ככל שהעולם סביבנו משתנה, כך גם התבניות הטלוויזיוניות מתאימות את עצמן למציאות החדשה. רק בחודש החולף עלו לאוויר לא פחות משלוש סדרות שמציבות במרכזן אנטגוניסטים מתחום ההייטק. זה קורה ממש כעת ב"ניתוק" הקודרת ולפני כן גם ב"יורשים" וגם ב"משחק הדיונון". בעולם דיגיטלי וקר שהאנשים והארגונים החזקים בו הם "משבשים" (Disruptors), שנצחונם הגדול הוא שינוי האופן שבו מתנהל תחום מסוים בחיינו - רק הגיוני שיוצרים ימצאו עניין בחלקים האפלים יותר שלו. במובן מסוים "ילוסטון" (שעונתה הראשונה עלתה אתמול, חמישי בסלקום טיוי, ושלוש הבאות אחריה יגיעו בחודש הקרוב), היא האנטיתזה לכל אלה. סדרה מז'אנר ישן על משפחה עם שורשים עמוקים, שמנסה להגן על אורח חיים נושן באמצעים נושנים. או בקיצור: היא מערבון, או לפחות מאוד רוצה להיות כזה.
"ילוסטון" נוצרה על ידי טיילור שרידן ("סיקאריו", "באש ובמים"), יוצר שחי ונושם את הערבות הפראיות של אמריקה וכל המתרחש בתוכן. אפילו התמונה שלו באתר IMDB נראית כמו דמות קשוחה ממערבון ישן. במוקד הסדרה עומדת חוות ילוסטון הענקית, שטח שאחת הדמויות בסדרה מקבילה לזה של מדינת רוד איילנד כולה. החווה שייכת למשפחת דאטון, שדורותיה הקודמים הקימו והרחיבו את גבולותיה (עוד על כך בספין אוף המצוין "1883", שניתן לצפייה גם במנותק לגמרי מהסדרה האם). בראשה עומד ג'ון דאטון (קווין קוסטנר), אלמן קשוח בגיל העמידה שהשמירה על החווה ומה שהיא מסמלת היא משימת חייו. המחויבות הזאת באה על חשבון משפחתו המורחבת, ובעיקר שלושת ילדיו, שהחיים בצלו הגדול מעצבים את חייהם בעל כורחם.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לצד הדרמה המשפחתית, עיקר העיסוק של "ילוסטון" הוא כאמור אורח החיים הלבן הישן והאיומים עליו. במבט ציני מעט יותר, זאת סדרה שמתחברת מאוד לסנטימנט של צד מסוים בפוליטיקה האמריקאית, לחלום על חופש מחוקים ומרגולציה, לאחריות של להגן על ביתך בכל האמצעים העומדים לרשותך, ועוד ועוד. אבל לא באנו לעסוק בפוליטיקה, ולכן האספקט הזה ב"ילוסטון" הוא שהופך אותה למעניינת ושונה בהשוואה לרוב מה שנראה כיום על המסכים שלנו. היא מתרפקת על ערכים ישנים שעליהם נבנה החלום האמריקאי הקלאסי: עבודה קשה, קשיחות, משפחה ובית. אולי בגלל זה היא הפכה ללהיט עצום בארה"ב. אמנם במקרה של משפחת דאטון מדובר באחוזת ענק עם שף פרטי, וביתן שלם מלא בוקרים שמתקנים את גדרותיה, רועים את הבקר שלה ועושים את העבודה המלוכלכת והקטלנית של השמירה על גבולותיה - אבל למה להיות קטנוניים.
האהבה הגדולה הזאת של שרידן לאורח החיים הזה ולמונטנה בכלל (הסדרה צולמה במדינה, על אף שמדובר בעלויות גבוהות בגלל מדיניות המיסוי שלה), נושבת כל הזמן ממה שנראה על המסך. "ילוסטון" היא באמת סדרה מרהיבה במובן הזה, וגם אחרי ארבע עונות קשה להפסיק להתפעל ממנה. עדרים ענקיים של בופאלו ולהקות סוסים נוהרים על פני שדות מוריקים, המצלמה דוהרת עם הבוקרים, מתמקמת בזוויות שיאפשרו לה ללכוד את היופי הפראי, מתרפקת על שקיעות ציוריים ואגמים יפהפיים. היופי הזה הוא חלק אינטגרלי מהמסר של חוות ילוסטון. היא אינה רק שטח ענקי, אלא תפיסת עולם, חיבור לקרקע ולאדמה, תנועת נגד לעיור החמדני וליזמי נדל"ן חלקלקים שכל חלקה הופכת בעיניהם לרווח פוטנציאלי. שוב, נשים בצד את העובדה שמשפחת דאטון ממש לא חיה באסם.
על פניה, יש ל"ילוסטון" את כל היסודות להפוך לסוג של "יורשים" מערבונית. גם בה יש עסק משפחתי שמאויים מבחוץ, אינטריגות ומאבקי כוח של מעגלים נרחבים, שכולם מתנקזים אל שטחה של המשפחה ואל מתקניה. אלא שהכתיבה היא המקום שבו היא נופלת. יש לציין שהעניין הזה הולך ומשתפר באופן יחסי עם התקדמות העונות, אבל החולשה העיקרית של "ילוסטון" היא חוסר היכולת שלה לרדת לעומקן של חלק גדול מהדמויות שלה. בניגוד לדרמות מצליחות, כאן הן מתקשות לגדול לאורך זמן. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא בת' (קלי ריילי, "הטיסה"), בתו היחידה של ג'ון דאטון וסוג של אאוטסיידרית, שחוזרת אליה אחרי שבילתה שנים בתאגידי ענק. אם ההשוואה הזו מזכירה את שיב מ"יורשים", זה לא מקרי, אם כי ההבדל בין השתיים הוא גם ההבדל בין שתי הסדרות.
בת' כאילו יצאה מקלישאות גבריות על דמויות נשיות. היא בוטה, פרועה, מדברת מלוכלך ו"לא דופקת חשבון". אלא ששום דבר מזה לא נראה כמו אדם אמיתי. סצנה שבה היא מחליטה לצאת לרחוץ בעירום בחצר האחוזה כמחאה על עלבון רנדומלי כלשהו, היא משהו שהיה אמור לעבור מהעולם בערך לפני שני עשורים. אבל לא רק בת' סובלת מהבעיה הזאת. חוסר האיזון הזה ניכר גם בג'יימי (ווס בנטלי, "אמריקן ביוטי"), בנו השני והמנוכר של דאטון. סוג של עלה נידף אבל שאפתן, שלא באמת מצליח לבסס את עצמו כמשהו שמעבר לשק חבטות של הדמויות האחרות במשפחה.
החדשות הטובות הן שלא כולן כאלה. קוסטנר, שעשה קריירה על דמויות מחושבות שמדברות לאט ומאיימות במבט אחד, מפיח בדאטון את כל העוצמה שנדרשת לאנטי-גיבור לבן מזדקן מהסוג שלו. הוא חסר רחמים, אבל גם מלא חרטות, מנצל את ילדיו אבל גם דואג למה יהיה גורלם כשיילך לעולמו, וקוסטנר יודע לגרום לחלקים הסותרים האלה באופיו לעבוד. גם בנו הצעיר, קייסי (לוק גריימס, "50 גוונים של אפור"), שמנסה לברוח מהצל הגדול של אביו והעסק המשפחתי, אבל נגרר לתוכו במודל "הסנדק", הוא דמות ש"ילוסטון" יודעת ומצליחה להפוך למרגשת ומעניינת. מן העבר השני של החווה עומד צ'יף תומאס ריינווטר, ראש השבט האינדיאני, שאדמותיה של החווה שייכות לאבותיו, ומעוניין לעשות הכל כדי לזכות בהן חזרה. זוהי גם הדרך היחידה שבה הסדרה מערערת לרגע על צדקת הדרך של דאטון ודרך חייו, ומזכירה שהחיבור שלו לאדמה נעשה על חשבון אחרים.
עוד דבר שעומד לזכותה הוא הקו הדק שעובר בין נאמנות לרכוש. הבוקרים שחיים בחוות דאטון מוטבעים בתג על עורם, ממש כמו בקר, כדי לסמן את שייכותם למשהו גדול מהם. מצד אחד, עבור רובם זוהי הפעם הראשונה שהם משתייכים למשהו: קורת גג, ארוחה חמה ועבודה הגונה שמכבדת אותם. מנגד, הם ההוכחה לשקר שעושה דאטון בנפשו כשהוא מצייר את החזון האוטופי של הבוקר החופשי, שעושה דין לעצמו ומנהל את חייו בלי לעשות חשבון לאיש. בתפר הזה מתחבאים כמה וכמה סיפורי משנה שהולכים ומתפתחים עם העונות, ומייצרים גיבורים מפתיעים.
על אף נטייתה לסבוניות והכתיבה הבינונית שלה, יש משהו כובש ב"ילוסטון" שהשפעתו ניכרת לאורך זמן. היא ודמויותיה גדלות עלינו. ייתכן שזה המאבק הכמעט סיזיפי על דרך חיים שהולכת ונעלמת, שמעניק לה ממד אנושי ופגיע נוגע ללב. מדי פעם בפעם היא מצליחה להעלות גם הרהורים על טבע האדם, על המשמעות האמיתית של חופש ועל כוחה של משפחה. אבל במשך רוב הזמן היא פשוט מרהיבה למראה, ולרוב גם מהנה מספיק כדי להמעיט בחולשותיה. ועל אף שלעולם לא תתעלה לדרגה של מערבונים גדולים באמת, ודאי שלא לדרמות יוקרתיות, הצפייה בה מצליחה לעורר אהדה וגעגוע לחיים שרובנו לא חווינו מעולם - וזה בהחלט הישג ראוי.
כל פרקי העונה הראשונה של "ילוסטון" זמינים בסלקום טיוי. עונות 2 ו-3 יעלו במלואן ב-6 ו-20 באפריל, בהתאמה. העונה הרביעית תתחיל ב-27 באפריל בשידור שבועי.