מדי שנה קוראים את מגילת קהלת בחג הסוכות, אבל מילות התוכחה של המשורר המקראי נוכחות בחיינו גם בשאר ימי השנה, בין היתר באמצעות שירים נהדרים שהתכתבו איתו (ובעיקר, אם להודות על האמת, עם הפרק הראשון שבספר). לרגל החג, אספנו עבורכם את המיטב.
הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל (פרק א', פסוק ב')
בשירים: "לא הכל הבלים בתי, לא הכל הבלים והבל" (מתוך: "שיר לאשת נעורים"/שלמה בר והברירה הטבעית); "אהבתך אלי היא הבל הבלים, אני יודעת שמכרתי את עצמי להזיה" (מתוך: "מחול מטורף"/ריטה)
הפסוק המוכר ביותר מהספר, ההכרעה שהכל הבל, שבה וחוזרת לכל אורך המגילה כמין פזמון חוזר. באופן טבעי, היא מצאה את עצמה גם לשירים עבריים. למשל אצל אלתרמן, שפותח איתה את "שיר לאשת נעורים", אבל גם בהקשרים ארציים יותר, כמו ההיסחפות לאהבה בלהיט שכתבה מירי פיגנבוים.
דור הלך ודור בא והארץ לעולם עומדת (פרק א', פסוק ד')
בשירים: "דור הולך ודור הגיע, דור יושב על המשבר" (מתוך "דור"/חנן בן ארי); "דם הולך ודם בא והארץ לעולם עומדת" (מתוך "והרותם היה מלבין"/שפי ישי); "כן, גבירותיי ורבותיי. ככה זה כשמזדקנים, קשה לסחוב. זה לא מה שהיה פעם. בקיצור דור הולך ודור בא, והצעירים נרתמים וסוחבים" (מתוך "שיר הקטר"/אריק לביא).
גם המשפט רווי התסכול הזה הגיע לכמה וכמה שירים, בין אם זה חנן בן ארי, שאצלו הדור החדש דווקא מורד בקודמיו; או במילים האבלות של נתן יונתן, הנואש בהמשך השיר מכך שלמרות תקוותיו ש"היופי יוכל להגן עלינו" - הדם ממשיך להישפך לשווא; או במשל של חיים חפר ואריק לביא על הקטר שתמיד נשף ונשף עד שדגמים חדשים יותר החליפו אותו, כדרכו של עולם.
סובב סבב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח (פרק א', פסוק ו')
בשירים: "מה שלומך אחות הבוקר, מה חדש אצלך? איך על סביבותיו הרוח שוב סובב הולך. תיכף יתגלו שמים, אל תסתירי את פניך, אל יחדל קולך" (מתוך "מה שלומך אחות"/ריימונד אבקסיס וחוה אלברשטיין)
רק בשבוע שעבר נזכרנו בשיר הזה, ברקע מותה של אידה נודל. נעמי שמר, שציטטה רבות מהתנ"ך ובכלל מהמקורות בשיריה (כפי שמלמד הספר "מדרש נעמי" של אברהם זיגמן), נעזרה הפעם במשורר המקראי עבור שיר אישי, נוגה, ומלא כאבים.
כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (פרק א', פסוק ז')
בשירים: "אומרים שכל הנחלים הולכים אל הים הפתוח. לא כל הנחלים גם מגיעים אליו, יש כמה בלי מוצא: סוגרים להם חולות נודדים שהביאה הרוח - ככה יום אחר יום, אחר יום, אחר יום, והנה ביצה" (מתוך "בס בבלון"/מאיר אריאל); "כל הנחלים הולכים לים, והים אינו מלא אותם... הן כולנו נחלים חרבים רחוקים מאוד מן הים?" (מתוך "כל הנחלים"/מזי כהן באופרת הרוק מאמי); "כל הנחלים הולכים לים, ולי כבר אין ללכת, אני עכשיו מצב קיים ואת - היסטוריה מתמשכת... כל הכבוד לנחלים כי הם יודעים לאן ללכת, והעצים והעלים - הם יודעים מתי תהיה ששלכת" (מתוך "שיר סתיו"/אריק לביא)
המשפט שממצה את תחושת חוסר הטעם ושיוויון הנפש של קהלת השתלב באופן טבעי בסיפורו של מאיר אריאל על החקלאי שיגע ויגע ובכל זאת קורס, כמו גם במחאה הפציפיסטית על מעגל הדם הבלתי נגמר שבאופרת הרוק מאמי - אבל גם בפזמון הניהיליסטי, המשועשע והיומיומי של עמוס קינן ואריק לביא.
כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר (פרק א', פסוק ח')
בשירים: "כל הדברים יגעים, הנני מבקש לאחוז בסכלות. מילותיי הן קסם זול, שדוף ונרדף אנוכי" (מתוך: "כל הדברים יגעים"/גבריאל בלחסן)
ומי אם לא גבריאל בלחסן יהיה בדיוק האיש שידביק את המלנכוליה, הייאוש ותחושת חוסר התוחלת של קהלת על שירת זעם של המאה ה-21? רק מי שעל אחת מידיו קועקע המשפט "כי הכל הבל הבלים".
לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע (פרק א', פסוק ח')
בשירים: "כלום זה לא סתם? לא תשבע, לא תשבע העין לראות. בתענוג עיוור אני רץ לאט במקום, כאילו סתם מדרכה רטובה, עיתונים מאתמול" (מתוך "כלום זה לא סתם"/ברי סחרוף)
אחת הפנינים באלבומו המופתי של ברי סחרוף "אתה נמצא כאן". יחד עם עמיר לב השותף לכתיבת השיר, סחרוף חזר אל המגילה בשיר מלא הרהורים על התהום הגדולה ועל האור שמסייע לצאת ממנה.
מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה (פרק א', פסוק ט')
בשירים: "בסוף היום זה רק אני, וזה רק את והילדים ואלוהים, וכל השאר - הבל הבלים. מה שהיה הוא שיהיה - אז תכבי לי את האור, ובואי נלך לישון - יש יום חדש בקצה הלילה" (מתוך "בסוף היום"/ארז לב ארי)
"בסוף היום" המרגש הוא השיר הכי יפה מאלבומו השני של לב ארי - אחד מיוצרי הרוק החדים והרגישים של הדור האחרון, ואיש ששיריו רצופי התחבטויות. בשיר הזה הוא מדבר עם קהלת פעמיים בפזמון.
אין כל חדש תחת השמש (פרק א', פסוק ט')
בשירים: "אמרת יום רודף יום ולילה - לילה. הנה ימים באים, בליבך אמרת. ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך, ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש. והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת, ימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים. ותדע - כל יום אחרון תחת השמש. ותדע - חדש כל יום תחת השמש" (מתוך "בשירי סוף הדרך"/שם טוב לוי).
לאה גולדברג זיהתה שדבריו של קהלת נראים אחרת מנקודת מבטו של האיש המבוגר, החכם, למוד הניסיון - ועקצה אותו. עם הלחן המופלא של שם טוב לוי, נולדה קלאסיקה ישראלית על זמנית.
כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב (פרק א', פסוק י"ח)
בשירים: "צריך עצים לחטוב ומבורות לשאוב, והמרבה דעה הוא גם ירבה מכאוב, כי זוהי רק ההתחלה - לה-לה" (מתוך: "וזוהי רק ההתחלה"/להקת פיקוד המרכז); "כן זה אני קהלת המשוגעת - שחי בעיר הקודש מן היד לפה. לוגם יין תפוחים מעץ הדעת - מוסיף מכאוב שאין לו מרפא" (מתוך "מכתבים מבית רביעי"/יעקב רוטבליט)
אולי זה לא מקרי שדווקא נעמי שמר ויעקב רוטבליט, אולי שני הפזמונאים הכי דעתניים בתולדות הזמר העברי - משני צידי המתרס הפוליטי - בחרו לצטט דווקא את הפסוק שמתאר את הכאב והכעס שבדעה ובידיעה. בשני המקרים, השניים שזרו סביב הציטוט גם חוט דק של אירוניה והומור, כי אחרת מה נעשה?
עת לטעת, ועת לעקור נטוע (פרק ג', פרק ב')
בשירים: "אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה. השיבני ואשובה אל הארץ הטובה" (מתוך: "על כל אלה"/יוסי בנאי)
ושוב, נעמי שמר, הגדולה מכולן, משחקת עם דבריו של קהלת. הפעם שיר העתים מלמד שלכל זמן ועת, אך שמר, בשיר אישי-משפחתי שנכתב לאחותה, מתנגדת לכך, ודורשת: "אל נא תעקור נטוע" - משפט שהפך ברבות הימים גם לסמל של מאבק הימין נגד פינוי התנחלויות.
שיר העיתים - פרק ג', פסוקים א'-ח'
בשירים: "לכל יש זמן, זמן, זמן, זמן, לכל יש עת, עת, עת, עת" (מתוך "דור הולך ודור בא"/הדודאים וסוזן ופראן); "לכל דבר יש עת למצוא ולאבד, יש עת לתת ועת לקחת. כולם היו בני, כולם יצאו על תנאי, כולם כעת שרים ביחד" (מתוך "איך שגלגל מסתובב"/שמוליק קראוס); "עת לצאת, לצאת אל הרחוב, ועת לכאוב בשקט. עת ללכת, ללכת עד הסוף ועת לעמוד מנגד" (מתוך "לכל זמן"/אריק איינשטיין); "אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל. ואין לו עת שתהיה לו עת לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך. אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת, באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק" (מתוך "אדם בחייו"/יוני רכטר ורונה קינן); "יש עת לדבש ויש עת לתפוח, ויש לכל חפץ מועד ומקום" ("תפוח בדבש"/הגשש החיוור).
וכמובן ששיר העיתים פרנס עוד שירים רבים. הידוע שבהם הוא "Turn" האהוב של פיט סיגר, שחזר לעברית דרך דן אלמגור. שמוליק קראוס, אריק איינשטיין ונעמי שמר יצרו לו גרסאות מודרניות משלהן. ואילו יהודה עמיחי התנגד לרעיון, ולא היסס גם לקבוע: "קהלת לא צדק".
"והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (פרק ד', פסוק א')
בשירים: "וראיתי אני את דמעת העשוקים הולכת ונמוגה על לחים, וריח חרציות עלה מן הבקעות עם ריח שיטה רענן" (מתוך "כל משבריך וגליך"/יעל נחשון ויעל צבי)
הלב של קהלת יצא אל אסונם של האומללים והמוחלשים ביותר, בפסוק שדיבר גם לליבה של המשוררת דליה רביקוביץ'. יוני רכטר הלחין, יעל נחשון ויעל צבי ביצעו - אבל מעולם לא הקליטו.
טובים השניים, מן-האחד, אשר יש-להם שכר טוב, בעמלם (פרק ד', פסוק ט')
בשירים: "גבריאל, מה אתה שואל? הן תדע שבילי שמיים. בוא אליי, טובים השניים" (מתוך: "גבריאל"/עפרה חזה); "כשנכנס סוף סוף לים, תוך שניות הוא נעלם. שניים קפצו אליו מיד - טובעים השניים מן האחד" (מתוך "יו-יה"/כוורת).
הפתגם החביב הזה כל כך שגור, שיכול היה למצוא את דרכיו גם לשירים שאין להם דבר וחצי דבר עם כובד הראש של המגילה המקראית, בין אם זה הלהיט האהוב של עפרה חזה (מילים של שמואל קרול ולחן של צביקה פיק), ובין אם זה בהמנון הנונסנס של כוורת, שם הפסוק מקבל טוויסט קומי-טראגי.
ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש (פרק י"א, פסוק ז')
בשירים: "הן תוכל לקום וללכת, דבר מה קורא בך ללכת. געגועיך הם לך כנפיים, ומתוק האור בעיניים" (מתוך "ומתוק האור בעיניים"/ששי קשת)
כנראה השיר האופטימי ביותר שנולד תוך התכתבות עם קהלת. הקלאסיקה של ששי קשת, רחל שפירא ומוני אמריליו בנויה סביב הצירוף "ומתוק האור לעיניים", מילים שמשמשות לאורך השיר כמעין פזמון חוזר ומחויך. זכה במקום השני בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"א.
המגילה השלמה
ולסיכום, אם מישהו מעוניין להקשיב לחכמת המגילה בשלמותה (או כמעט בשלמותה), אפשר להאזין ברצף לאלבומים המושקעים של עמיר בניון וקורין אלאל, שניהם מהעשור האחרון, שהלחינו ה-כ-ל.