להריסון פורד נמאס, הוא החליט למצוא "עבודה של גדולים". שנות ה-60 האופטימיות של המאה הקודמת עמדו לפנות את מקומן לשנות ה-70 הקודרות בהרבה, והוא, שתמיד היה בוגר וקודר לגילו, הבין שהגיע הזמן לשים את הפנטזיות מאחור. חמש שנים קודם לכן הוא עזב את עיר הולדתו שיקגו לטובת לוס אנג'לס, בתקווה למצוא תפקיד כשחקן רדיו. הוא מעולם לא שאף ליותר מכך: קצת מערכונים, כמה עבודות הגונות עם שכר צנוע שיעזרו לפרנס את משפחתו.
עצם העובדה שהמשחק הפך עבורו למקצוע הייתה מקרית לחלוטין. אף שנולד לאם שהייתה בעצמה שחקנית רדיו ולאב שניסה את מזלו בתחום, העיסוק מעולם לא משך אותו. המוטיב הזה יהפוך להיות מאפיין בולט של אחד מהסיפורים המדהימים בתעשיית הבידור: אדם שנגרר כאילו בעל כורחו על ידי כוחות גדולים ממנו אל קריירה של אייקון תרבותי.
ייתכן שהמפגש הראשון בין הכוח המיתי הזה לפורד התרחש במכללת ריפון בוויסקונסין, שם למד בנעוריו. "למד" היא הגדרה מעט נדיבה, מכיוון שכתלמיד ספרות אנגלית ופילוסופיה הוא נודע בעיקר בכשלונותיו. עם ממוצע ציונים נמוך עד כדי סכנת הדחה ממכללה שלא ידועה ביוקרה שלה - הוא נדרש לפתרון מהיר. זה היה הרגע שבו נתקל לראשונה בחוג לדרמה. הוא מעולם לא הופיע על במה, ולא העלה על דעתו שההשתתפות בחוג תדרוש זאת. הוא קיווה שיוכל לקבל ציון קל בזכות שינון של מחזות, ולנצל את הזמן כדי להכיר בחורות. רק מאוחר יותר הבין במה בעצם בחר.
במקום לברוח, הוא החליט להתמודד עם האתגר ועם פחד הבמה שלו. הוא היה ציני וביקורתי כבר אז, רוב האנשים בגילו נראו בעיניו קלי דעת או משעממים. החוג הפגיש את פורד לראשונה עם קהילת אנשים שכישוריהם אתגרו אותו לעבודה משותפת. הוא מצא סיפוק גדול בשיתוף הפעולה של העברת הסיפור, בעובדה שכל אחד מהם חיוני לאחר כדי להצליח במטרה המשותפת של יצירת חיבור רגשי עם הצופה. זאת הייתה הבנה מכוננת שהשפיעה עליו באופן מוגזם. בעוד חבריו לחוג סיימו את לימודיהם והתחילו את החיים האמיתיים בעבודות "של גדולים", פורד תכנן להפוך את המשחק לפרנסה שלו. שנים לאחר מכן הוא יספר שהפחד הגדול ביותר שלו היה לשבת במשרד, ולעשות שוב ושוב את אותו הדבר עד סוף ימיו.
רגע לפני שזה קורה, הכוחות סידרו לו עוד הישג רנדומלי שאנשים רבים היו מציינים כפסגת חייהם. בתחילת שנות השישים הוא הצטרף למשך שבוע וחצי לג'ים מוריסון ו"הדלתות", כחלק מצוות הצילום של הלהקה במהלך סיבוב הופעות. בקטע ארכיון נדיר הוא מספר שנהנה מאוד, אבל לא יכול היה לעמוד בקצב של החבר'ה ההם. לטענה הזאת ולמידת האמיתות שלה, עוד נחזור.
המעבר ללוס אנג'לס בתום הלימודים היה טבעי. זה היה המקום שאליו הגיעו שחקנים בשאיפה למצוא עבודה. הגורל שוב התערב לטובת פורד, ובעוד אחרים מבלים שנים בשטיפת כלים וניקיונות בציפייה לטלפון הנכסף, הוא התקבל לעבודה בתוך חודשים ספורים. אלא שהפרנסה הזאת הייתה כרוכה בסגנון חיים שונה לגמרי ממה שדמיין. ב-1964 שלטה בעיר "שיטת האולפנים", שתגיע בתוך זמן קצר לסוף דרכה. במסגרת השיטה שלטו האולפנים הגדולים של הוליווד בכל שרשרת הייצור: הם ייצרו את הסרטים, הפיקו אותם, הפיצו אותם ברשתות הקולנוע שבבעלותם, והעסיקו בחוזים דרקוניים של שבע שנים את השחקנים ויתר אנשי המקצוע.
כשחקן חוזה של אולפני קולומביה, קיבל פורד 150 דולר לשבוע שתמורתם הופקדה הקריירה שלו בידי האולפנים. הוא נדרש "להסתפר בסגנון אלביס", ללבוש חליפה ועניבה ובתחילת הדרך אף לשנות את שמו לשם "פחות יומרני מהריסון פורד". נחוש כבר אז לנצח כל בולשיט שמונחת לכיוונו, התייצב השחקן למחרת בבוקר עם חלופה פורדית מאין כמוה. הוא הציע ששם הבמה שלו יהיה קורט אפייר (Kurt Affair) - שם כל כך מדהים ומופרך, עד שהבכירים מיהרו להסכים שהריסון פורד לא נשמע להם נורא למרות הכל.
כשחקן חוזה הוא נשלח למלא תפקידים קטנים בהתאם לטייפקאסט שנקבע עבורו, בתחילה כאלה שלא כללו טקסט או קרדיט. כשכבר זכה לקרדיט הוא הופיע כהריסון ג'יי פורד, על מנת שלא לבלבל את הצופים עם כוכב הסרטים האילמים, הריסון פורד. לג'יי, אגב, לא הייתה כל משמעות, שכן לפורד לא היה בכלל שם אמצעי. פורד (כמו רובנו) כלל לא היה מודע לקיומו של כוכב הסרטים האילמים, עד שנתקל בכוכב שלו על שדרת הכוכבים בהוליווד.
החיים כבורג קטנטן וחסר חשיבות בסדרות טלוויזיה נשכחות וסרטים עלומים, הובילו אותו לאותה תחושת מיאוס. בשלב מסוים הופיע כסוכן FBI בשלוש סדרות שונות מבלי שמישהו הבחין בכך. העובדה שנראה כמו כוכב קולנוע גרמה לכך שדמה לכל אותם טיפוסים שנראו על המסך, מה שהפך אותו לבלתי זכיר. הוא היה נשוי (לאשתו הראשונה, מרי מרקורדט) עם שני ילדים קטנים והבנה הולכת וגוברת שכישורי המשחק שלו לא יאפשרו לו לקיים את משפחתו. ב-1969 הוא הודיע לראשי קולומביה על התפטרות, ופתח עסק חדש כנגר. כאן, לפי כל היגיון, אמור היה גם להסתיים הסיפור. כולנו חלמנו פעם להיות מפורסמים ועשירים, עד שהשלמנו עם המציאות והתאמנו את עצמנו לשבלונה של החיים. אבל מעל פורד מרחפים, כאמור, כוחות אחרים, והם ידאגו ששינוי הקריירה הרנדומלי הזה יפגוש הזדמנות של פעם בחיים.
האמת היא שלפורד לא היה שום רקע בנגרות. הוא נדרש לה אחרי שקנה בית מתפורר בגבעות הוליווד, ולא יכול היה להרשות לעצמו לשלם לאף אחד כדי לשפץ אותו. הוא החל לאגור כלים ולקרוא ספרים על שיפוץ בתים, אבל הידע המעשי הגיע מאביו.
ג'ון ויליאם "כריסטופר" פורד עצמו חלם על חיים אחרים, אבל הגורל היה פחות נגיש במקרה שלו. אביו (סבו של הריסון פורד) היה שחקן וודוויל, להקה נודדת של שחקנים ובדרנים שזוהו עם מופעים בוטים לתקופה, תחילת המאה ה-20. הוא מת בגיל צעיר והותיר מאחוריו אישה שלא הצליחה לטפל בילדיה. כך מצא את עצמו ג'ון פורד מתגלגל בין בתי יתומים קתוליים שבהם נבנה אופיו הקשוח והשקט. בתחילת שנות ה-40, רגע לפני שמלחמת העולם השנייה הגיעה אל גבולותיה של ארצות הברית, פגש בשיקגו את שחקנית הרדיו היהודייה דורותי נידלמן, שהוריה היגרו לאמריקה מהעיר מינסק בבלארוס - והשניים נישאו. ב-1942 נולד בנם הבכור, הריסון. מנהל פרסום אירי-קתולי ושחקנית יהודייה - החיבור המדהים הזה בין הוריו הוציא מפורד את אחד הציטוטים הגדולים שלו אי פעם, כשהופיע ב"סטודיו למשחק" בשנת 2000: "כגבר תמיד הרגשתי אירי, כשחקן תמיד הרגשתי יהודי".
פורד האב הנחיל בבנו את הערכים של עבודת כפיים הגונה והקפדה על פרטים. השניים עבדו יחד בפינת המלאכה במרתף ביתם בשיקגו, כשהריסון הצעיר לומד מאביו איך לחתוך קורות עץ בקו ישר ואיך לחבר אותן למבנים שיחזיקו לאורך זמן. באחת מהעבודות האלה, כשהיה בן 16, חזה פורד באביו קוטע את האצבע המורה שלו ברגע של חוסר תשומת לב. פורד האב ניסה לנסר יריעת דיקט על השולחן הקטן, אלא שבליטה בשולחן גרמה למסור לנתר מהקו אל האצבע של המנסר. לימים, כשנשאל אם החוויה גרמה לו לטראומה, ענה פורד בשעשוע: "למה? זאת לא הייתה האצבע שלי".
לאחר ששיפץ בהצלחה את ביתו, פגש פורד חבר ששימש כמהנדס סאונד עבור ענק הג'אז הברזילאי, סרג'יו מנדז. החבר סיפר לו שמנדז מעוניין להקים אולפן הקלטות משל עצמו בחצר ביתו בשכונת אנסינו בעמק סן פרננדו שבקליפורניה. פורד מיהר לקחת על עצמו את הפרויקט, מנדז לא טרח מעולם לבדוק את היסטוריית העבודות של הנגר הצעיר - והפקיד בידיו פרויקט בעלות של מאה אלף דולר. ההימור השתלם. לפני בכורת "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ב-2015, נזכר מנדז בנגר הצעיר והעבודה המרשימה שעשה עבורו 40 שנה קודם לכן.
ההצלחה עם מנדז הפכה את פורד כמעט בן רגע ל"נגר של המפורסמים". הוא שיפץ את ביתה של הסופרת ג'ואן דידיון במאליבו, עבד עבור הבמאי ריצ'רד פליישר ("20 אלף מיל מתחת למים") והמפיק המוזיקלי ריצ'רד פרי. שמו כבעל מקצוע מיומן הלך לפניו. אבל יש מי שחולקים על איכות העבודה של הנגר המצטיין. בספר הזיכרונות שלו מתאר בן זוגה של דידיון, התסריטאי ג'ון גרגורי דאן, שהעבודה על ביתם הייתה אמורה להימשך חודשיים אך נמשכה בפועל חצי שנה, ושהקבלן (פורד) חרג ב-4,000 דולר מהתקציב שניתן לו. "פיטרתי אותו", כתב דאן, "הוא היה שחקן מובטל והצוות שלו הסניף המון קוקאין".
זוכרים שפורד העיד על עצמו כמי שלא יכול היה לעמוד בקצב של חברי "הדלתות"? לסופרת, האמנית ואשת הבוהמה איב באביץ, יש גרסה שונה למדי לטענה הזאת. בספר הזכרונות של באביץ מצוטטת מישל פיליפס, זמרת The Mamas & The Papas, כמי שנדהמה לגלות את פורד על המסך כשהגיעה לצפות ב"מלחמת הכוכבים". היא הכירה אותו בתור סוחר הגראס שלה. ואם כבר ציטוטים מספרה של באביץ (שלתקופה קצרצרה הייתה בת זוגו של פורד), ישנו גם האחד שבו היא טוענת שהשחקן ניחן בסיבולת על. "הריסון יכול היה לשכב עם תשע נשים בלילה אחד. זה קשה לאהוב תשעה אנשים", כתבה באביץ', "וורן בייטי יכול היה לאהוב רק שישה".
בין אם תקבלו את גרסת פורד לכך שהנגרות הייתה עבורו המשך ישיר לעבודת המשחק, עם עבודה מתודית של הצבת יסודות מלמטה למעלה, או את זו על פלטפורמה להתהוללות וסחר בסמים - את החיבור בין כוחות הגורל לבין המקצוע החדש אי אפשר להכחיש. הכסף שהרוויח כנגר איפשר לו להמשיך לשחק בתפקידים ספורים שאותם בחר. בתקופה הזו הכיר את פרד רוס, שחקן עבר כושל ומלהק שחיבר בין פורד לבמאי צעיר בשם ג'ורג' לוקאס. ההיכרות הזו העניקה לפורד את תפקיד הפריצה שלו ב"אמריקן גרפיטי" ב-1973. אף שמדובר בתפקיד משני למדי, פורד השתלב היטב בחבורת הצעירים שיוצאים לחגוג את סיום הלימודים בלילה סוער של הוללות במודסטו, קליפורניה. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שבה הרגיש שהבמאי מקשיב לדעותיו ומאפשר לו להשפיע על החלק בסיפור שעליו הוא אחראי.
מלבד ההצלחה המסחרית העצומה של "אמריקן גרפיטי" - תקציב של 770 אלף דולר שהביא לרווחים של 140 מיליון דולר - הגורל המשיך לעבוד עבור פורד. בעוד דרכיו שלו ושל לוקאס נפרדו לתקופה קצרה, מפיק "אמריקן גרפיטי", פרנסיס פורד קופולה, התרשם ממנו. ב-1974 העניק לו תפקיד קטן בסרט "השיחה" ושנים ספורות לאחר מכן הוא ייקח אותו עמו להפקת הטירוף של "אפוקליפסה עכשיו". ההיכרות הזו בדיוק הובילה לנקודת השיא של הכוחות שהשגיחו על פורד.
ב-1976 ביקש פורד קופולה מהשחקן טובה: להתקין דלת מורכבת במשרדיו באולפני פוקס המאה ה-20. פורד לא היה הראשון אליו פנה הבמאי, אבל אף אחד מאנשי המקצוע הקודמים לא הצליח לבצע את העבודה באופן שרצה. פורד הסכים בתנאי אחד: שהעבודות יתבצעו בלילה. הסיבה הפרקטית לתנאי הייתה הימנעות מאנשים שנכנסים ויוצאים מהמשרד ויפריעו למהלך העבודה, אבל פורד גם לא רצה להיתקל בשחקנים ואנשי תעשייה אחרים. הם היו המוצלחים שהשתייכו לתעשיית הבידור, והוא היה מי שבונה מרפסות לפרנסתו.
בשעת בוקר מוקדמת של אחד מלילות העבודה, נכנסו למתחם פורד קופולה, ג'ורג' לוקאס ופרד רוס. באותה תקופה אפשר פורד קופולה ללוקאס להשתמש במשרד לאודישנים עבור סרטו החדש - פנטזיית הרפתקאות בחלל בשם "מלחמת הכוכבים". לוקאס רצה דם חדש והודיע לצוות ההפקה שהוא לא מעוניין לראיין לתפקידים בסרט אף אחד מהשחקנים שהופיעו ב"אמריקן גרפיטי". אלא שבשעת הבוקר המוקדמת הזו, הגיע היוצא מן הכלל. רוס פנה לנגר ושאל אם יסכים לסייע להם באודישנים ולהקריא את הטקסטים של השחקנים האחרים, כדי לאפשר לנבחנים להגיב אליו. פורד הסכים. אלמלא הדלת הוא מעולם לא היה נשקל לתפקיד.
פורד ומארק האמיל באודישנים למלחמת הכוכבים
כ-300 שחקנים שונים ניסו להתקבל לתפקיד המבריח השרמנטי האן סולו, וכולם עשו זאת בעזרתו של פורד. אף אחד מהם לא הצליח להרשים. בשלב כלשהו, ללא כל טקסיות מיוחדת, הודיעו רוס ולוקאס לפורד שהוא יגלם את התפקיד. התקציב הקטן שאושר בקושי רב על ידי ראשי אולפני פוקס הסקפטיים לגבי הפרויקט, אפשר לו משכורת צנועה למדי - אבל פורד קפץ על המציאה. אחד מהתפקידים האיקוניים בתולדות הקולנוע ניתן לו כברירת מחדל, והוא היה אחד מהאנשים היחידים בהפקה שהאמין שהסרט עשוי להצליח.
לאורך הקריירה שלו נודע הריסון פורד כמרואיין לא אטרקטיבי. האופי המערב תיכוני הנוקשה בשילוב הסלידה מבולשיט שירש מאביו, יצרו פרסונה שמראיינים מעדיפים כביכול להתרחק ממנה. היסודות של הגישה הזאת נולדו בהצלחה המדהימה של "מלחמת הכוכבים", שהפכה אותו באחת משחקן אלמוני לכוכב שמזוהה בכל מקום שאליו הוא מגיע. בניגוד לכוכבים רבים אחרים שמתלוננים על תשומת הלב אבל בסתר נבנים ממנה, פורד באמת חווה אותה כטראומה. פחות לעצמו ויותר למשפחתו. העובדה שאיכות חייהם של ילדיו נפגעה ולו במעט בגלל הנוכחות שלו הובילה אותו לנסות ולהגן עליהם בכל מחיר. המעטה הקשוח והכעוס שמציג פורד הוא חלק מהמנגנון הזה, וכמו אצל בן דמותו האן סולו - הוא מסתיר מתחתיו לב גדול ואהבת אדם. האמת היא שפורד דווקא מאוד אוהב את משחקי החתול והעכבר עם מרואיינים, ומי שלא חוששים לעמוד מולו מצליחים להוציא ממנו סיפורים נהדרים.
הקאסט של "מלחמת הכוכבים" כלל כמובן את סר אלק גינס הגדול (אובי וואן קנובי), אבל הנפיל הבריטי זלזל מלכתחילה בסרט, אותו כינה "סיפורי פיות מקושקשים" והסכים לככב בו רק תמורת הכפלת שכרו ואחוזים מהרווחים. כך נכנס פורד לנישה של מעין מנטור עבור שני הכוכבים הצעירים והאלמונים על הסט: מארק האמיל (לוק) וקארי פישר (ליאה). הוא היה אז בשנות ה-30 לחייו, ושני המתבגרים הצעירים העריצו אותו. הגישה הזאת תחזור על עצמה גם בסרטים מאוחרים יותר של פורד. קולגות לאורך שלושה עשורים מהללים את החיוביות והחמימות שהרעיף עליהם פורד מאחורי הקלעים, כולל ריאן גוסלינג שחטף ממנו אגרוף לא מכוון במהלך צילומי סצנה ב"בלייד ראנר 2049". פורד, שטען ש"הפרצוף של גוסלינג היה במקום שהוא לא היה אמור להיות", הגיע עם בקבוק וויסקי בערב שאחרי התקרית לחדרו של גוסלינג, מזג לו כוסית ועזב. הכי קרוב שתקבלו להתנצלות מאירי קשוח.
אבל עדות אחת מעיבה בכל זאת במשהו על הדימוי האבירי של פורד בהוליווד. היא תוארה בספרה של פישר המנוחה בספרה "יומני הנסיכה" (The Princess Diarist), המבוסס על היומנים שאותם ניהלה פישר בעודה על הסט של "מלחמת הכוכבים". על פי עדותה של פישר, היא הייתה נערה נאיבית וחסרת ביטחון בת 19 כשנסחפה לרומן עם פורד הנשוי. זמן קצר לפני כן התמכרה לאלכוהול, במה ששנים לאחר מכן יתברר כדרך להתמודד עם הפרעה דו-קוטבית שליוותה אותה במשך כל חייה. היחסים בין השניים נשמרו בסוד, כשעל הסט פורד עשה ככל שביכולתו כדי להימנע ממפגש איתה, תגובה שפישר הצעירה תיארה כשברון לב של ממש עבורה. הקשר האינטימי נמשך כשלושה חודשים ובראיונות האחרונים בחייה פישר התייחסה אליו, כהרגלה, בהומור ובקלילות. השניים הפכו לחברים טובים בבגרותם ופורד העיד כמה העריך ואהב את פישר, אבל בין אם יודה בכך או לא - חשיפת הסיפור פגעה בו. מאז פרסום הספר הוא סירב להתייחס אליו.
קארי פישר עוקצת את פורד בטקס קבלת מפעל חיים ממכון הסרטים האמריקאי
מי ש"זכה" לקבל את הרגזנות של פורד ללא פילטרים היה דווקא ג'ורג' לוקאס. הבמאי נודע כאדם עיקש וגאה, ויחסיו עם צוות השחקנים בתחילת הדרך היו מעורערים בלשון המעטה. גם צוות ההפקה הבריטי שליווה את הצילומים בלונדון גלגל עיניים על הביזאר שהתגלה לנגד עיניו: אדם בחליפת כלב ענקית, נסיכה עם שיער בעיצוב בייגל, רובוט מדבר בצבע זהב וחיילים מוזרים, רצים זה אחר זה בתוך חללית. אלק גינס סירב לדקלם חלק מהשורות שלו, ופורד הישיר תמיד דאג לגרום ללוקאס להבין מה הוא חושב על הטקסטים שלו. בתקרית מפורסמת הוא קרא לעבר הבמאי במהלך הפסקה בצילומים: "ג'ורג', אתה יכול להקליד את החרא הזה, אבל אתה לא יכול לומר אותו. נסה להזיז את הפה שלך כשאתה כותב". העיקשות הזו השתלמה בסופו של דבר.
באחד מרגעי השיא של "האימפריה מכה שנית", פונה ליאה להאן אחרי כמעט שני סרטים של יחסי אהבה-שנאה ומתוודה: "אני אוהבת אותך". הטייס/מבריח אמור היה להשיב "גם אני אוהב אותך", אבל גם אחרי טייקים רבים הסצנה לא הצליחה להגיע לתוצאה הרגשית שאליה כיוון לוקאס. פורד סלד מהדיאלוג וחשב שהוא הפוך לחלוטין לכל מה שהדמות של האן מייצגת. הוא שאל את עצמו מה יהיה הדבר האחרון שאישה רוצה לשמוע במקרה כזה, ובטייק הבא פשוט השיב בקרירות לפישר: "אני יודע". זה היה הטייק היחיד שצולם בגרסה האלטרנטיבית, ולוקאס כצפוי שנא אותו. הוא שוכנע בכל זאת לבחון אותו על הקהל בהקרנת ניסוי של הסרט. התגובה לימדה אותו שפורד צדק, ואחת השורות האיקוניות של הקולנוע נולדה - כמו תמיד אצל פורד - במקרה.
למרות ההצלחה העצומה, פורד לא הסתיר מעולם את חוסר הסימפטיה שלו להאן. הוא ראה אותו כאדם די טיפש וחד ממדי, ללא רקע מעניין או עומק שניתן להעשיר בעזרתו את הסיפור, וניהל קמפיין שכנוע ארוך להרוג אותו במהלך "שובו של הג'דיי". כעבור שלושה עשורים בקשתו תתקבל, והיא תהיה גם אחת הסיבות העיקריות להחלטתו לחזור לדמות בפעם האחרונה ב"הכוח מתעורר". דמות שפורד דווקא מאוד העריך הייתה של הארכיאולוג וההרפתקן אינדיאנה ג'ונס, אלא שגם הפעם התפקיד בכלל לא היה אמור להגיע אליו. לוקאס, ששימש הפעם כמפיק וכתסריטאי, לא רצה שפורד יהפוך עבורו למה שהפך רוברט דה נירו למרטין סקורסזה - במאי וכוכב שהולכים יחד למשך סרטים רבים.
לוקאס וחברו הטוב סטיבן שפילברג, שביים את הסרט, בחנו שורה של שחקנים לתפקיד הראשי. ביניהם: ג'ק ניקולסון, ביל מארי, ניק נולטה, צ'בי צ'ייס וסטיב מרטין. בסופו של דבר הם החליטו לבחור בטום סלק, שעשה אודישן מצוין. הייתה רק בעיה אחת: סלק כבר התחייב לרשת CBS לתפקיד הראשי ב"מגנום, בלש פרטי". הסדרה אמנם הזניקה את הקריירה של סלק, אבל מנעה ממנו להפוך לכוכב גדול הרבה יותר. כשלוחות הזמנים לוחצים, שכנע שפילברג את לוקאס לבחור בכל זאת בפורד לתפקיד הראשי. וכך, בתוך פחות מחמש שנים, הפך פורד כברירת מחדל לכוכב של סדרת סרטים איקונית שנייה. בעקבות טראומות העבר, הוא התעקש לעגן בחוזה שלו הפעם את הזכות לשכתב סצנות שלא יתאמו את תפיסת עולמו.
הודות לסעיף הזה, הצליח פורד להשפיע שוב על רגע שיהפוך לאחד הזכורים ביותר בקולנוע המודרני. במהלך הצילומים בטוניסיה, לקו רבים מאנשי ההפקה - ובתוכם פורד - בדיזנטריה. המחלה התישה את פורד, שלא יכול היה לעמוד בטייקים ארוכים. התסריט כלל דו-קרב ארוך של ג'ונס עם לוחם ערבי, שהוא אמן של שימוש בחרב. מי שגילם את הדמות היה אמן לחימה בריטי, שזו הייתה עבורו ההזדמנות לזהור לצדו של פורד. תשוש וחלש, הציע פורד לשפילברג דרך לקצר את הסצנה שתתאים לאופיו קצר הסבלנות של ג'ונס: הוא פשוט יירה בו.
חודשים ספורים חלפו והקארמה של פורד המשיכה לדפוק כמו שעון. הבמאי והמפיק האמנותי רידלי סקוט, הינדס במשך חודשים תסריט מורכב ואמנות, המבוסס על נובלה מאת סופר המד"ב הנודע פיליפ ק. דיק, על חקירה בלשית שמתרחשת 40 שנה בעתיד. הסרט קיבל את השם "בלייד ראנר" מתסריט של סרט מד"ב גנוז שמעולם לא עובד למסך הגדול. גם הפעם המטרות לתפקיד הראשי היו אחרות: תחילה רוברט מיצ'ם ואחריו דסטין הופמן. בזמן ששני הכוכבים גררו רגליים בתהליך הליהוק, העלתה חברתו של סקוט באותה תקופה, השחקנית ברברה הרשי, את שמו של פורד. הבמאי לא השתכנע שפורד מסוגל לשאת על גבו סרט גדול. זמן קצר לאחר מכן הוזמן סקוט על ידי סטיבן שפילברג לבקר על הסט של "שודדי התיבה האבודה" בלונדון. דקות ספורות של צפייה בפורד הספיקו לסקוט להבין שטעה. האיש שפרש רק חמש שנים קודם לכן ממשחק כדי להתפרנס מנגרות, קיבל עוד תפקיד שיהפוך לקלאסיקה קולנועית.
שום דבר בהפקה של "בלייד ראנר" לא רמז על ההצלחה ארוכת הטווח. הצילומים נערכו תחת גשם שוטף בלילות במשך חודשיים, במה שפורד תיאר כסט הקשוח ביותר שידע מימיו. אבל התנאים הקשים היו רק ההתחלה. במהרה הכוכב והבמאי החלו להתנגש על רקע הפרשנות שלו לסרט: האם דקארט (הבלש, בן דמותו של פורד) הוא אדם או אנדרואיד דמוי אדם. האופי האניגמטי של הסרט הותיר את הפרשנות פתוחה, אבל ראשי אולפני וורנר חששו שהאופי המסתורי ירחיק צופים פוטנציאליים ויכשיל את הסרט. פורד הוכרח להקליט קריינות שתלווה את הסרט וידאג להבהיר אותו עבור הצופים. הוא כמובן שנא את הרעיון. בסלידה עצומה הקליט פורד קריינות מונטונית ונטולת כל כריזמה, מתוך תקווה שכך יוחלט לוותר על הרעיון. הוא טעה. הסרט יצא לאקרנים עם פס הקול המונוטוני, נכשל והיה בדרכו לתהום הנשייה.
ההחלטה לשחרר גרסת במאי מורחבת ונטולת קריינות, הייתה זו שהצילה את הסרט בסופו של דבר. גרסאות נוספות שישוחררו לאורך השנים יוסיפו עוד ועוד קטעים שהוסרו בלחץ האולפנים, אבל כבר עם הגרסה המחודשת "בלייד ראנר" הפך ללהיט שקט בקרב מעריצי מד"ב. ככל שחלף הזמן הלכה המיתולוגיה של הסרט והעצימה, עד להפיכתו לאחד מסרטי המד"ב הגדולים בכל הזמנים - כולל סרט המשך ב-2017, בכיכובו של פורד. הכוכב והבמאי, אגב, לא מסכימים עד היום על הפרשנות של סוף הסרט.
הסיפור הזה, שמרכז חמש שנים בלבד בקריירה העצומה של פורד, לא מסוגל להכיל את היקף ההשפעה וההצלחה העצומה שלו על תעשיית הבידור. בעשורים הבאים הוא יספיק להפוך לכוכב סרטים המבוססים על ספרי ג'ק ראיין, לזכות במועמדות היחידה שלו לאוסקר (על "העד"), לגלם את נשיא ארה"ב החטוף, לככב במותחנים מעולים ובקומדיות שטותיות. בגיל 50 הוא ישלים עוד שני חלומות: לעשות עגיל וללמוד לטוס. כוחות הגורל ישמרו עליו גם שם, עם שתי התרסקויות מפחידות שנגמרו רק בשברים ופציעות שטחיות. הוא הפך לפעיל סביבה משפיע ותרם חלק נכבד משטח האחוזה שלו לשימור טבע. כל אחד מהסיפורים האלה יכול להכיל כתבות נפרדות ועמוסות בסיפורי פורד.
ממש היום (13 ביולי) חוגג פורד יום הולדת 80, וגם היום הוא ממשיך בהתנגדות הזועפת שלו לסגנון החיים ההוליוודי. הוא מתגורר עם משפחתו בחווה בוויומינג, בסגנון שמזכיר מאוד את זה של ג'ון דאטון ב"ילוסטון" - הבוקר המזדקן שנאבק על האדמה בעולם שהולך ומתמסחר סביבו. במשך למעלה מ-50 שנות פעילות גרפו שהסרטים בהם כיכב יותר מתשעה מיליארד דולר ברחבי העולם, מציבים אותו שביעי בדירוג השחקנים הרווחיים אי פעם. הוא שיחק לצד השחקנים הגדולים של הוליווד ותחת כמה מהבמאים האגדיים שידעה עיר הבידור. וכל זאת ללא רקע של אקדמיות נחשבות למשחק, ועם גישה למקצוע שמזכירה חקלאי. "אנחנו מתכנסים יחד, עושים יום עבודה הגון, כל אחד תורם את חלקו - ואז הולכים הביתה וחוזרים למחרת כדי לנסות שוב", תיאר זאת ביובש פורדי טיפוסי. הוא תמיד ראה במשחק פרנסה, ואם לא היה מסתדר? תמיד הייתה נגרות.
הוא יודע יותר מכולם שהגורל נגע בו בדרכים שלא ניתן להסביר, אבל גם שלולא האופי והכישרון שהציג לא יכול היה להשפיע על התפקידים האיקוניים שגילם. ויותר מכל הוא יודע שהעניין עם מזל הוא טריקי: הוא מגיע עם תוקף לא ידוע. גם לאדם הכי בר מזל בעולם מספיקה פעם אחת להיות ביש מזל, וזה יכול להיות הסוף. נותר רק לקוות שהכוחות שהביאו אותו לחיינו שוב ושוב, יסכימו לשמור עליו גם בהמשך. רק לאחרונה נודע שהוא צפוי לחזור לראשונה לטלוויזיה אחרי חמישה עשורים בפריקוול ל"ילוסטון", ובשנה הבאה הוא ייכנס לנעליו של אינדי בפעם החמישית עם הסרט החדש בסדרה. סיכומים זה לחלשים.