פרל ג'אם בנייניטיז. AP
צילום: AP

30 שנה אחרי, הוא עדיין חי

אלבום הבכורה של פרל ג'אם לא היה אפל כמו המוזיקה של נירוונה או של אליס אין צ'יינז או של סאונדגרדן, אחיותיה למהפכת הגראנג' - אבל 30 שנה אחרי, מבינים שהחבורה של אדי ודר נשארה להקת רוקנרול שקל יותר לאהוב. פרק מתוך הספר "רוקנרול! - 50 אלבומי רוק גדולים מהחיים"

מני אבירם

4 בפברואר 1992. אני טינאייג'ר בן שבע-עשרה שגר בלונדון. זהו יום מיוחד. באותו ערב, במועדון קטן בשם 'הבורדרליין', פרל ג'אם משיקה באופן רשמי את סיבוב ההופעות האירופי שלה. היא עדיין לא להקת על, אבל לגמרי בדרך לשם. שלוש מאות איש הורשו להיכנס למועדון הקטן, שנמצא במרתף של מסעדה מקסיקנית, ולא ברור לי איך אני וחבריי הצלחנו לארגן כרטיסים מראש להופעה שבגללה נחסם הרחוב מלחץ המעריצים שליבם נשבר. אבל זה קרה, והיינו שם, וזה היה דחוס והכי ראשוני שאפשר ומכונן, גם בשביל הלהקה וגם בשבילי.

כחצי שנה לפני כן, בסוף אוגוסט 1991, פרל ג'אם הוציאה את אלבום הבכורה שלה, Ten. מעטים התעניינו. כעבור כחודש, נירוונה שחררה את Nevermind, ועדיין לא נרשמה רעידת אדמה. רק אחרי שהקליפ של Smells Like Teen Spirit התחיל לחרוך את MTV, העולם יצא מדעתו ופתאום אנשים החלו לדבר על סיאטל כעל אטלנטיס שהתגלתה מחדש, המֶכה של תחיית הרוקנרול שבכלל לא ידעה שהיא כזאת. פרל ג'אם מצאה את עצמה נסחפת על גלי הענק של הצונאמי הזה לעבר חופים שהיא בכלל לא חלמה - ואולי גם לא רצתה - להגיע אליהם.

ספיישל פרל ג'אם-מטאליקה בהגשת עידו כהן ישודר הלילה בין 21:00-22:00 ב-eco99fm.

וואלה תרבות ו-eco99fm חוגגים 30 לשנת 1991 ששינתה את פני המוזיקה, עם רצף של מצעדים ללהקות הניינטיז האהובות. הצביעו כאן למצעדים שנותרו

ההיסטוריה הייתה אמורה להיות אחרת. סטון גוסארד וג'ף אָמֶנט התכוננו ליציאתו של Apple, אלבום הבכורה של הלהקה שלהם Mother Love Bone, ביולי 1990. אבל ארבעה חודשים לפני כן, מנת יתר של הרואין הוציאה מהמשחק לתמיד את סולן הלהקה, אנדרו ווד, וגוסארד ואמנט שבורי הלב לקחו פסק זמן עד שחברו לגיטריסט מקומי בשם מייק מקרידי, התחילו לנגן יחד, הקליטו דֶמו של חמישה קטעים וחיפשו זמר ומתופף.

ג'ק איירונס, לשעבר המתופף של רד הוט צ'ילי פפרז, ויתר על ההצעה, אבל נתן את הקלטת לחבר שלו בסן דייגו, זמר בשם אדי ודֶר. ודר, גולש שעבד במשרה חלקית בתחנת דלק, הקשיב, כתב מילים והקליט את עצמו שר בשלושה שירים שבעתיד הלא רחוק יהפכו להיות מוכרים בתור Alive, Once ו-Footsteps.

הקלטת נשלחה, ודר הוזמן לסיאטל, עבר אודישן והתקבל ללהקה, שבתחילת הדרך זכתה לשם "מוקי בלֶיילוֹק", על שם שחקן כדורסל מהאן-בי-איי, שאמנט העריץ. דייב קרוּסן סגר את פינת התופים, ואחרי שחיממו את אליס אין צ'יינז בסיבוב הופעות של האלבום Facelift, הוחתמו בחברת התקליטים 'אֵפּיק', שינו את שמם לפרל ג'אם ובמרץ 1991 נכנסו לאולפן בסיאטל כדי להקליט את Ten, מספר החולצה של אותו בליילוק.

כך היינו. חברי פרל ג'אם בפברואר 1992, אמסטרדם (צילום: GettyImages, Paul Bergen)

Ten הוא מכתב אהבה לרוקנרול, והוא הרבה יותר מאשר רק Alive או Jeremy, הלהיטים הגדולים שלו. יש שם עוד תשעה שירים אדירים, פתיחה לופתת עם Once ו-Even Flow וסיום מהורהר עם Garden ו-Release המופלא. וכמובן - Black, אחת מבלדות שיברון הלב הגדולות והאפקטיביות שנכתבו.

זה לא היה כבד וזה לא היה זועם וזה לא היה אפל כמו המוזיקה של נירוונה או של אליס אין צ'יינז או של סאונדגרדן, אחיותיה של פרל ג'אם למהפכת הגראנג' של סיאטל - הם אף פעם לא התחמקו מההשפעות של ניל יאנג ו-The Who ולד זפלין והקלאש. אבל החיבור בין הקול של ודר למילים החשופות שלו, ליכולת של חבריו לעטוף אותן במוזיקה שמחדירה אותן ישר ללב, הפכו את פרל ג'אם ללהקת רוקנרול שקל יותר לאהוב (ובאותה נשימה קל יותר לשנוא - אבל לא לשם כך התכנסנו הפעם).

צלילה עמוקה לתוך הטקסטים של ודר חשפה הרבה כאב, אבל היה קל לפספס את זה לאור מקדם ההמנוניוּת של השירים. גם אהבת האדם והאמפתיה האותנטית של ודר נוכחות לכל אורך האלבום, ולא יעזבו אותו ואת חבריו ללהקה עד היום, גם במוזיקה וגם בשלל מפעלותיהם החברתיים, הפוליטיים והסביבתיים.

לאורך השנים, סיפורים קטנים על האלבום העצימו את המיתולוגיה שלו. למשל, Alive, Once ו-Footsteps (שלא נכנס ל-Ten ועשה את דרכו לאלבום שלTemple of the Dog בתור Times of Trouble, ובהמשך ראה אור בגרסתו המקורית) היו טרילוגיה מופרעת שהחלה בשיר שכולם פירשו כזעקה מאשרת קיום, אך בעצם סיפר את סיפורו של בן שאביו מת, והוא כל כך מזכיר אותו פיזית עד שאימו רוצה בו בדרך בלתי הולמת. כן, קצת גילוי עריות. אותו בחור הופך ב-Once לרוצח סדרתי, וב-Footsteps מוצא להורג.

53 דקות ו-20 שניות נמשך Ten והוא חיוני ומסעיר היום כמעט כמו שהיה באוגוסט 1991. אחריו הגיעו עוד אלבומים מצוינים; אני אוהב את השני של פרל ג'אם, Vs., לא פחות משאני אוהב את Ten, וגם Vitalogy הוא חבר קרוב. היו גם אלבומים בינוניים ומאכזבים, שגם הם טמנו בחובם פנינים, אבל התמונה הגדולה היא החשובה והיא תמונה בהירה וחדה, כזאת שאתה רוצה לחזור להתבונן בה שוב ושוב.

אין כבר נירוונה, אין אליס אין צ'יינז, אין סאונדגרדן. אין קורט קוביין, אין ליין סטאלי, אין כריס קורנל. יש פרל ג'אם ויש אדי ודר. הם אף פעם לא שיחקו את המשחק, והתרכזו במוזיקה ובמי שהלכו איתה ואיתם לכל אורך השנים. ולכן, להבדיל מלהקות רבות שהתחילו באותו זמן, ומלהקות רבות שבאו אחריהן והצהירו שהן יצילו את הרוקנרול והתפיידו, פרל ג'אם עדיין כאן. הם לא התפרקו, לא התאחדו, לא סחטו כסף, פשוט המשיכו יחד בלי לעצור, מאז שהיו צעירים שלא הבינו כלום, והעולם פתאום רצה מהם חתיכה. הם העניקו לו אחת שחקוקה בנצח.


הקטע הנ"ל לקוח מתוך הספר החדש "רוקנרול! - 50 אלבומי רוק גדולים מהחיים" שזמין כעת בכל חנויות הספרים.

ספיישל פרל ג'אם מטאליקה בהגשת עידו כהן ישודר הלילה בין 21:00-22:00 ב-eco99fm.
וואלה תרבות ו-eco99fm חוגגים 30 לשנת 1991 ששינתה את פני המוזיקה, עם רצף של מצעדים ללהקות הניינטיז האהובות.

פרק נוסף מהספר: עמית סלונים על האלבום The Queen is Dead של להקת The Smiths.

  • פרל ג'אם
  • אדי ודר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully