לא כל קובץ דפים המאוגד בכריכה צריך להיות מכונה "ספר", ולא כל אוסף הבלים ראוי בכלל לביקורת ספרותית. אז כן, מבחינה טכנית, "ישראל השנייה" של אבישי בן חיים הוא אכן ספר, אבל מספיקה קריאה קצרה של מספר עמודים כדי להבין שמדובר בפוסט פייסבוק שיצא משליטה. הספר לא כתוב טוב, לא ערוך טוב ואחרי שמתרגלים לרמה האקדמית הירודה, שכוללות טעויות עובדתיות בוטות - הוא בעיקר מאוד משעמם.
"ישראל השנייה. הבשורה המתוקה, הדיכוי המר" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא ניסיון של ד"ר בן חיים להעלות על הכתב את התזה הסבוכה שלו, אותה הוא כבר הציג בעבר עם הכריזמה הטלוויזיונית הכובשת שלו על המסך שלנו, ובעיקר חפר עליה בלי סוף בעמוד הטוויטר שלו. במשך שנים כשנשאל שאלות לגיטימיות על חורים (ענקיים) בתיאוריה, הוא ביקש מהעוקבים שלו להזדיין בסבלנות, ולחכות לספר שיענה על כל השאלות ויפתור את כל הדילמות. ובכן, הספר לא עושה את זה, אבל הוא עושה משהו חשוב יותר: הוא מבהיר את הזלזול של בן חיים באותם אנשים שהוא מכנה "ישראל השנייה" כשהוא מקטין את כל מהותם לתמיכה בפוליטיקאי מסוים.
למען הסר ספק, אני לא נמנה עם אלה שטוענים שאין דבר כזה "ישראל השנייה", אפילו להפך. הבחירה של בן חיים לעשות ריקליימינג למושג אפילו הייתה יכולה להיות ראויה אלמלא היה מבקש לבסס את כל בשורת חידוש המושג על בסיס מעוות. לפי הספר, "ישראל השנייה" לא מוגדרת על פי ארץ מוצא, אלא על פי "נקודת מוצא". וזאת נקודת המוצא לפי בן חיים: מובהקות עדתית מזרחית, דיכוי סוציו-אקונומי מובהק, כבוד מובהק למסורת, כבוד מובהק ללאומיות, תמיכה מובהקת בביבי. במילים אחרות: יהודי מסורתי שעלה מקזבלנקה, נלחם בצבא וסבל מאפליה בשוק העבודה - אינו חלק מ"ישראל השנייה" של בן חיים, במידה והצביע בבחירות לליברמן.
יש חלקים בספר שאלמלא נכתבו ברצינות היו יכולים להיות משעשעים. על הטעויות העובדתיות המביכות בנוגע לשירים שמוזכרים בספר כבר כתב נדב מנוחין באתר זה. בן חיים אינו טיפש, הוא יודע שיהונתן גפן כתב את "יכול להיות שזה נגמר" שנים רבות לפני המהפך הפוליטי של בגין, ולא פחות חשוב - הוא כתב את זה כפארודיה על אנשי "ארץ ישראל הישנה והטובה". אלא שבן חיים כנראה חושב שהקוראים שלו טיפשים, ובונה על כך שהם יאמינו שגפן כתב "שירי חורבן וקינה" על ממשלת בגין.
אפשר היה גם להשתעשע מההסבר על תרומתה של ש"ס (מפלגה שמדירה נשים באופן מוחלט) לשוויון בייצוג הפוליטי, אלמלא היה רציני לחלוטין. אך כמובן שאין יותר משעשע מההתייחסות לנתניהו כיישות שישראל השנייה מנצלת, ולא להפך. בכלל, בכל פעם שבן חיים מגיע לכתוב על נתניהו (ובמידה מסוימת על דרעי), נראה כאילו הוא מאבד כל מצפון מוסרי או אינטלקטואלי. על אתיקה עיתונאית כבר בכלל אין על מה לדבר. מדהים שהספר נקרא "ישראל השנייה" ולא "מבוא לתורת הביביזם", כי זהו שם הרבה יותר הולם ליצירה המדוברת. אין שום צפרדע שהוא לא מוכן לבלוע, שום שקר שהוא לא מוכן לפרסם, שום הגזמה שהוא לא מוכן לחתום עליה - כשהמטרה היא אחת - להציל את הבאבא ביבי ממלתעות שלטון החוק הדמוקרטי של מדינת ישראל. זה יכול היה להיות מבהיל, אם מישהו היה לוקח ברצינות את הקשקושים של בן חיים.
בכריכה האחורית של הספר בן חיים מסביר שמדובר במסמך היסטורי (!) שנכתב מהלב ומהראש, והוא מבטא את מה שמרגישים דורות רבים בישראל, "הרגשה שטרם נוסחה עלי ספר". במילים אחרות, כל התיאוריה שפרוסה על למעלה מ-400 עמודים היא בעצם הרגשה. תחושה. עניין אישי. לא בדיוק תזה מדעית או מחקר רציני. משהו שנכתב "מהלב". סבבה, אין לי עניין להתווכח עם מה שבן חיים מרגיש. הבעיה היא שאני לא מאמין לו. זה ספר שמטרתו להעביר מסרים ולשכנע את הבלתי משוכנעים בצדקת דרכו של האחד והיחיד, בנימין נתניהו, שנתפר לו תיק על ידי הרעים מההגמוניה. זה חלק מתהליך הנדסת התודעה שנעשה על ידי כת הביביזם בשנים האחרונות. בסוף המנהרה הזאת אין חיים טובים יותר לאזרחי ישראל, יש רק עוד אינטרסים של בעלי הון ושחיתות שלטונית.
החלק הראשון של הספר ("הדיכוי המר") מלא בגזענות שלא מודעת לגזענותה, ואולי בעצם כן. הניסיון שלו להפוך את מחאת בלפור 2020 (בה לקחו חלק מזרחים, אשכנזים, ערבים, רוסים, דתיים ועוד) למחאה נגד מהפך 77' הוא אחד הדברים המתועבים ביותר שנכתבו על ידי שוחרי הביביזם, ונכתבו. הניסיון לתאר את התיעוב שיש לחצי מהעם כלפי נתניהו כניסיון דיכוי של "בני האור" מההגמוניה, תוך כדי התעלמות מהמעשים (חלקם פליליים לכאורה) שהובילו לאובדן השלטון של נתניהו, הופך את כל הספר למסמך לא ראוי לקריאה. אם מתעלמים מכל הקטעים על נתניהו, נותרת רק גזענות ושנאה של הכותב "המתוק" כלפי כל מי שחושב אחרת ממנו.
לשיאים של ניתוק (או הגזמה) מגיע בן חיים כשהוא משווה את משפט דרייפוס (הקצין היהודי שהואשם בריגול והוגלה מצרפת אך ורק בגלל אנטישמיות) למשפט נתניהו בתיקי האלפים. "פרשת דרייפוס עולה לא מעט בהקשר של משפט נתניהו", משקר בן חיים לקוראיו, בתור האדם היחיד שמעלה את ההשוואה הזאת מדי פעם, "וצריך להגיד: אסור להשוות, אבל מבחינה מסוימת "משפט נתניהו" חמור יותר מאשר משפט דרייפוס". מדובר בתרגיל רטורי נמוך אפילו בשביל בן חיים. באותה מידה אני יכול להגיד שאני לא משווה בין ספרו של אבישי בן חיים למיין קאמפף. באמת, אסור להשוות.
ראוי לציין כי יש לא מעט אמת בטענות על אפליית מזרחיים בישראל, בטוח בעבר אבל גם בהווה. הסטריאוטיפיזציה של המזרחי כ"ערס", הפרופיילינג המשטרתי, תת הייצוג בבמערכת המשפט ועוד רעות חולות עדיין פושות בחברה שלנו. בן חיים יכול היה להציג נתונים שיוכיחו שלא מדובר רק ב"תחושות". הוא לא עושה את זה. לא בגלל שהנתונים לא זמינים, אלא בגלל שיכול להיות שהם יוכיחו על הדרך כמה מעט עשו ש"ס של דרעי והליכוד של נתניהו כדי לשנות את המציאות הזאת בשנות שלטונם המרובות. הטענות החוזרות נגד "ההגמוניה" הופכות למגוחכות בשלב מסוים, בעיקר כשנראה שכל מה שבן חיים רוצה הוא להציל את נתניהו מאימת ההגמוניה, ולא את הציבור המזרחי.
החלק השני של הספר ("הבשורה המתוקה") כבר מעניין יותר ומושפע פחות מההערצה עיוורת לפוליטיקאים מושחתים. בחלק הזה בן חיים מנהל עם עצמו כמה דיונים מעניינים ואף חשובים על המקום של החברה המזרחית/מסורתית בתמונה הכוללת של התנועה הציונית, ובהגשמתה כמדינת ישראל. בן חיים לא מחדש פה הרבה, ואף זולג למבט נוסטלגי מעוור, אך לפחות הפעם נראה כי הוא כותב על דברים "מהראש", ולא רק "מהלב". החיבור שהוא מבצע בין הרצל לבוב מארלי מקורי, כך גם השימוש באנקדוטות של עינב בובליל מהאח הגדול בוויכוח בין הרמב"ם לרבי נחמן. לרגע באמת נראית שיש פה "בשורה מתוקה", אלא שמדובר רק בתוספת ל-200 העמודים הרעילים והגזעניים שמזלזלים באינטיליגנציה של הקוראים שקודמים לה. זו בדיוק השיטה הבן-חיימית הקבועה. לעטוף את כל הגזענות והשנאה בחיוך רחב ומילים מרגשות על אחווה ופיוס.
לסיכום זה ספר רע, משעמם ברובו ומספר הפעמים שצחקתי בקול (בין השאר בגלל שהוא קורא לשיר של בוב מארלי: "Who knows it-fills it" במקום "Who feels it knows it") לא מצדיק את העצבים שהביאו הטענות השקריות. הבעיה היא שלא משנה מה אני אכתוב על הספר הזה, זה ישרת את הנרטיב ההרסני והשקרי שבלב התיאוריה הגזענית של אבישי בן חיים. השיטה שלו פשוטה ויעילה: אם אתה מסכים עם התיאוריה - אחלה. אם אתה לא מסכים עם התיאוריה - אתה מוכיח שהיא נכונה בתור נציג הדיכוי עלי אדמות. האמת היא שלא רציתי לכתוב את הביקורת הזאת כי לא רציתי להפוך לכלי במשחק הציני של בן חיים, אבל אסור לשתוק מול טקסט מחליא כזה שיוצא בהוצאת ספרים מכובדת במדינת ישראל. מדובר במסמך רעיל שטבול בדבש, כדרכו של בן חיים, ובשורה התחתונה עדיף פשוט להתעלם ממנו. אני מבקש סליחה מקוראיי, ובעיקר מעצמי, על כך שלא יכולתי לעשות את זה.