"איבדתי את עצמי למוזיקה בגיל מאוד צעיר, ונשארתי שם"
- מוריסי.
ב-31 באוגוסט 1978 פגש נער בן 14 בשם ג'וני נער בשם סטיבן בהופעה במנצ'סטר. ארבע שנים מאוחר יותר, במאי 1982, אותו ג'וני ניגש לבית משפחת מוריסי בקינגס רואד 384 בסטרטפורד ונקש קלות על הדלת. סטיבן פתח לו את הדלת והכניס אותו לחדרו בקומה השנייה. שניהם היו ביישנים, אבל מהר מאוד הם גילו שלשניהם יש חיבה למוזיקה לא פופולרית.
מוריסי הצעיר ניגן תקליט של הניו-יורק דולז. ג'וני ראה בחדר תקליטים של אמני מוטאון נשכחים שהוא חשב שאף אחד חוץ ממנו לא מכיר. ברגע הזה נולדה אהבה גדולה וטהורה בין השניים. באותו יום ג'וני הציע למוריסי להקים להקה, מוריסי הפסימיסט לא כל כך רצה לשתף פעולה והשניים נפרדו.
למחרת הטלפון בבית משפחת מאר צלצל. על הקו היה מוריסי, שאמר רק מילה אחת: "בסדר". מאותו רגע ג'וני בילה לפחות שלושה ימים בשבוע בחדרו של מוריסי. הם האזינו למוזיקה ביחד, הם כתבו שירים ביחד - ובתוך כמה שנים הם יהפכו לאחת הלהקות המשפיעות והאהובות ביותר בבריטניה - הסמית'ס.
בשנת 2016 הגעתי למנצ'סטר בעקבות מוריסי. המטרה הייתה לסקר את ההופעה הראשונה שלו בעיר שבה גדל, בנוסף לריאיון שנקבע מראש. בעזרת מוזיקאי מקומי הצלחתי להגיע לסטרטפורד, לבית ילדותו של מוריסי, במטרה לראיין את בני הבית. בדיוק כמו ג'וני מאר ניגשתי בחשש ודפקתי על דלת העץ השחורה. אף אחד לא פתח.
המשכתי ללכת ברחוב האפרפר וראיתי שמילותיו של מוריסי פשוט נמצאות בכל מקום. חלקן נכתבו בטיפקס על עמודי חשמל, חלקן נחרטו בכוח על עצים, חלקן נצבעו בשחור על הפסים הלבנים של מעברי חצייה. המילים של הנער הביישן הפכו לחלק בלתי נפרד מהרחוב, בדיוק כפי שהמוזיקה של הסמית'ס הפכה לחלק בלתי נפרד מחייהם של מיליוני אנשים.
ההשפעה העצומה של הסמית'ס מרשימה במיוחד כשזוכרים כמה מעט הם הספיקו ליצור. אלבום הבכורה שלהם יצא ב-1984, והאלבום הרביעי והאחרון יצא ב-1987, אחרי שהלהקה כבר התפרקה רשמית. The Queen is Dead, האלבום השלישי של הלהקה שיצא ביוני 1986, נחשב באופן מסורתי ליצירת המופת שלה, זאת למרות שארבעת חברי הלהקה מסכימים (באופן די נדיר) שהאלבום הרביעי והאחרון - Strangways, Here We Come - טוב יותר.
אך בדיעבד קל לזהות את הסיבה לפופולריות של "המלכה מתה". באלבום הזה, המוזיקה של מאר הגיעה לשיאים חדשים יחד עם הכתיבה הכי חדה שמוריסי העמיד עד אז. אנדי רורק נשמע לפתע כמו הבסיסט הטוב בעולם, וסולו התופים של מיק ג'ויס שפותח את האלבום (כמה אלבומי רוק אתם מכירים שנפתחים עם סולו תופים?) נשמע כאילו מטרתו להזהיר את המאזין: זה לא הולך להיות כמו שום דבר ששמעת עד כה.
גם אם ניתן להתווכח לגבי עליונותו המוזיקלית על שאר אלבומי הלהקה, "המלכה מתה" הוא לכל הפחות האלבום שמציג בצורה המדויקת ביותר את מקומה של הלהקה בתוך האקלים החברתי והפוליטי של אנגליה של אמצע שנות השמונים. במובן הזה, מדובר ביותר מתקליט - זהו כתב אישום.
שירי מחאה כבר נכתבו בעבר, אך עולם המוזיקה הבריטי עדיין היה שמרני ברובו. ההצלחה של הסמית'ס רק מוכיחה כמה הקול החזק והברור הזה נגד הממסד היה כל כך חסר, ואם להשתמש בקלישאה החבוטה ביותר בטקסטים על הסמית'ס: הם גרמו לפאניקה ברחובות לונדון.
התקשורת הבריטית הזדעזעה כשהיא שמעה שהלהקה הצעירה ממנצ'סטר החליטה לקרוא לאלבומה השני "בשר זה רצח". צוות של הבי-בי-סי נשלח לסקר את הקלטות האלבום כאילו מדובר בהכרזת מלחמה על דרך החיים האנגלית. מוריסי ניצל את הביקור והסביר לעיתונאים ששם האלבום די מסביר את עצמו: "אנחנו משתמשים בשם הזה כי אנחנו חושבים שמוזיקה פופולרית צריכה להעביר מסרים רציניים. אם המעריצים שלנו אוכלים בשר, אני רוצה שהם פשוט יעצרו ויחשבו על זה. יש עדיין איזושהי אמונה לפיה אין קשר בין הבשר שאנשים אוכלים לבין בעלי חיים. אנשים חושבים שבעלי חיים זה משהו שמסתובב בשדות ובשר זה משהו שמופיע בלי קשר על הצלחת".
אחרי ההצלחה של Meat Is Murder, שכבש את פסגת מצעד המכירות הבריטי, הלהקה החליטה לבחון מחדש את סבלנותו של הציבור הבריטי. בית המלוכה כבר זכה לחצי ביקורת מעולם המוזיקה, אבל אף פעם לא בצורה כל כך אינטליגנטית, שנונה ונוקבת. זה דבר אחד לצרוח שהמלכה היא פשיסטית, כפי שעשה ג'וני רוטן באלבום הגדול ההוא של הסקס פיסטולס, וזה דבר אחר לגמרי לפנטז בשיר על רצח המלכה.
שיר הנושא, הפותח את האלבום, מתאר את מוריסי בנעליו של אדם אמיתי, מובטל אירי בשם מייקל פייגן, שביולי 1982 פרץ איכשהו לבית המלוכה, נכנס לתוך חדר השינה של המלכה ובמשך עשר דקות דיבר איתה עד שהגיעו השוטרים ועצרו אותו. מוריסי מציג את המקרה כבזבוז הזדמנות להיפטר מהמלכה, ובגרסה שלו הוא פורץ לחדרה עם כלי חלוד כדי לרוצץ את גולגולתה, וגם עם ספוג כדי לנקות את הלכלוך - רק כדי להיקלע בסוף לוויכוח עם אליזבת השנייה על יכולות השירה שלו.
חבר פרלמנט מהמפלגה השמרנית מיהר לדרוש את הסרת האלבום מכל חנויות התקליטים ביום שיצא, בעוד מוריסי הגיב בתמימות מופלאה: "לא חשבתי שאנשים ימצאו בשם האלבום משהו פוגעני". באשר לאלבום עצמו, הוא כולל כמה מהשירים החזקים, המצחיקים, העצובים ובעיקר חסרי הפחד ביותר של הסמית'ס. לא מדובר רק בשיר הנושא, אלא גם בכאב חסר הגבולות של I Know It's Over, בביקורת העצמית של Bigmouth Strikes Again ובעיקר במשאלת המוות הכפולה והנוגה של There Is a Light That Never Goes Out.
לבסוף ראיינתי את מוריסי, זו הייתה הגשמת חלום מקצועית ואישית. כהרגלו, הוא ניפק כמה ציטוטים חזקים, ובזכותם הריאיון פורסם בכלי תקשורת בבריטניה, בארצות-הברית ובמקומות נוספים בעולם. ניצלתי את הריאיון כדי לספר לו שהצעתי נישואים לזוגתי בהופעה שלו באוסטריה (הוא לא התרגש), ולשאול אם יש סיכוי לשמוע אי-פעם עוד שיתוף פעולה שלו עם ג'וני מאר. "השאלה הזאת רחוקה ממני עכשיו. אני כבר לא מבין למה אנשים שואלים אותה," הוא הבהיר. המלכה עדיין חיה, אבל מוריסי ומאר ללא ספק שברו להרבה אנשים את הלב.
הקטע הנ"ל לקוח מתוך הספר החדש "רוקנרול! - 50 אלבומי רוק גדולים מהחיים" שזמין כעת בכל חנויות הספרים.