2020 לא הייתה שנה פשוטה לשחקנים ומוזיקאים, ובעצם למי לא. הבמות נסגרו במהירות, המפגש עם הקהל נעשה כמעט בלתי אפשרי, והרבה מאוד אנשים איבדו את מקור פרנסתם, או סתם נאלצו להמתין בבית או בחדרי החזרות עד שמשהו ישתנה. כשאני שואל על כך את השחקנית והזמרת אפרת בן צור, שמאחוריה יותר מ-25 שנה על הבמות, המילה שהיא משתמשת כדי לתאר את התקופה הזו היא "תלישות".
"בעיקר הרגשתי שמנתקים אותי מהדבר שאני הכי אוהבת לעשות. לא יכולתי לעבוד. יכול להיות שאם הייתי ממשיכה לעבוד הייתי מדברת אחרת. אבל היה תהליך די מדכא, לא רק עבורי", היא אומרת. "זה כן התחיל עם חלק רומנטי כזה שהכל מתנקה ומתרוקן ונהיה יותר שקט, לא כולם כל הזמן ביחד". אך זה השתנה במהירות. "הרגשתי שאני נכבית, לא ידעתי מתי זה הולך להיגמר, היה בזה משהו שמנמנם אותך לאט לאט".
"אולי זה הבהיר לי כמה מה שאני עושה הוא באמת מאוד משמעותי עבורי. זה ברור שזאת לא עבודה וזהו, אבל זה באמת איזה מין איזה עצם בתוכי שאם הוא לא נמצא אז הכל תפל", מתארת בן צור, שמיד מסייגת: "חוץ מההורות והאימהות".
ובהתאם, כך הייתה גם הפתיחה מחדש. "כשחזרנו כל כך שמחתי, כמו איזו ילדה שפתחו לה את השער, שאפשר לרוץ לתוך השדה הפתוח ולשחרר את כל התחושות, הרגשות, לשחרר את הנפש... אבל אז בא הדבר הזה, ולכן אני אומרת הכל יחסי - כי זה קטסטרופה".
בזמן שבו אנחנו נפגשים, "הדבר הזה" הוא התחושות הקשות בימים שאחרי המהומות האלימות בערים המעורבות בין יהודים וערבים וסיום מבצע "שומר החומות". בשני המקרים, ההתרחשות הגיעה קרוב מבדרך כלל. יפו היא ביתו של תיאטרון גשר שבו בן צור משחקת, והאזעקות, ובכן, הגיעו עד תל אביב.
למעשה, בהצגה שבה היא מככבת כעת בגשר, "הכלה וצייד הפרפרים" מאת נסים אלוני, בבימוי יאיר שרמן ויחד עם סשה דמידוב, נשמעת אזעקה באולם, כחלק מהמחזה. ההצגה מפגישה בין "מי", כלה שברחה מחתונתה בגילומה של בן צור, ו"גץ", פקיד שבורח מהשגרה אל חלומותיו, בתוך גן ציבורי, שמערכת הכריזה בו קוראת מדי פעם לנוכחים הנחיות, כללים, סיסמאות לאומיות, פרסומות ותזכורות למועד סגירת הגן. מדי יום, מערכת הכריזה משחררת בשרירותיות גם אזעקה, כתזכורת לשעת הנעילה, כמו גם מטאפורה למצב הביטחוני הלא-יציב תמיד. שאלתי אותה אם כעת, לאור הטראומה הטרייה, צליל האזעקה יוסר מההצגה. היא משיבה בשלילה, ומסבירה כי זה נמצא גם במחזה המקורי ומזכירה שמודיעים לקהל בתחילת הערב שתישמע אזעקה.
"יכול להיות שבאמת הקהל יגיב באיזה שהוא אופן שצריך לשנות את זה למשהו אחר - אבל אני לא מאמינה", היא אומרת. "אבל האם אין בזה איזשהו משהו שמשקף מציאות? אז אתה אומר לעצמך שהמחזה נכתב ב-1967 נדמה לי, ואנחנו היום עדיין באזעקות. יש משהו יותר עצוב מזה?"
כנראה שלא.
"לא נתחרה מה יותר עצוב אבל זה רק נראה לי גורם לך להשתומם, איך זה יכול להיות? זה הרי מצב שהוא אבסורד. גם בהצגה".
בן צור מבהירה שהאזעקה הזאת מנוגדת למפגש בין שני הגיבורים בפארק ברובד עמוק יותר. זה אחד מכמה אלמנטים "שבאים להזכיר לנו מה קורה שם בחוץ, איזו דרישה לנורמליות, לאיך להתנהג, לא לקטוף את זה וכן לעשות את זה. ויש את האזעקה הזאת ויש את המלחמה הזאת בחוץ - 'אנחנו עם קטן מוקף אויבים' [אחת הקריאות של הכריזה בפארק - נ.מ], מדברים שם נדמה לי על ששת הימים. דרישה לנורמליות - כשבעצם בחוץ מתרחשת קטסטרופה - והשניים האלה מדברים על החלומות והאהבה שלהם ועל הרצון שלהם להיות, להגשים חלומות. ככל שהמחזה מתקדם אנחנו מבינים כמה לכל אחד מהם יש את הכאב שלו את העצב שלו, והכל דרך התחושה של מציאות-לא-מציאות. זה בראש של 'מי'? זה בכלל חלום? זה דיוויד לינץ'? מה זה?".
"הכל וצייד הפרפרים", שנשען על שני שחקנים בלבד, תפור לתיאטרון בעידן שצל הסגרים, הבידוד החברתי ואיסורי ההתקהלות עדיין מרחף מעליו. בן צור מסבירה שהטקסט שלו מאפשר את התחושה ההפוכה עבור שחקנים. "זה מחזה שמאפשר כל כך הרבה מרחב. אחרי שנה שלא הייתי בחזרות זה באמת היה כמו להיכנס לגן הזה. הכל אפשר היה לעשות שם - לרקוד, לשיר, לצחוק, להיות, לכעוס - הכל. והמחזה הזה מאוד מאפשר את זה.
"אלה אנשים שהלכו לאיבוד בזמן, וגם אני מרגישה שהלכתי לאיבוד בזמן הזה של הקורונה. הזמן נעצר, המרחב נסגר. מציאות אחרת כזאת, וכל הזמן דמיינתי בחלומות היותר מפחידים שלי שעכשיו נהיה בזה המון שנים. ואז אחרי הרבה שנים אני אפתח את דלת התיאטרון ואני איכנס לאולם, אני אראה את סשה דמידוב וניפגש באולם הריק שאף אחד לא מגיע אליו עשרות שנים. ככה הרגשתי כשהתחלנו את החזרות. מפגש של שניים שנתלשו מהעולם שלהם".
הדמות "מי" היא כלה שננטשה ביום חתונתה, ולאור זאת אני מציין את "על דרך הטבע", השיר הנפלא שבן צור הלחינה למילים של דליה רביקוביץ' באלבומה האחרון, שעוסק אף הוא במוות ונטישה ("מה פירוש נעלם?... פירושו נוטש, פירושו נטוש, פירושו הלך לכל הרוחות"), ומזכיר שבריאיון מלפני כשנתיים לתכנית "סוכן תרבות" בכאן 11 היא אמרה שנטישה היא סוגיה שמעסיקה אותה מאוד ביצירה.
"זה משהו שמעסיק אותי מאוד", היא מודה. "חלק ממני, עוד מימי הקיבוץ. כבר בבית ילדים הדברים מתחילים, לאורך כל המסע של החיים שחייתי עד כה. איבדתי את אבא שלי כשהייתי בת 14. בכיתה א' שמואל מינץ, שגר דלת על ידינו, נהרג מקטיושות. מסביבי היו התקפות מחבלים, היינו במקלטים, אנשים נעלמו. זה ליווה את הילדות שלי, והמציאות הישראלית שמלווה את כולנו. היה את זה בבית ובחוץ".
החלקים בנפש שאי אפשר לחצות ביומיום
בן צור חיה בתל אביב יחד עם בתה בת ה-11 וחצי. מאז אמצע שנות ה-90 היא משחקת ושרה לסירוגין בתיאטרון, על המסך (בין היתר "הבורגנים", "פרשת השבוע", "המנצח") וגם כזמרת מוערכת.
עכשיו, אחרי שהשערים נפתחו מחדש, היא שוב עסוקה למדי. מלבד "הכלה וצייד הפרפרים" בתיאטרון גשר והחזרה להופעות עם שיריה שלה, היא משחקת גם בקומדיה המוזיקלית "החנות שיש בה הכל" שתעלה הערב בכאן 11, ובקרוב אפשר יהיה לראות אותה גם בתפקיד ארקדינה ב"השחף", גם כן בתיאטרון גשר, ושוב ב"מתאבל ללא קץ", המחזה הגנוז של חנוך לוין שעלה בתיאטרון הקאמרי רגע לפני הקורונה ועתיד לשוב אל הבמות, שבו היא שרה ולו גם יצרה מוזיקה מקורית. המשותף לחלק ניכר מהיצירות האלה, הוא שהמוזיקה - שהיא שרה או מלחינה - משלבת ידיים עם המשחק.
"זה דבר שאני מאוד נהנית ממנו", היא אומרת, ומסבירה שזה שלב נוסף בהתפתחות שלה כשחקנית. "התחלתי רק במשחק בתיאטרון, עם יבגני אריה שהוא המורה והבמאי שאני חייבת לו את מה שאני יודעת על תיאטרון ועל אמנות וגם על מוזיקה. השלב הבא כשחקנית הוא שיש לי מה לתת גם. לא רק לומדת, אני גם משתתפת בתהליך באמת. ברעיונות, בהבנה של הסיטואציה, של מה נכון. זה הופך להיות דיאלוג יותר שוויוני מבחינה מקצועית.
בהמשך היא תסביר כי "להיכנס לחזרות, לברוא דמות בתוך מחזה - זה עולם ומלואו. היום מעניין אותי גם לחבר בין העולמות ולכתוב מוזיקה לתיאטרון ולקולנוע. מעניין אותי לברוא וליצור עולם אם זה דרך תפקיד או דרך מוזיקה. להיות בזה עושה אותי שמחה, אני מרגישה דרך זה חופש ואני מתקרבת לאיזו מהות או כוח, לאיזו תנועה שהיא ממלאה ומעצימה. זאת דרך לפגוש את החלקים בנפש שאי אפשר לחצות ביומיום. האמנות והיצירה מאפשרים מרחב קיום אחר".
למצוא את עצמך בבגד של מישהו אחר
השבוע, ביום חמישי, בן צור תופיע באולם צוקר שבהיכל התרבות בתל אביב, לראשונה מאז פרוץ המגיפה בישראל. באופן מעניין היא תחזור לשירי אלבומה השלישי, "Robin", שבו הלחינה את מילותיה של המשוררת אמילי דיקנסון. האלבום הזה יצא לפני תשע שנים, כך שהיא מקדימה במעט את חגיגות העשור.
"אמרתי לעצמי אחרי הקורונה: 'איזה הופעה אני הולכת לעשות? 'עיר מרוחקת'? כל השירים?' והדבר שהכי התחשק לי זה לחזור לאלבום השלישי. 'Robin' מאפשר כניסה לעולם אחר במלוא מובן המילה", היא אומרת, וממשילה את החזרה לשירים האלה של דיקנסון - אמריקנית בת המאה ה-19, רחוקה למדי מתל אביב של 2021 - ללבישה של בגד של אדם אחר, שהיא מוצאת את עצמה בתוכו.
"כמו שאני נכנסת לאיזה יער, ואני מתהלכת בו אחרת. זאת אני - אבל אחרת שם", היא אומרת על העבודה על השירים האלה. "יש משהו אוניברסלי בטקסטים שלה. נסענו להופיע במקום שהיא נולדה באמרסט ואולי בתוך תוכי קצת התאכזבתי שזה לא נראה כמו נהריה (צוחקת). כשהלחנתי את 'Remembrance', שזה שיר עם מילים כמו 'אבן החזקתי ביד והלכתי לנום, רוחות חמות ריחפו מעל' - ישר אני מתארת את חופי נהריה, על חוף שהוא ריק מאנשים, ומזג אוויר בין אביב לקיץ, שהרוח ככה נעימה וחמה. ואתה כזה נרדם ונורא נעים, אתה מרגיש נורא בטוח - והאבן הזאת היא מעין הדבר הכי יקר לך. וכשהיא מתעוררת האבן איננה, וכל מה שנשאר זה הזיכרון שלה".
לדבריה, ההלחנה של השירים של דיקנסון באנגלית זרמה "דווקא בגלל שזה היה מחוץ לחיים שלי, השפה". העניין הזה, היא מסבירה, הוא זה שהוביל אותה גם לחזור עכשיו דווקא לשירים האלה - לעומת שירים של משוררות אחרות שהיא מרבה להלחין, כמו רביקוביץ' או לאה גולדברג. "רביקוביץ'... זה ברור שזה מעל המציאות, מעל השפה היומיומית, ויחד עם זה יש בה יומיומיות. היא מאפשרת להתרומם מעל המציאות - אבל זו מציאות שאני מכירה אותה. זאת המציאות הישראלית. ואחרי הקורונה רציתי עוד להיות בעולם אחר. לא רציתי לפגוש את הכאב מהמקום הזה. ואז נהייתה המלחמה הזאת, ואולי זה עוד יותר השאיר לי את הצורך לברוח לאנשהו. למקום אחר, לתודעה אחרת. אחרי שהתייבשנו בבית כל כך הרבה זמן, [רציתי] להיכנס לתודעה אחרת, ואולי 'Robin' הכי מאפשר את זה".
מאז שהשתתפת בפרויקט המצליח "שרות לאה גולדברג" ב-2003 יש כמה משוררות שאת הולכת איתן - גולדברג, רביקוביץ', דיקנסון. את חוזרת אליהן שוב ושוב. הלחנת שירה זה אזור נוחות, או אתגר מתמשך?
"אולי יש בי איזה מין אהבה מהתיאטרון לחומרים של אחרים שבהם אני מביעה את עצמי, ואולי זה סוג של התאמה כזאת, וזה יותר מתאים למה שאני צריכה או מחפשת. אני מרגישה שאני לא בן אדם שלא יודע להביא את עצמו בטקסט דרך המילים, אלא דרך ההבעה, דרך המוזיקה, דרך התנועה. דרך האופי של הדבר. זה נורא מעניין אותי - הרבה יותר מאשר לכתוב את עצמי. זה משעמם אותי ואולי אני לא כל כך טובה בזה... אני רוצה להגיד שאני יותר ויותר מרגישה שהמילים הולכות, ואני הרבה יותר נהנית להלחין מוזיקה לתיאטרון דווקא כשאין מילים.
"דרך המשוררות האלה הגעתי להבנה שנעים לי להיכנס ולברוא עולם", היא אומרת, ומסבירה שאחרי שני האלבומים הראשונים שלה, שבהם כתבה והלחינה את השירים, ביקשה לפנות לחומרים שכתבו אחרים. "אני הרגשתי שאחרי שני האלבומים האלה אני לא יכולה לשמוע את עצמי. לא חשבתי שזה יהיה כל כך הרבה זמן, ואז באמת הלחנתי את אמילי דיקנסון ולא רק שלא כתבתי את המילים - הלחנתי מישהי שלא דוברת את השפה שלי. היה לי צורך לברוח ממציאות שלא לגמרי ברור לי אם אני אוהבת אותה. יש בה חלקים שאני אוהבת - פה המקום שאני חיה בו ואם לא הייתי אוהבת, הייתי מוצאת את עצמי במקום אחר. רציתי לנדוד למקומות אחרים ולהגיע לחלקים אחרים בתוכי. יש כוח מאוד גדול לתנועה עצמה - התנועה זה המנגינה, זה הריקוד".
ליוסי בנאי יש שורה על הזבוב שאוהב את הזבובית. לדיקנסון ובן צור יש את "Bee", השיר הפותח והמהפנט של האלבום הזה, שבו זבוב כותב מכתב אהבה לדבורה, ומזמין אותה לבוא אליו.
"זה השיר הראשון שהלחנתי של אמילי", היא מספרת על תחילת המסע. היא קראה את השיר בעברית, אבל המנגינה זרמה מיד דווקא כשקראה את המקור באנגלית. גם היום, היא נשמעת עדיין מוקסמת ממה שמתואר בו.
"ההתרחשות הזאת של הגעגוע והרצון של הזבוב הזה שהדבורה הזאת תגיע - אבל זה גם בלתי אפשרי: זבוב עם דבורה. זה לא ממש מתחבר, זה גם מזכיר את צייד הפרפרים. זה באמת מה שדיקנסון יוצקת לתוך העולם הזה. הצורך הזה למשהו שאולי הוא בלתי אפשרי", היא אומרת. "אבל אתה שומע את האופי של הזבוב הזה, הוא נורא מנומס, הוא לא אומר לה שהוא אוהב אותה בצורה פתוחה. הוא נורא מסביר שכדאי, שהכל כבר מוכן. הכל פורח, כולם כבר יצאו החוצה. תעני לי, תיצרי איזשהו קשר, או מוטב שתבואי.
"אז, כשקראתי את הטקסט הזה, הוא נראה כל כך מקסים. כשהלחנתי אותו וניגנו אותו - ממש הרגשתי את התעופה שלו, את הצורך הזה - כמו מישהו שעף אחוז תזזית, לא הרגשתי שהוא יושב ומחכה לה על ענף או פח אלא הוא מחפש אותה. הוא ממש מחפש אותה. זה מקבל מין אנרגיה של הצורך להיפגש, הצורך לאהוב", היא מוסיפה.
להתהלך בשני עולמות
את ידועה בקול הגבוה, יוצא הדופן שלך. אני סקרן לדעת אם בתחילת הדרך שלך, או בגיל ההתבגרות, היו לך יחסים מורכבים איתו?
בן צור מופתעת מהשאלה. "לא התעסקתי בזה. אבל אני רקדתי, לא הייתי זמרת, ממש לא. למדתי פיתוח קול כי היינו בחבורת זמר. היה לנו כיף לשיר אבל הדבר הרציני היה הבלט. זאת הייתה ההוויה של הילדות שלנו. זה קרה רק ב'שמתי לי פודרה'. זה באמת התחיל שם. זה מדהים כמה זה נהיה רציני, כי זה לא היה שם שנייה קודם. זה באמת קצת התחיל מאוחר - אבל לאן יש למהר?".
ההצלחה של השיר ההוא הובילה לקריירה שתוליד ארבעה אלבומים שקנו לה מקום של כבוד ברוק האלטרנטיבי בישראל: "צוללת", "אפרת בן צור", "Robin" ו"עיר מרוחקת" - כולם זכו להערכת הביקורת, שתיארה אותה כסמן של איכות.
את חוזרת עכשיו לרובין, אבל אנחנו 20 שנה ל"צוללת" - אלבום שהפך לקאלט. איך את מסתכלת עליו היום?
"אני חושבת שיש בו משהו מאוד גולמי, מאוד ראשוני ואמיתי. אני מאוד אוהבת אותו. אבל אני אוהבת את האלבומים שלי, אני אוהבת את המוזיקה, את איך שהדברים נתפרו את האנשים שעבדתי איתם. צוללת זה ברי סחרוף, אסף תלמודי ואסף אמדורסקי ואביתר בנאי, השני זה עודד פרח וגם תלמודי וגם רוקפור. אנשים שהמפגשים איתם היו מאוד מעניינים. השירים כן נבחרו בקפידה, כשאני מקשיבה לסקיצות מפעם אני מבינה שהיו עוד שירים אבל אלה היו מדויקים. הם לא נבחרו סתם. מתישהו אני רוצה לחזור גם לאלבום הזה. אולי יש שירים שיהיה לי קשה לשיר אותם.
"יש שם משהו צעיר, שאני עדיין מרגישה בו את הילדה", היא מוסיפה, "אני כן מרגישה שהשנים עברו ואני במקומות אחרים היום. אני לא שרה את 'אתמול בלילה' ו'איש רע' לא כי אני לא אוהבת אותם או עומדת מאחוריהם - אבל כשאני אחזור ל'צוללת' אני אשיר גם את השירים האלה. כבר באמת יש לי הרבה חומרים - יש שירים שנכנסים ויש שירים שעוזבים".
גם בתשובה לשאלה אם עולה בה לעתים תחושת החמצה על שלא הגיע לקהלים גדולים יותר או הוציאה יותר להיטים, היא משיבה בשלילה. "לגבי להיטים ממש לא. אני לא מבינה מה הופך ללהיט ומה לא", היא אומרת, ובכל מקרה היא מדגישה שהיא לא חשה החמצה, גם אם לפעמים היא תוהה על הדרך שבה הלכה.
"לפעמים אני שואלת את עצמי אם לא היה לי יותר נכון להקדיש את עצמי רק למוזיקה ולהיות רק בזה. או להיות רק בתיאטרון, למרות שזה הפך להיות החלק היותר פעיל. אני לא יכולה להתייחס לזה כאל החמצה, שיש בזה משהו נורא מדכא. אני מטבעי בן אדם מאוד אופטימי. דיכאון זה דבר שהוא ממני והלאה", היא מסכמת. "אני צריכה את שני העולמות האלה וזה קשה להתהלך בשני עולמות, ולפעמים זה חבל שלא כל האנרגיה הלכה למוזיקה. זה קשור לצורך להתהלך בעצמאות מוחלטת, זה קשה לי מדי".
היא מציינת במיוחד כמה שותפים לדרך שהלכו איתה יד ביד. בראשם הבמאי יבגני אריה, המנהל האמנותי המיתולוגי של "גשר" ("כל השנים האלה הרגשתי שבאיזה אופן אנחנו אוחזים ידיים. זה נתן לי סוג של כוח"), ובמוזיקה את ניצן זעירא מנענע-דיסק שהשקיעו בשני האלבומים הראשונים ואת אנשי אנובה שהוציאו את השלישי (הרביעי יצא ללא חברת תקליטים, עם סיוע של מפעל הפיס). בשנים האחרונות השותף הבכיר שלה ליצירה הוא המוזיקאי עומר הרשמן, לרבות בעבודה על שני האלבומים האחרונים.
בן צור שבה ומדגישה לאורך השיחה עד כמה העבודה המשותפת עם כל האנשים האלה הייתה חיונית בהצלחת הפרויקטים שהיר הייתה מעורבת בהם. "כמובן שיותר כיף ליצור כשיש שפה משותפת אחרת זה נהיה קשה מדי. לכן אני כל כך אוהבת לעבוד עם עומר הרשמן ועם האנשים, המוזיקאים שמנגנים איתי, ולכן היה לי חשוב לעבוד בלהקה כמו 'גשר' כל כך הרבה שנים, שהקשר איתם נהיה עמוק ומוכר כמו בית".
זה עולה במפתיע גם כשאני שואל אותה - אפרופו "השחף", סצינת "אני נינה" וכו' - אם יש תפקיד תיאטרלי שהיא תמיד חלמה לעשות. לדבריה, התפקיד, טוב ככל שיהיה, יתקשה להתרומם ללא עבודת צוות מפרה מסביב. "אם אין במאי מסביב ואין צוות יוצרים מספיק מעניין - זה לא משנה התפקיד. כי אתה צריך שכל אחד ייתן את החלק שלו, שתהיה יצירה מעניינת, בעלת משמעות, אחרת זה כמעט בלתי אפשרי לעשות תפקיד טוב עם במאי שהוא לא מספיק טוב. בטח בשנים הראשונות אתה צריך שמישהו ידריך אותך, ובשנים שאחר כך יתחיל איזה דיאלוג משמעותי ורציני שתורם גם לבמאי וגם לשחקן או השחקנית שממול. אותו דבר המוזיקה והתפאורה והשחקנים שמסביב", היא אומרת.