כיאה לשמו, האלבום "Born in the U.S.A" היה האלבום הראשון שהוטבע על תקליטור בארצות הברית (היו דיסקים של מוזיקה אמריקנית עוד קודם, אבל הם היו מיובאים מיפן). השנה הייתה 1984 וברוס ספרינגסטין הפך ממוזיקאי מוערך לכוכב-על. האלבום החדש עף מהמדפים, והפך לבסוף לאחד האלבומים המצליחים בהיסטוריה - עד היום מכר מעל ל-30 מיליון עותקים ברחבי העולם. יותר מחצי מהמכירות היו בצפון אמריקה. בארה"ב הוא זכה למעמד של אלבום יהלום, המקביל ל-15 אלבומי פלטינה.
כחלק מקידום האלבום המצליח, ספרינגסטין יצא לסיבוב הופעות יחד עם "האי סטריט בנד" שלו. באחת העצירות בוושינגטון הבירה נכח זוכה פרס הפוליצר ג'ורג' וויל, שהיה חבר המפלגה הרפובליקנית עד שפרש מהמפלגה בהפגנתיות ב-2016 לאחר בחירתו של דונלד טראמפ. וויל פרסם בוושינגטון פוסט טור ששיבח את "הערכים האמריקניים" של ספרינגסטין. "אין לי מושג מה הדעות הפוליטיות שלו, אם יש לו בכלל כאלה", כתב וויל בהתנשאות, וציין שדגלי ארצות הברית מתנופפים בקהל בזמן שברוס שר בעליצות על הבמה שהוא נולד בארה"ב.
וויל, שהיה ביחסים קרובים עם נשיא ארה"ב באותו זמן, רונלד רייגן, פנה אליו והציע לו להשתמש בשיר בקמפיין שלו לבחירה מחודשת. יועצי הנשיא פנו אל ספרינגסטין בבקשה לתמוך רשמית ברייגן, וזה סירב בנימוס. זה לא עצר את רייגן. בנאום בחירות שנשא בניו ג'רזי, הוא אמר לקהל: "העתיד של אמריקה נמצא בחלומות שבלבבות שלכם. הוא נמצא במסר של התקווה בשירים של מישהו שכל כך הרבה אמריקנים צעירים מעריצים: ברוס ספרינגסטין מניו ג'רזי. לגרום לחלומות האלה להתגשם זה בדיוק התפקיד שלי".
העניין הוא שככל הנראה ג'ורג' וויל וחברו רונלד רייגן פשוט לא טרחו להקשיב לשיר לפני שהשתמשו בו. נכון, יש בו פזמון קצבי קליט עם ניחוח פטריוטי, אבל כל מה שקורה בבתים הוא ההפך הגמור מגאווה אמריקנית. המילים מתארות את סיפורו של חייל אמריקני שנשלח להילחם במלחמת וייטנאם שלא האמין בה, רק כדי לחזור לכלכלה מרוסקת. הוא מנסה למצוא עבודה בבית הזיקוק המקומי אך נדחה, וגם פנייתו לעזרה נפשית על ידי מוסדות הצבא נדחית. לבסוף, עשר שנים אחרי, הוא מוצא את עצמו בצלו של הכלא המקומי, כפי שקרה לרבים מבוגרי מלחמת וייטנאם. ספרינגסטין לא שר את הפזמון "בעליצות" אלא במרירות וכאב.
העובדה שהצוות של רייגן פנה לספרינגסטין ואף השתמש בשמו בקמפיין הבחירות קשורה לעניין כמעט בלתי נתפס בימינו: בשנת 1984 אנשים לא ידעו מה הדעות הפוליטיות של ברוס ספרינגסטין. אפילו כששר בצורה ברורה נגד הבנאליות של הגזענות האמריקנית, על הפגיעה בשכבות החלשות, על השימוש בצעירים כשירים כבשר תותחים. המוזיקה שלו הייתה אהובה על ידי אמריקנים משני הצדדים של המפה הפוליטית, דווקא בגלל שהייתה כתב אישום מתמשך נגד ההשחתה של המנגנון הפוליטי.
למעשה, העובדה שרייגן ניסה לנכס לעצמו את המוזיקה של ספרינגסטין, גרמה לברוס לצאת מהארון הפוליטי. יומיים אחרי אותו נאום, ספרינגסטין הופיע בפיטסבורג והקדיש לרייגן את השיר "ג'וני 99". מדובר בבלדה אפלה של הבוס, על עובד במפעל שנסגר עם "חובות שאף אדם הגון לא יכול לשלם". מובטל ומיואש, הוא משתכר לילה אחד, מנסה לשדוד קופאי ולבסוף יורה בו. הוא נעצר ונשפט ל-99 שנים בכלא, אך פונה בתחינה לשופט שישנה את גזר הדין לעונש מוות. "הבנתי שהנשיא הזכיר את שמי לפני כמה ימים", אמר ספרינגסטין לפני שהתחיל לשיר, "זה גרם לי לתהות איזה אלבום שלי הוא הכי אוהב. אני לא חושב שזה האלבום 'נברסקה'. אני לא חושב שהוא הקשיב לשיר הזה".
בריאיון בהמשך השנה למגזין "רולינג סטון", ספרינגסטין שמר על דיפלומטיות. "אני חושב שיש לאנשים רצון להרגיש טוב לגבי המדינה שבה הם חיים. ומה שקורה עכשיו זה שאנשים לוקחים את הרצון הזה - שהוא דבר טוב - והם מנצלים אותו ומעוותים אותו". העיוות הזה, כאמור, גרם לספרינגסטין להתחיל להתבטא בצורה חופשית יותר לגבי הדעות הליברליות שלו. בוב דול, המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1996, ביקש להשתמש בשיר בקמפיין הבחירות שלו לנשיאות - וסורב. פט ביוקנאן, מראשי הימין הקיצוני והאנטישמי בארה"ב ניסה להשתמש בשיר כשרץ לבחירות לנשיאות בשנת 2000 - וזכה לצו מניעה. בשנת 2014, לאחר שברוס ראונר הרפובליקני הוכרז כמנצח במירוץ למשרת המושל של אילינוי, השיר הושמע ברקע כשעלה לבמה להודות לתומכיו.
והיה את ברק אובמה. ספרינגסטין אמנם תמך במועמדים דמוקרטים קודם, אבל מעולם לא לקח חלק פעיל בקמפיין כפי שעשה עם אובמה. נראה שמעבר לדעות המשותפות, נוצר ביניהם חיבור אמיתי. בעוד פוליטיקאים השתמשו במילים שלו בעבר ללא רשותו (ובלי להבין אותן), ספרינגסטין מצא את עצמו כותב שיר במיוחד לקמפיין הבחירות של אובמה. "Working on a Dream" לא היה שיר פוליטי, אבל הוא כן היה השיר הכי אופטימי שהבוס כתב אי פעם. הוא ביצע אותו לראשונה בגרסה אקוסטית באחת מעצרות הבחירות של אובמה, ולאחר מכן ביצע אותו שוב בטקס ההשבעה. הנשיא השחור הראשון אמר ברצינות תהומית שהחלום שלו היה להיות ברוס ספרינגסטין, אבל מכיוון שלא הצליח, הוא התפשר על להיות נשיא ארה"ב.
כעת, 13 שנה לאחר שהמוזיקה של ברוס התחברה עם הפוליטיקה של ברק, השניים חזרו לשתף פעולה בפודקאסט מקורי של ספוטיפיי בשם "מורדים: נולדו בארצות הברית". הפעם אי אפשר להאשים את הפוליטיקאי התורן שהוא מנכס את להיטו המפורסם של הבוס, מכיוון שהוא מגיע עם תעודת הכשר של כותב השיר עצמו.
בתחילת השבוע עלו שני הפרקים הראשונים של ההסכת (מתוך שמונה בסך הכל), שנעים באופן קצבי, גם אם לא ממוקד במיוחד, בין שיחות בנאליות למדי על פוליטיקת זהויות, דרך ניתוחים מעניינים על השסע הגזעני בחברה האמריקנית (שמו של דונלד טראמפ לא עולה באופן מפורש, אם כי רוחו שורה על ההקלטה) ועד נושאים עמוקים ואישיים יותר, כמו טראומות ילדות מצלקות שעיצבו את תפיסת עולמם.
השיחות מתקיימות ב"חדר אלף הגיטרות" של ספרינגסטין, אך למרות יתרון הביתיות מי שמכתיב את הטור ומנהל את השיחות באופן מובהק הוא הנשיא לשעבר. ספרינגסטין הוא אמנם "הבוס", והכריזמה הבימתית שלו היא אחד ממשאבי הטבע הכי מדהימים שיש לאמריקה להציע גם בגילו המתקדם, אבל בכל הנוגע לאמנות השיחה הוא מתקשה לעמוד במקצב ובחדות הלשון של אובמה. מנגד, הוא מצליח לפצות על כך בקסם אישי בלתי נגמר. כשהוא מנסה לדבר על הנושא הנפיץ של גזע, דווקא עם הנשיא השחור הראשון, ספרינגסטין מאבד את המילים, הוא מתחיל לגמגם, ולבסוף מכריז את המובן מאליו: "למה זה כל כך קשה לי לדבר על גזע?".
באופן תמוה ההקלטות מתפרסמות בסוף פברואר, למרות שהוקלטו כבר באוגוסט הקודם, כלומר לפני הבחירות לנשיאות. המשמעות היא שמדובר בהסכת מאוד לא ניוזי באופיו, אלא אוניברסלי. באופן אירוני, להקשיב לשיחה של השניים על הטראומות שהשאירו עליהם האבות שלהם, הרגישה אקטואלית במיוחד לאוזניים ישראליות, ונראה שהמשיכו את שיחת היום המקומית על האבהות של אייקון ליברלי אחר, עמוס עוז (שלהבדיל מאובמה, לא זכה בנובל).
אובמה (59) וספרינגסטין (71) מספרים כל אחד בתורו על האבות שלהם, שכשלו בתפקידם. אביו של ברק נטש אותו כשהיה בן שנתיים ופגש אותו עוד פעם אחת בחייו. אביו של ברוס סבל ממחלה נפשית, וניהל איתו מערכת יחסים סבוכה לאורך כל ילדותו. השניים טוענים שהיחסים עם האבות שלהם היו מבחינתם שיעור בגבריות, ואולי זו תגובה כמעט פבלובית מצדם של גברי אלפא מבוגרים, חזקים ועשירים. אובמה הקדיש את ספרו האוטוביוגרפי הראשון לאביו, בעוד ספרינגסטין הזכיר את אביו כשהתקבל להיכל התהילה של הרוק'נרול: "לא הייתי כאן אם לא אבא שלי. אם הייתה לי ילדות רגילה ומאושרת, אז על מה הייתי כותב? ניסיתי פעם לכתוב שירים שמחים בניינטיז, הקהל שלי ממש לא אהב את זה".
בניגוד גמור לספרה של גליה עוז, שמחטט באומץ ובכנות בטראומות הילדות שלה מול אביה המפורסם - נראה שמבחינת שני הגברים, החיטוט המשותף הזה בעבר מבוסס בעיקר על חוכמה בדיעבד. אובמה יכול לספר על כך שירש מאביו את "העור החום היפה" שהפך אותו לאאוטסיידר בילדות. ברוס יכול לספר על התיקון שעשה עם אביו האלים לאחר הולדתו של בנו הבכור. אלא שדווקא בהשוואה לספרה של עוז, פתאום השיחה הזאת של שני הגברים החזקים והנערצים כל כך, נשמעת כמו שיחה של שני ילדים קטנים שמפחדים להתמודד עם האמת המצולקת, ובוחרים לצייר תמונה אופטימית ואידיאלית יותר.
אובמה מזכיר לספרינגסטין יותר מפעם אחת שהוא צעיר ממנו ביותר מעשור, אך זה לא באמת משנה. ברגע שברוס לוקח לידיו את הגיטרה, הוא משתלט על השיחה בקלות. הם מדברים על השיר "My Hometown" שחותם את האלבום "Born in the U.S.A". אובמה טוען שספרינגסטין מתאר את אנשי הצווארון הכחול ממעמד הפועלים של פריהול ניו ג'רזי בצורה אמביוולנטית, כמו שרק בן המקום יכול לעשות. ברוס מסביר שאלה היו האנשים שאהב כילד. "עם כל המגבלות שלהם, עם כל הברכות שלהם, עם כל הקללות שלהם, כל החלומות שלהם, כל הסיוטים שלהם. אלה האנשים שאהבתי. זאת הייתה עיירה כמו הרבה עיירות בשנות ה-50, וזה היה המקום בו גדלתי. כשכתבתי אותו בשנת 1984 העיר שלי עברה תקופה קשה כמו שמתואר בשיר. כשנסעת ברחוב הראשי, ראית את כל החנויות שפשטו רגל, והעיירה נראתה מתה לחלוטין".
בשלב זה הוא פשוט מתחיל לפרוט על הגיטרה ולבצע את השיר. כאן גם מתגלה לראשונה ההשקעה הגדולה שנעשתה בצד הטכני של הפודקאסט, כשקולו הצרוד של ספרינגסטין מלטף את האוזן של המאזין, וניתן לחוש בכל הכאב שקדם לביצוע, בחריקות הקטנות בביצוע המי-יודע-כמה ללהיט הגדול שלו מהאייטיז. ספרינגסטין ממשיך לדבר ומספר על החוויות האלימות והגזעניות שחווה כמתבגר בעירו הקטנה. הוא מספר שידע כבר בתחילת דרכו המוזיקלית שאלה הנושאים שהוא רוצה לגעת בהם במוזיקה שלו. "רציתי להישאר בבית, רציתי לגור כאן, רציתי להיות מוקף באנשים שאני מכיר, ולספר את הצד שלי ושלהם בסיפור", אומר בכנות ספרינגסטין שחי עד היום עם משפחתו בניו ג'רזי.
ברגע שספרינגסטין מתחיל לדבר על המוזיקה שלו, הנוכחות של אובמה בחדר כמעט מיותרת. זה מרתק, ואובמה חכם מדי מכדי לפגוע בשטף הדיבור של הבוס ברגעים האלה. "יש בשיר הזה אלמנט בין-דורי. מדובר בשיר על ילד שיושב על הברכיים של אבא שלו והוא אומר לו שזו העיר שלו, כולל כל מה שיש בה". אובמה מעיר: "לטוב ולרע". ספרינגסטין עונה: "בדיוק. אתה חלק מהשטף הכללי של ההיסטוריה. ובתוך כך, כל מה שקרה פה וכל מה שיקרה פה הוא במידה מסוימת באחריותך. אתה קשור היסטורית לדברים הטובים והרעים שקורים במקום הזה. לא רק בעיירה הקטנה שלך, אלא בכל המדינה ובכלל. אתה שחקן פעיל ברגע הזה, בזמנים האלה. יש לך את הכוח להיות מודע לדברים האלה ואולי לעשות משהו בנוגע להם, גם אם במשהו פעוט. אני עדיין אוהב לשיר את זה עד היום, כי הקהל שר את הפזמון איתי ואני יודע שהוא מבין את הדברים האלה. הקהל מבין. זה לא שיר על פריהול או על סיאטל או על וושינגטון, זה על הכל".
וקשה שלא לחשוב על ה"הכל" הזה, שמתאים גם להקשרים מקומיים בישראל. בין אם ה"הומטאון" שעליו מדבר ספרינגסטין הוא עולם הבידור הישראלי, שיוצאות ממנו עוד ועוד טענות לפגיעה מינית, או שאולי זה המגזר הציבור שעובר תהליך ארוך של השחתה. ואולי זו התקשורת המקומית, שנראה לא פעם ששכחה את תפקידה, והתמסרה לשירות גורמים מסחריים רקובים ואינטרסים פוליטיים. לנשיא ה-44 של ארה"ב לא נותר הרבה מלבד להוסיף: "זה שיר מעולה".