באחד המקומות הכי מתויירים בתל אביב, בין שני מלונות פאר בטיילת, שוכנת לה כיכר מוגבהת ומשונה למדי. קוראים לה "כיכר השעות היפות", מעטים התל אביבים שמכירים אותה, עוד פחות ביקרו בה. אחרי הזנחה של שנים, העירייה סגרה את הגישה לכיכר בגלל בעיות בטיחותיות. היא בלתי נראית מהרחוב, האנשים היחידים שזוכים לשזוף את עיניהם בפיסת האדריכלות המוזרה הזאת הם אורחי המלונות, והעובדים במגדלים של מתחם בית הטקסטיל הסמוך. שם, ליד הכיכר עם השם הפסטורלי, נרשמה אחת השעות המכוערות ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אזהרת טריגר: בשתי הפסקאות הבאות יתוארו מקרי אונס אלימים
זה קרה בחודש אפריל של 1998. א', הרל"שית של שר התיירות דאז, משה קצב, התלוותה אליו בשעת ערב ללשכה בבית הטקסטיל. א' התיישבה על אחד הכיסאות, ואז החל קצב לגעת בה. הוא ניסה להוריד לה את המכנסיים, והיא נאבקה בו. הוא משך למטה, היא למעלה. במהלך המאבק היא מצאה את עצמה לפתע על הרצפה. היא לא הבינה אם הוא דחף אותה או אם היא נפלה מעצם הישיבה על קצה הכיסא - אבל ברגע ששכבה על הרצפה המאבק נגמר. משה קצב משך ממנה את המכנסיים, הוריד לה גם את התחתונים, ובזמן שהתחננה אליו - בלחש, לא בצעקות - "די, תפסיק, אני לא מעוניינת, אני לא רוצה" - הוא החדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה בניגוד לרצונה. במהלך האונס, א' נבהלה מהאפשרות של להיכנס להיריון ממנו. זה הלחיץ אותה. היא ניסתה להדוף אותו מעליה. היא נאבקה. היא לא זוכרת איך זה בדיוק נגמר, היא רק זוכרת שהוא לא גמר.
כמו הרבה קורבנות לתקיפה מינית, א' הדחיקה את האירוע. היא "שמה את זה בצד" וסיפרה לעצמה שזה לא קרה לה. חודשיים לאחר מכן הוא ביקש ממנה להיפגש איתו בלובי של בית מלון פלאזה בירושלים לפגישת עבודה. כשהגיעה, הוא ביקש ממנה לעלות לחדרו. להפתעתה, היא מצאה אותו בחדר עם חולצה ארוכה וללא מכנסיים. בזמן אמת היא לא ידעה אם יש לו תחתונים או לא. היא התיישבה על קצה המיטה והסיטה ממנו את המבט במחשבה תמימה שהוא יתלבש והם יצאו מהחדר. אז הוא החל להיצמד אליה ולגעת בה. היא ניסתה להתרחק, אבל הוא נצמד אליה שוב. ושוב. בדיוק כמו בפעם הראשונה היא לא זוכרת איך היא מצאה את עצמה במצב מאוזן, שוכבת על המיטה, ובדיוק כמו בפעם הראשונה הוא החל למשוך ממנה את המכנסיים. הוא גהר מעליה, פישק את רגליה וחדר אליה. היא התחננה ממנו שיפסיק. הוא לא. היא הרגישה יובש בגרון, ולא הצליחה להגיד שום דבר חוץ מ"די, תפסיק, אני לא מעוניינת, אני לא רוצה". בדיוק כמו בפעם הראשונה אותה היא הדחיקה. היא שוב נאבקה. הוא שוב לא הגיע לפורקן. אחרי הפעם הזאת הוא החל להתעמר בה בעבודה, זמן קצר לאחר מכן פיטר אותה.
לפני כל פעם שמזכירים את שמו של משה קצב, הנשיא השמיני של מדינת ישראל, צריך להזכיר את אות הקין שהוא נושא עמו - ואת הכתם המוסרי שהוא הותיר על מוסד הנשיאות הממלכתי. זו תזכורת שנראה שרבים מאיתנו הדחיקו: נשיא המדינה לשעבר משה קצב הורשע בשני מעשי אונס ומעשה מגונה ברל"שית שלו במשרד התיירות. בנוסף, הוא הורשע במעשה מגונה והטרדה מינית של עובדת בבית הנשיא, ובהטרדה מינית של עובדת אחרת מבית הנשיא. על הדרך הוא גם הורשע בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לאחר שניסה לתאם גרסאות עם אחת המתלוננות. אישום נוסף של הטרדת עד "נבלע" בתוך העבירה הזאת.
קצב מעולם לא הביע חרטה פומבית, מעולם לא לקח אחריות. הוא מתעקש על חפותו. זו זכותו. הוא יכול היה לחתום על עסקת טיעון, להודות בעבירות של מעשה מגונה והטרדות מיניות ולהימנע מישיבה בכלא. ברגע האמת הוא בחר לחזור בו מהודאתו. טעות חייו, בדיעבד. כעת, שש שנים אחרי שהשתחרר מהכלא, משה קצב מבקש לטהר את שמו. שוב. זה קורה בצורה של אוטוביוגרפיה עבת כרס. שמו של הספר הוא "זיכרונותיו של נשיא המדינה. אתגרים. מאבקים. שיחות". מעט יותר מ-500 עמודים בכריכה קשה הופך אותו לספר כבד, תרתי משמע. הוא שוקל מעט יותר מגור לברדור, ומשתין לכל עבר בדיוק כמוהו. על הכוונת: שופטים, אנשי הפרקליטות, שוטרים, עיתונאים, פוליטיקאים ובעיקר - המתלוננות.
החצי הראשון של הספר מתאר את כל האירועים שקדמו לבחירתו לנשיאות, מלידתו בעיר יזד באיראן, דרך העלייה לישראל, הילדות במעברה ופריצת הדרך בקרית מלאכי. אלמלא היה מדובר בספר של עבריין מין מורשע, זה היה יכול להיות מרתק. סיפורו של הילד שגדל בתנאים קשים והגיע למעמד של "האזרח מספר 1" הוא לא רק סיפור גאולה רומנטי, אלא זווית ראייה אחרת ואופטימית יותר לתיאוריית "ישראל השנייה" של אבישי בן חיים. אלא שלהבדיל מהרבה ספרי זכרונות, נראה שקצב מנצל את העבר המרשים שלו כדי להתחיל לבנות את כתב ההגנה לקראת החצי השני של הספר - ובמרכזו מה שקצב מכנה "עלילת הכזב".
כבר בעמוד הראשון של הספר, שמתאר את ילדותו בעיר ההיסטורית יזד באיראן, קצב מתאר כיצד נשים יהודיות קיבלו את התואר "מולה" על בקיאותן בתורה, תואר ששמור לגברים בלבד בעולם היהודי. בעמוד השני הוא מספר שהיו נשים שקיבלו את התואר "חאג" לאחר שעלו לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל. שלושה עמודים לאחר מכן, קצב מספר כי "בתרבות הפרסית יש יחס של כבוד לנשים. ואומנם מעמד האישה באיראן, הוא המתקדם ביותר בעולם המוסלמי". גם אם מתעלמים מהבעייתיות של המשפט הזה, מעניין לראות איך קצב חוזר שוב ושוב למקום החשוב של נשים בעולם התרבותי שממנו הוא ינק את ערכיו. הקטע הזה משמש תמונת מראה לקצב הנאשם הזועם, שלקראת סוף הספר מציין ש"נשים היו רוב בכל הגופים המשפטיים שדנו בתיק שלי", ומסביר שנשים "מתייחסות בחומרה גדולה יותר לעבירות מין מאשר שופטים גברים".
בפרק המעניין על ילדותו במעברה, הוא מספר על סיוטים שהיו לו מדמותו האימתנית של השכן, שזכה לכינוי "זכריה הענק". קצב נזכר כיצד זכריה נהג להכות את אשתו "מכות נמרצות שגרמו לה חבלות קשות". הזיכרון של קצב מפחדיו כילד זוכים לסגירת מעגל כשהוא מתאר כיצד ביקר כנשיא המדינה במעון לנשים מוכות ונזכר באשתו של זכריה שחזרה מגובסת מבית החולים קפלן. מעניין שגם הזכרונות מהרגעים הכי קשים בילדות הם בעצם אמצעי לתשבוחות עצמיות לתפקודו כנשיא המדינה. זה כלי ספרותי מעיק שחוזר על עצמו לאורך כל הספר.
הפרקים על תקופתו כפוליטיקאי לא מעניינים במיוחד, כמו רוב הסיפורים של פוליטיקאים בגוף ראשון. קצב מפרט פעולות חיוביות שעשה בימיו כחבר כנסת ושר, מתעלם מביקורות ומציג את עצמו פחות או יותר כפוליטיקאי הכי מוכשר בתולדות הכנסת. זה בסדר, כך עושים כולם. קשה לברוח מלקרוא את החלקים האלה בראש בקולו של אלי פיניש, בדמותו של קצב מ"ארץ נהדרת".
חוסר המודעות של קצב לתדמית הציבורית שלו כמעט מקסימה בחלק הזה, בו הוא מספר כל מיני אנקדוטות שמציגות אותו כסוג של פורסט גאמפ של הפוליטיקה הישראלית. האיש הלא נכון במקום הממש לא נכון. כך כשהוא מספר על ביקורו ההיסטוריה במוסקבה, כשר הישראלי הראשון שמבקר בברית המועצות מאז ניתוק היחסים הדיפלומטיים - רק כדי להגיע ביום המהפכה.
לטענתו, הריאיון שערך איתו ביטאון המפלגה הידוע לשמצה "פראבדה" הופיע בגיליון האחרון של העיתון. אגב ביקוריו של קצב ברוסיה, בעמודי התמונות מתגאה קצב בלא מעט תמונות עם סלבריטאים כמו ריצ'רד גיר וארנולד שוורצנגר, אלא שיותר מכל דמות אחרת, קצב מציג שלוש תמונות שלו עם ולדימיר פוטין. החלטה מוזרה למדי בשנת 2022, בטח כשקצב מתייחס בקצרה למלחמה הנוראית באוקראינה בספר.
בהחלטה מעניינת, קצב מזכיר גם כיצד נאם מעל בימת הכנסת ואמר כי "נשיא מצרים נרצח, נשיא לבנון נרצח, בירדן נרצח המלך, בסוריה רצחו בהפיכה צבאית את הנשיא, בעיראק רצחו בהפיכה צבאית את הנשיא. ורק ישראל אי של דמוקרטיה ויציבות". חמישה ימים לאחר אותו נאום נשכח, יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה יצחק רבין בתל אביב. מעניין כמובן לציין משהו שקצב שכח להזכיר, וזו נוכחותו על המרפסת בזמן ההפגנה בכיכר ציון, חודש בדיוק לפני הרצח. קצב חייך על המרפסת בזמן שמתחתיו ההמונים קראו "מוות לרבין", "רבין בוגד" והציגו תמונות שלו בכאפייה ומדי SS.
שיא החלק הזה של הספר הוא כמובן בחירתו לנשיאות של קצב בשנת 2000, על חשבונו של שמעון פרס. בתוכנית הטלוויזיה "החרצופים" הציגו אז את האירוע בצורה מדויקת: שמעון פרס, הלוזר הנצחי, שבר את שיאו האישי - והפסיד לעציץ. קצב אפילו לא זכה לחרצוף. באופן טבעי קצב לא מזכיר את זה, ובמקום מציג את נצחונו כניצחון של ישראל השנייה על האליטה והתקשורת. קצב נסחף בתיאורים ומספר כיצד "טייסים דיווחו לנוסעים במהלך הטיסה על הניצחון שלי, וחלק מהנוסעים קמו וקפצו משמחה במהלך הטיסה, ונשמעו מחיאות כפיים סוערות. נהגים שנסעו בכבישים מהירים, עצרו בהיוודע התוצאות באמצע הכביש המהיר, ירדו מהרכב והחלו לרקוד באופן ספונטני, תוך שהם יוצרים פקקי תנועה". זה בסדר להגזים בתיאורים, אבל נראה שאם היה לספר עורך מעט יותר ענייני, הוא היה יכול לחסוך מקצב את הקטעים המביכים האלה. (עוד קטע מופרך לחלוטין מתרחש בקטע בו קצב מספר על ההתעניינות בעולם בפרשת האונס, ומציין כי "אמריקנים שחורים בארה"ב תקפו את היהודים בברוקלין").
קצב כותב בצורה מפורטת למדי על כל פעולותיו בשש שנותיו בבית הנשיא. כיאה לתפקיד די משעמם, זה החלק הכי טרחני בספר. קצב חוזר ומסביר כיצד התקשורת התעלמה מכל הישגיו בבית הנשיא, אלא שאין גרם בטענותיו. תחושת הרדיפה שלו חסרת פרופורציה, ונראה שהרגישות שלו למה שנכתב או לא נכתב עליו בתקשורת מוציאה אותו מדעתו. הוא קורא כל מה שכותבים עליו ולא שוכח אפילו מילה. הרגישות הזאת התפרצה מאוחר יותר במסיבות העיתונאים שבהן תקף את רינו צרור עד שעזב את האולם, וכמובן נאום ה"אתה דיברת מספיק", בו תקף את גדי סוקניק בסערת רגשות.
את 500 העמודים של הספר ניתן היה בקלות לקצר, לבטח את הקטעים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. נראה שנורא חשוב לקצב להזכיר מדי כמה עמודים שבפריימריז של הליכוד ב-1992 הוא קיבל יותר קולות מבנימין נתניהו. מה שקצב לא מזכיר הוא שאותה הצבעה הייתה הישג אדיר דווקא לנתניהו, שקיבע את מעמדו כאחד מבכירי הליכוד, לאחר שהקדים את שאר "הנסיכים" שניסו לגרש אותו מהמפלגה. קצב, אחרי עשרות שנים בליכוד, בסך הכל הקדים את המועמד הטרי ב-17 קולות - עובדה שמשום מה לא נמסרה לקוראי הספר.
כבן נאמן למפלגת הליכוד, ואחד שמבין באיזה צד מרוחה החמאה אצל תומכיו המעטים, קצב נמנע מלתקוף ישירות את נתניהו - אך כן מקפיד לעקוץ ולנסות לזרוע אצל הקוראים איזו קונספירציה סביב נתניהו, שמא הוא לקח חלק במסע הייסורים שלו בדרך אל בית האסורים. קצב משוכנע שאלמלא פרשת האונס, הוא היה מועמד מטעם הליכוד לראשות הממשלה. יתרה מכך, הוא בטוח שהוא היה מנצח. קשה להגיד שהוא מפרגן לתקופתו הארוכה של נתניהו בראשות הממשלה. הוא מכנה אותו באופן עקבי "ביבי" (לא ברור אם מדובר בזלזול של עורכת הספר או של קצב עצמו) ומספר עליו אנקדוטות מביכות למדי. כך למשל הוא מספר על מפגש באירוע בארה"ב עם נתניהו ואשתו השנייה פלייר, נוצריה שעברה גיור רפורמי, אז בחר לשאת נאום נגד… גיורים רפורמיים.
בזמן שהמשפט בתיקי האלפים של נתניהו מתנהל ברקע, קצב חושף כי נתניהו הציע לו את תיק התקשורת ב-1996. קצב, לטענתו, הסכים למינוי עד שנתניהו הבהיר לו שהוא ייטול לסמכויותיו חלקים נכבדים מאחריות השר, וישאיר לקצב משרד מקוצץ. על הדרך, קצב זורק תזכורת לכך שזו לא תהיה פעם אחרונה שנתניהו ישתלט על משרד התקשורת. רמז עדין משהו.
קצב גם מבקר את התנהלותו האישית והאנושית של נתניהו, ומתאר אותו כאדם ש"לא חש איבה או חיבה כלפי איש, לא שנאה ולא אהבה. אין רגש. תלוי באינטרס המיידי". קצב מספר כי לאחר שאביו נפטר, הגיע נתניהו לשבעה בקריית מלאכי, והתחיל לדבר איתו על פוליטיקה מפלגתית. "כאשר ראה את התדהמה על פניי, מיד נסוג והתנצל, כי אכן הזמן לא מתאים לשיחה זו", מספר קצב. כמעט 25 שנים עברו מאותו אירוע פעוט, שאיכשהו מצא את עצמו בתוך אוטוביוגרפיה שמשמיטה פרטים חשובים בהרבה.
בחלק העיקרי של הספר, שבו קצב בונה את התזה לפיו כוחות חזקים ממנו התאגדו כדי להשפיל את נשיא המדינה והתארגנו כדי להכפיש את שמו ולהרשיע אותו במעשה שהוא לא עשה - נתניהו מוזכר לא פעם כשחקן משנה בולט - זה שהכניס את שלוש המתלוננות העיקריות לחייו. לטענתו של קצב, שלושתן התקבלו לעבוד אצלו בהמלצתו של נתניהו ומקורביו. א', הרל"שית ממשרד התיירות, הייתה מזכירתו של נתניהו לפני העבודה עם קצב, ולאחר שפוטרה חזרה לעבוד אצל נתניהו במשרד ראש הממשלה. אודליה כרמון (א' ממשרד התחבורה) עבדה עם נתניהו בזמן שהתפוצצה הפרשה. קצב מספר כיצד ניגשה לבדיקת פוליגרף כדי להוכיח שנתניהו לא עמד מאחורי העדות שלה, ואז מזכיר שגם דוד שמרון ניגש לפוליגרף כדי להוכיח שלביבי לא היה קשר לעסקת הצוללות עם גרמניה.
שוב, מלאכת הרמיזה של קצב היא הכל מלבד מעודנת. גם ברגע הדרמטי שבו הוא מספר על הרשעתו, קצב מתפנה כדי לעקוץ את נתניהו: "ביבי הגדיר זאת כיום של הערכה עמוקה וגאווה במערכת המשפט. כעבור זמן, הוא עצמו נחקר במשטרה על עבירות שחיתות ומרמה ותקף קשות את רשויות החוק".
החלק המרכזי בספר מתחיל בפרק 64 (מתוך 100) של הספר, שנקרא "העימותים עם מני מזוז". בשלב הזה אני מפסיק לשמוע את קולו של אלי פיניש בראש, ומחליף אותו בקולו של השחקן יניב ביטון, בזכות החיקוי הנפלא שלו לקצב בתוכנית "היהודים באים". בפרק זה קצב מתחיל לבנות את הקונספירציה שלטענתו תביא אותו לבסוף לכלא. מני מזוז הוא אחד מראשי הקנוניה. קצב מספר על המתיחות שנוצרה בינו לבין מזוז בכמה נושאים, אך בעיקר הוא מזכיר כי היועץ המשפטי לממשלה סגר את התיק נגד אריק שרון - ובתגובה הוא הבין שהוא צריך לספק לציבור בישראל את דמו של בכיר אחר - וקצב הפך להיות השעיר לעזאזל שלו.
הקונספירציה מתפתחת. קצב מכניס לקדרה גם את פרקליט המדינה ערן שנדר ("היה בין הדוחפים לליבוי האש נגדי בפרשת עלילת הכזב"), את המשטרה שרצתה לנקום בו על ביקורת שהעביר עליה במהלך תהליך ההתנתקות, ואת חברת הכנסת דאז שלי יחימוביץ', שכנראה היה לה נורא משעמם והחליטה להכניס את הנשיא לכלא. לאורך שמונה עמודים מציג קצב את כל השחקנים המרכזיים שהובילו אותו להרשעה, לדעתו. קשה לברוח מהתחושה שהוא מאמין לעצמו, אבל הדברים נקראים כמו מילים של פרנואיד. "מזוז הוציא אותי להורג באכזריות", טוען קצב, וכמעט מעורר אמפתיה. עד שאנחנו נזכרים בפסק הדין הקשה, בו קבעו השופטים נחרצות שמדובר באנס, שקרן ומניפולטור.
בכל פעם שקצב מציג דמות חדשה ב"עלילת הכזב", נראה שהיא הדמות השנואה עליו. הוא טורח להבהיר את השנאה אפילו בשמות הפרקים. כך למשל הפרק על אורלי רביבו, א' מבית הנשיא, מכונה "המזכירה הסחטנית - כוכבת התקשורת". תלונתה של רביבו, שהאשימה את קצב באונס, נמחקה לבסוף מכתב האישום. היא בחרה לחשוף את זהותה ולספר את סיפורה בפני התקשורת. בערוץ 1 הכריזו עליה כמועמדת לתואר אשת השנה. זה חירפן את קצב, בלשון המעטה. "בזכות הפרשה הזו היא נכנסה ברעש גדול לתוכנית 'האח הגדול' בטלוויזיה, ואף הוגדרה כ-VIP, יחד עם העיתונאית נרי ליבנה מעיתון הארץ", תוקף קצב. האזכור של ליבנה ועיתון הארץ לא מקרי, זו דרכו של קצב להראות את המעבר של רביבו מפעילה במפלגת הליכוד לאהובת השמאל. הרי באותה עונה השתתף גם עדי ליאון שמייצג את ההפך הגמור מליבנה, אך הוא במקרה לא הוזכר.
קצב שונא את התקשורת, אולי יותר מהכל. אפילו מזוז שנוא נפשו הוא בסך הכל פיון שנאלץ להאכיל את התקשורת במנת הבשר שלה. הוא משווה את צרכני התקשורת בישראל לאספסוף המוסת בקרקס הרומי, ומציג את עצמו כאחד מהאומללים שנזרקו לזירת הקולוסיאום כדי לשעשע את ההמון. זו לא ההגזמה האחרונה. "כולם ערכו לי משפט שדה, והרדיפה הייתה כמו במדינות טוטליטריות, גרוע יותר מימי ג'ו מקארתי בארה"ב (שם רדפו אחרי מאות וכאן רדפו אחרי איש אחד)". בהמשך הוא גם השווה את עצמו ליוזף ק' של קפקא ולעוד דמויות היסטוריות מאזורים הרבה פחות דמוקרטיים של העולם.
הוא שונא את אילנה דיין, שונא את עיתון מעריב, שונא את עיתון ידיעות, שונא את ערוץ 2, שונא את ערוץ 10 ששידר "תשדיר שירות לפרקליטות" בתוכניתם של רביב דרוקר וברוך קרא. בהמשך הוא כותב, שחור על גבי לבן, שרביב דרוקר הוא אפילו לא בטופ 5 של העיתונאים השנואים עליו (לאיזה אדם שפוי יש בכלל כזאת רשימה?!). הוא גם קצת שונא את רובי ריבלין שלא חנן אותו, ושונא גם את שמעון פרס - וטורח להזכיר שמעולם לא התפלל בבית הכנסת במעון הרשמי, בעוד בביקורו בקרית הוותיקן הוא התפלל בכנסייה עם האפיפיור. וואו, איך הכנסת לו משה!
אני משתמש במילה "שונא" בצורה קצת חופשית כי זה מה שעולה מהספר. התקופה בכלא הוציאה ממנו הרבה זעם ושנאה טהורה. הוא אמנם זכה להשתחרר מהכלא לפני תום תקופת העונש שלו בעקבות טיפול שבו הביע חרטה על מעשיו והראה כי הוא מבין את הכאב והצער שגרם לקורבנותיו - אבל הספר מוכיח שהוא רק אמר לאנשי המקצוע בכלא את מה שרצו לשמוע. קצב שונא את המתלוננות שלו, אולי דווקא בגלל שהוא יודע שהן אומרות את האמת.
קצב הוא האויב הכי גדול של עצמו. עורך נאמן היה אומר לו את זה, במילים כאלו או אחרות. הכתיבה הזועמת שלו היא כמו מפגן של הודאה באשמה. הוא מפגין לאורך כל הספר ניחוחות של התנהגות נרקסיסטית. הוא בטוח שהוא מתת האל לעם ישראל. הוא בטוח שהוא היה נבחר לראשות הממשלה. קשה לו עד היום שהסיפור של ניצחונו בבחירות לנשיאות מוסגר כהפסד של פרס. הוא מסתובב בעולם עם תמונה מנטלית שלו סועד עם אריק שרון בבלפור, ואריק אומר לו בבדיחות הדעת: "תתרגל, זה יהיה הבית שלך עוד מעט". מבחינתו הוא אמור היה להיות ראש הממשלה, ואז פתאום מגיע מספר דו-ספרתי של נשים למשטרה כדי לספר על עבירות מיניות שהוא ביצע בהן והרסו לו את הכל. איפה הפטריוטיות שלכן בנות?
מי שיקרא את הספר בלי להכיר את פסק הדין של בית המשפט, עלול בטעות לחשוב שקצב צודק. נעשה לו עיוות דין. כל הנשים שיקרו. כל התקשורת התגייסה. משרד המשפטים. היועץ המשפטי לממשלה. ראש הממשלה, רבנים, אנשי ציבור ו"ארגוני הנשים" - כולם קשרו יחד כדי להפיל אותו. השופטים רק היו חותמת הגומי לקבורתו בחיים. מדובר בשקר מכוער. התחושה בישראל בזמן אמת הייתה של בושה גדולה. העונש שהוא קיבל היה קל יחסית לעבירות, ותקופתו בכלא קוצרה למרות שמעולם לא הביע חרטה פומבית.
בפסק הדין השופטים מנמקים בצורה תכליתית את הסיבות להרשעה, וצריך להיות קונספירטור ברמה מאוד גבוהה כדי לחשוב ששלושה שופטים יחליטו להרשיע אדם סתם כי מתחשק להם. כל "הראיות" שהוא מציג בספר הוצגו בפני בית המשפט, חלקן הוכחו כשקריות. הוא מביא ציטוטים של אנשי הפרקליטות מתוך הדיונים בבג"ץ בעתירות נגד עסקת הטיעון ללא הקשר. מניפולציה זולה. מאידך הוא שוכח לספר כיצד הסניגורים שלו ניסו להציג לבית המשפט תזה אלטרנטיבית לפיה היו יחסי מין בין הרל"שית א' לבין קצב, אלא שהם היו בהסכמה. בכוונה אני לא נכנס לפרקים שבהם הוא מטיח האשמות מכוערות נגד האישה שאותה אנס. בית המשפט אמר את דברו בעניין בצורה הכי נחרצת שיש. להאשים את כל העולם בלי להציג הוכחות חדשות זו מפלטו של הנבל.
החלק המעניין היחיד בספר, זה שבאמת מחדש משהו, הוא הפרק על תקופתו בכלא. הוא עוטף את סיפורי הכלא שלו בהשוואה בין תנאי הכליאה שלו לבין אלה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. לטענתו, השב"ס הציב אותו באגף הדתי למרות שבאותה תקופה לא חבש כיפה - בעוד אולמרט שובץ באגף של אנשי ציבור. לאולמרט, לפי קצב, היו שירותים ומקלחת פרטיים - בעוד קצב חלק מקלחות עם רוצחים שנידונו למאסר עולם.
קצב מספר כי יום אחד הבחין בחלון התא בחבל שמשתלשל מהגג. הוא רומז שאם היה מבקש להתאבד, הסוהרים היו מאפשרים לו את זה. בכלל, קצב פותח לנו צוהר נדיר למוחו ומפרט לאורך עמוד שלם על הלבטים בנוגע להתאבדות. הוא לא אומר בפירוש שחשב על האופציה, אבל גם לא שולל אותה. ובכל מקרה, ההשוואה שלו לאולמרט בהחלט נשמעת מקוממת - עד שנזכרים בחומרת העבירות. מבחינת קצב זה ברור, הוא זכה בכלא לתנאים של "ישראל השנייה".
משה קצב משכלל את התיאוריה של אבישי בן חיים על ישראל השנייה עם הרבה פחות פסאודו-אינטלקטואליות וגם הרבה פחות "מתיקות". לא פלא אגב שמעולם לא שמענו את אב"ח מתבטא לטובתו של האנס המורשע. אפילו הוא יודע שיש גבול לתיאוריה שלו.
קצב מצביע על "שתי תרבויות" בישראל, וגורם לגעגועים לאב"ח כשהוא מכנה את הקבוצות בתור "פשוטי העם" מול "האספסוף האליטיסטי", ומסביר שהאחרונים "מכוסים ברוע וזדון המוסווים באצטלה של צדקנות וצניעות, אך פורצים מפעם לפעם, כמו לבת הר געש הרסנית ששורפת כל חלקה טובה". החלק המפחיד הזה מופיע בפרק האחד לפני אחרון בספר. עמוק אל תוך עמוד 488. בשלב הזה קצב מוותר על הדיפלומטיה, ופשוט מאשים חצי מאזרחי המדינה ברוע. הם פגעו בו כי הם רצו לפגוע בסמל של המדינה (כי הם שונאים את המדינה). הוא באמת מאמין בזה, ולכן מדובר באדם מסוכן, גם היום. המדינה צריכה להפסיק להדחיק אותו, ולהתחיל להתנער ממנו. זכרו את המילים של הקורבן שלו: "די, תפסיק, אני לא מעוניינת, אני לא רוצה".
בקטנה
בגן חובה כבר לימדו אותנו לא לשפוט ספר על פי הכריכה, אבל מעניין לשים לב שספרו של קצב יוצא בהוצאת הספרים "ספרי צמרת". אם אתם מכירים את ההוצאה - כנראה שהוצאתם ספר דרכם. בעוד ספרים של אנשי ציבור אחרים, עם סיפור הרבה פחות מעניין לספר, יצאו בהוצאות ספרים גדולות ומכובדות (רק לאחרונה יצא ספרו של צחי הנגבי ב"ידיעות ספרים") - זה של קצב יוצא בהוצאה קטנה שמתמחה בליווי סופרים מתחילים אל עבר הגשמת החלום להוציא ספר לאור. המטרה המוצהרת שלהם היא לאפשר לסופרים מתחילים "לפרוץ את גבולות מונופול חנויות הספרים בישראל". מוזר, בלשון המעטה, שספר עם איזשהו פוטנציאל מסחרי ייצא במו"ל מהסוג הזה. כנראה שלהוצאות האור בישראל בכל זאת יש קו אדום: לא מפרסמים ספר של אנס, בטח אם חצי מהספר מוקדש להתקפה על הקורבנות.
אין כמובן שום דבר פסול בלהוציא ספר בהוצאת בוטיק, אלא שנראה שהבחירה של קצב בהוצאה הקטנה פגמה אנושות ב"יצירה" שלו. ראשית, נראה שהספר, שנערך על ידי קרן דור, לא עבר הגהה בסיסית - ובטח שלא עריכה עניינית. ספק רב אם נעשה בו תהליך רציני של קריאה אחרונה. הספר מלא בשגיאות כתיב מביכות (לאתר שאתם גולשים בו עכשיו הוא קורא "וואללה"), פיסוק שגוי ולעתים לא הגיוני, קטעים שחוזרים על עצמם - ובעיקר חוסר האחדה. כך למשל מכנה לעתים קצב את בנו "בועז" ולעתים "בעז". אפשר להבין מזה בין השאר שקצב עצמו לא כתב את הספר אלא הכתיב לכותב צללים, אם למישהו היה ספק. הספר מלא גם בקיצורים מיותרים שלא הולמים ספר רציני, כולל בראשי הפרקים. בנימה זו אשמח לא לקרוא יותר לעולם את הצירוף "היועמ"ש לממשלה".
משה קצב / זכרונותיו של נשיא המדינה. הוצאת "ספרי צמרת".