות'. היא קבעה איתי בבית קפה מיתולוגי בתל אביב והתחילה לשאול אותי שאלות, וכל הזמן המבט שלה נדד מאחוריי. אמרתי 'אוקיי, אני כנראה מאוד לא כריזמטי ולא מעניין'. אחרי עשר דקות כאלה אמרתי: 'אני מרגיש שאני מדבר איתך אבל את לא איתי, הכל בסדר?'. אז היא אמרה: 'זה לא קשור אליך, אתה בסדר גמור ומאוד נחמד, אבל יושב מאחוריך מישהו שיש לי איתו רומן והוא יושב עם מישהי אחרת וזה מטריף אותי אז אני לא מסוגלת להתרכז'. איך שחזרתי הביתה כתבתי את 'דניאלה' עליה, מניסיון לדמיין את עצמי במערכת יחסים עם בחורה כזאת, שבשבילי הייתה פרופיל של בחורה שלא הכרתי. היא הייתה מאוד תל אביבית, והיה לה רומן עם אנשים, וזה היה מין סוג של לדמיין איך זה יהיה לחלוק חיים או זמן בחיים עם בחורה שכזאת, שהיא חלק מהדבר הזה שנקרא תל אביב, שממש לא הייתי חלק ממנו אז, אפילו שנולדתי בעיר. אגב, לבחורה באמת קראו דניאלה, אפילו לא טרחתי לטשטש את העקבות".

"כתבתי אותו כתגובה למשהו שקרה לי. הייתה לי חברה והיא נכנסה להיריון והיינו מאוד צעירים ולא הייתה בכלל שאלה אם להשאיר את הילד או לא ופשוט עשינו את זה. אני ממש זוכר את הרגע שכתבתי אותו, חיכיתי לאוטובוס כדי לנסוע לאותה בחורה והתחלתי לזמזם אותו ברחוב. היה שם יסוד טראומטי שצף. זה הכיף בכתיבת שירים, לפעמים אתה חושב שעברת משהו בקלות אבל הוא עדיין שוכן שם וכמו בטיפול טוב אפשר להתמודד איתו, רק שפה לא צריך לשלם 400 שקל לשעה ולחלוק את זה עם מישהו שלא מאוד מעניין אותו. אותו תהליך קרה עוד פעם עם השיר. שנתיים או שלוש אחרי שהשיר יצא הבנתי פתאום מה כתבתי וזה נהיה לי לא לעניין לשיר אותו. הרגשתי שזה לא עושה טוב לאף אחד. לא לקהל ששומע אותו ולא לי. ואם שני הצדדים לא נהנים אז אתה מפסיק. למרות שאני אוהב את השיר. אני אוהב את הלחן שלו. כשכתבתי אותו בכלל דמיינתי שערן צור ישיר אותו"

"נאבקתי די קשה בסדר השירים כי זאת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה. היום זה דבר שאני אוהב לעשות אבל אז זה היה ייסורים כבדים. לא כתבתי אותו בהכרח כשיר שיסגור את האלבום, אבל כנראה שלא היה סיום טוב יותר. היום אני מרגיש טוב עם זה. זה סיום מינורי למרות שהוא שיר בסולם מאז'ורי. זה שריד לעמדה שאני פחות יכול לכתוב ממנה שירים. הייתי בן אדם מאוד מאוד מאוד שקוף. אם הייתי מגיע למסיבה אף פעם לא הייתי המסמר שלה ואף אחד לא היה מסתכל עליי מיוזמתו. אני מתגעגע לזה מבחינה אמנותית. בגלל שאף אחד לא עסק בי, הייתה לי יכולת יותר להתבונן כי אף אחד לא רצה ממני שום דבר ואף אחד לא התעניין בי יותר מדי. אני זוכר את הסיטואציה עליה נכתב השיר. עמדתי שם, על הגג הזה, וראיתי שמשהו קורה וראיתי שהוא לא כולל אותי. זה מין שיר כזה, על מישהו שמסתכל על המחול היפהפה הזה ולא יכול לקחת חלק. השיר הוא לא מטאפורה, אין מה לחפש בו נסתר".

"המצעד השנתי של גל"צ היה עניין מאוד גדול באותם ימים, בטח בשבילי, ואחרי ש'אריק' היה מועמד לשיר השנה, ואני הייתי מועמד לתואר תגלית השנה, פנו אליי ואל שלומי הגדול ואמרו לנו שאנחנו חולקים את צמרת המצעד, וזה יהיה מאוד נחמד אם נקליט קאבר ביחד. כמובן שלא הכרתי את שלומי כי לא הכרתי אף אחד עדיין והוא היה מאוד חביב ומצחיק ומקסים. נפגשנו וחיפשנו שיר להקליט ביחד, ואני הצעתי שתי הצעות גרועות במיוחד. האחד הוא 'רק בשביל לקבל חיבוק' של איפה הילד, והשני היה 'אייטיז' של רוגל אלפר. כמובן שזה לא קרה. בסוף אני לא זוכר מי הציע שנעשה את השיר הזה של לאה שבת, שתמיד מאוד אהבתי אותה, ונהיה 'חתיכת שמיים'. תמיד התייחסתי לאלבום כיצירה שלמה, אבל השתכנעתי להוסיף את השיר ולהוציא את האלבום מחדש בגרסה שכוללת את הדואט עם תחושת חמיצות קלה של התמסחרות. בשביל הפרוטוקול אגיד ש'אריק' הגיע למקום הראשון במצעד השנתי ו'לכל אחד יש' הדואט האלמותי של שלומי שבת וליאור נרקיס הגיע למקום השני, מה שהפך למיני-שערורייה".

>> בימים הקרובים יתפרסם המשך הפרויקט המיוחד לרגל 20 שנה לאלבומו הראשון של שלומי שבן

>> לחלק הראשון של הפרויקט, בו שלומי שבן מדבר על הכל - מההרפתקאה בשירותים, דרך הטירוף של דודו טופז ועד הפרידה הבלתי נמנעת מהשיר על נתניהו