בספטמבר 2017 הגיע נייתן פילדר לתכנית הלילה הפופולרית של ג'ימי קימל, במטרה לקדם את העונה הרביעית והאחרונה של "Nathan For You" (או כמו שהמתרגמים בחרו לכנות אותה בעברית: "נתן לשירותך"). כנהוג בתכניות לייט-נייט, פילדר שיתף את המנחה באנקדוטה משעשעת מחייו האישיים.
הסיפור הלך ככה: נייתן טס לחתונה, אך בשדה התעופה טעה ולקח מזוודה לא נכונה. למזלו, המזוודה הכילה פתק עם הפרטים האישיים של בעליה, אדם נחמד שהציע לו להשתמש בחליפה שיש בתוך המזוודה כך שיוכל להספיק ללכת לחתונה. פילדר לבש את החליפה (שהייתה גדולה עליו בכמה מידות), מיהר לחתונה - ונעצר על ידי המשטרה בעקבות נהיגה במהירות מופרזת. השוטר הבחין בשקית ניילון קטנה שהכילה אבקה חשודה. פילדר, יהודי טוב מקנדה, הסביר לשוטר שהשקית הייתה בתוך החליפה, שאינה שלו. השוטר התקשר לבעל החליפה, ושחרר את פילדר לדרכו, לאחר שהתברר שבתוך השקית היה האפר של אמו של בעל החליפה.
הטוויסט המפתיע בסופו של הסיפור הקצר גרף תגובה חיובית מאוד מהקהל אצל ג'ימי קימל, כמו מהמנחה עצמו. חודש לאחר מכן, התברר כי האנקדוטה אכן התרחשה במציאות - אבל הייתה מתוסרטת לחלוטין. נייתן השיג במרמה הזמנה לחתונה, מצא בחור עב כרס שמוכן לטוס איתו הלוך ושוב לסן פרנסיסקו כדי להחליף איתו מזוודות, שרף שאריות מגופתה של אמו (החיה) כמו ציפורניים, שיערות ועור מת מהרגליים - ואפילו סגר חלק מכביש ושכר את שירותיו של שוטר אמיתי בשביל ליצור את הטוויסט המשעשע של סוף הסיפור. יצירת "האנקדוטה הטובה בתולדות תכניות הלילה", לדבריו, עלתה לו 350 אלף דולר.
זו רמת המחוייבות של נייתן פילדר לקומדיה שלו. תכניתו הטרייה ב-HBO, "חזרה גנרלית" - שהפרק השישי והאחרון לעונה הראשונה שלה עלה אתמול בישראל בהוט, יס וסלקום TV - לוקחת את המחוייבות הזאת לרמה אחרת לגמרי.
נכון לכתיבת שורות אלה, אין אף קומיקאי בעולם שמשתווה אליו ברמת העומק והנאמנות לדמות שהוא יצר. בעוד קומיקאים אחרים עולים על במה ומספרים בדיחות, פילדר מחפש את ההומור שלו בתוך החוויה האנושית. בדומה לסשה ברון כהן, פילדר מנסה למתוח את הגבול בין המציאות לדמיון, במטרה לייצר תגובה רגשית מהמשתתפים התמימים שמגיעים להשתתף בניסויים הטלוויזיוניים שלו. אלא שלעומת סשה ברון כהן, יגאל שילון או יהודה בארקן - פילדר לא מתעסק במתיחות. אין אצלו מצלמות נסתרות. המשתתפים יודעים שהם מצולמים לסדרת טלוויזיה שהיא בעצמה סוג של ניסוי. הם, כמו נייתן, יודעים למה הם נכנסים - אבל הם לא יודעים מה ייצא מזה, או איך הם ייצאו מזה.
ב"נתן לשירותך", הסדרה שהפכה אותו למפורסם, היה ברור שהמטרה בסופו של דבר היא קומדיה. פילדר המציא בה את הדמות שממשיכה עכשיו לככב גם ב"חזרה גנרלית". כמו לארי דיוויד או ג'רי סיינפלד, הוא בוחר לטשטש את הגבול בין הדמות הטלוויזיונית שלו למציאותית. בתור הדמות שהוא ברא, נייתן הגיע לבתי עסק שנמצאו בקשיים, וניסה לעזור להם באמצעים שיווקיים "מחוץ לקופסה". חלק הבינו מהר מאוד שהם חלק מבדיחה, חלק לקחו את העסק מאוד ברצינות. הפרק הראשון של "חזרה גנרלית" נראה כמו סוג של המשכון לסדרה ההיא, רק עם תקציב הרבה יותר גדול.
פרק הבכורה הציג את נייתן עוזר למורה בית ספר נחמד בשם קור לספר לחבריו חובבי הטריוויה שהוא שיקר להם, ולמעשה אין לו תואר שני אלא רק תואר ראשון. כדי להתכונן לסיטואציה הזאת, פילדר ו-HBO הקימו רפליקה מדויקת של פאב ניו יורקי, שכרו שחקנים וניצבים, והריצו מספר סימולציות של השיחה הקשה. החזרה הצליחה, כשלבסוף קור מתוודה על השקרים, ואפילו זוכה בתחרות הטריוויה, באדיבותו של פילדר שמוסר לו את התשובות לתת-מודע באמצעות מניפולציות גאוניות.
זה היה מבריק, מעוות, גאוני ומופרע בו זמנית. התכנית קיבלה ביקורות מהללות כבר אחרי פרק אחד, כאשר רבים ציינו שמעבר להומור המבוכה שלמדנו לצפות לו מפילדר, הסדרה החדשה מציגה גם אנושיות רבה, והרבה אמפתיה לאנשים האמיתיים שבתוכה. ובכן, אף אחד לא יכול היה לחזות לאיזה כיוון "חזרה גנרלית" תלך אחרי אותו פרק בכורה מלא לב.
מה שנראה בהתחלה כמו ניסיון להציג חרדה אנושית בצורה קלילה והומוריסטית, הפך במהרה לרכבת אקספרס אל תוך העולם הקודר של זהות עצמית. פילדר עצמו הפך מטרול טלוויזיוני חביב ליוצר עולמות כל-יכול. אלוהים וגם שטן, באדם אחד. כהרגלו, הוא שמר לעצמו קלף אחרון בשרוול לקראת הטוויסט האולטימטיבי. לא בטוח שאפילו הוא ציפה לו.
מכאן והלאה ספוילרים לעונה הראשונה של "חזרה גנרלית", כולל הפרק האחרון
החל מהפרק השני בעל השם הדו משמעי "Scion" ("צאצא", לרוב במשמעות של "נצר למשפחה מכובדת" - אך גם הכינוי לסדרת מכוניות לצעירים של טויוטה, שמופיעה בפרק), התכנית מתמקדת בעיקר בסיפורה של אנג'לה. אישה צעירה שמגיעה לנייתן במטרה שיעזור לה להתכונן לחוויה של להיות אם חד-הורית.
"החזרה" שנייתן מהנדס בשבילה מורכבת ומשעשעת. הוא משכן את אנג'לה בבית האידיאלי עבורה באורגון, ומשדך לה תינוק בשם אדם ש"מזדקן" בשלוש שנים אחת לשבועיים. בגלל החוק בארה"ב, התינוקות והפעוטות מוחלפים אחת לכמה שעות, מה שגורם לסיטואציות מטרידות למדי של תינוקות שמוחלפים על ידי אנשי הפקה דרך חלונות. לאחר ניסיון אחד (וכושל) למצוא לאנג'לה שידוך שיעזור לה לגדל את אדם במסגרת משפחתית הטרו-נורמטיבית קלאסית, הוא מחליט להיכנס בעצמו לתפקיד, מהלך שבוודאי תוכנן מראש, וכאן למעשה משתנה כל המהות של התכנית - מכיוון שיש דברים שאי אפשר לתכנן.
הסדרה נעה בקצב מסחרר ובפרקים 3-5 מצליחה לדחוס אודיסאה שלמה של אירועים. על הדרך נייתן מנסה להמשיך ליצור "חזרה" חדשה בכל פרק ואפילו פותח בית ספר למשחק - אבל הבסיס של הסדרה נותר בקשר בינו לבין אנג'לה, והצאצא המשותף שלהם - אדם. בין לבין הוא בוחן את העולם הקר של אמריקה התאגידית, קיצוניות דתית, שימוש בילדים למטרות בידור ואפילו את המהות של להיות הורה.
בפרק החמישי, "אפוקליפטו", מגיעה הסדרה לשיא. אפילו בחירת שם הפרק, על שם הסרט האהוב על אנג'לה, לא מקרית. הסרט, בבימויו של מל גיבסון - ש"אמר דברים לא יפים על יהודים", כפי שנייתן מציין - מתאר מלחמת דת קיצונית, מלאה במראות קשים לצפייה, שנגמרת בהפסד ידוע מראש לקידמה ולמודרניות. לא מפתיע שאנג'לה, בת למהגרים מדרום אמריקה ונוצריה שנולדה מחדש, כל כך נסחפה בסיפור של גיבסון.
הקיצוניות הדתית של אנג'לה נמסרה לנו הצופים במנות קטנות. בפרק הראשון בכיכובה היא מסבירה לדייט שלה שהיא לא תקיים איתו יחסי מין לפני החתונה, בהמשך היא תביע התנגדות לחגיגות ליל כל הקדושים כי מדובר בריטואל שטני. היא תמשיך להביע דעות מופרכות, אך לא מזיקות בהכרח, לאורך הסדרה. בפרק החמישי, לראשונה, פילדר יוצר את ההתנגשות בין התשוקה הנוצרית של אנג'לה לבין העובדה שהוא בעצמו יהודי. אהבתה למל גיבסון לא מקרית, היא בעצמה אומרת בצורה הכי דיפלומטית ש"היא מתנגדת לאמונה היהודית", ומסבירה בשלווה שהיא לא תאפשר לבנה לחגוג את חנוכה בגלל ש"היהדות מתכחשת לכך שישו נולד ומת למעננו ולא אגדל ילד שמתכחש לזה".
פילדר בוחר למשוך את הסיטואציה הטעונה ממילא, ולוקח את אדם לבית כנסת מאחורי גבה של אמו, ובהמשך ללימודי יהדות אצל חזנית ישראלית-אמריקנית בשם מרים אשכנזי - כל זה בזמן שאמו חושבת שהוא בכלל לוקח לימודי שחיה. המאמצים שפילדר עושה כדי להסתיר את העניין מאנג'לה כל כך מרשימים שלרגע אפשר לשכוח שאדם הוא לא באמת בנם אלא שחקן, ואנג'לה ונייתן אינם באמת הוריו.
מרים מעמתת את פילדר עם כמה אמיתות קשוחות על ההיסטוריה היהודית, ודורשת ממנו להתקומם מול אנג'לה. "אתה בן 38, אתה לא ילד", היא אומרת לו, ונראה שזה נוגע באיזו נקודה. היהדות של פילדר רחוקה מלהיות חלק מהזהות שלו. הוא לא מתעמת עם אנג'לה בנושאים דתיים מפני שזה לא חשוב לו ("לא הייתי בבית כנסת המון זמן, בגלל שזה מקום מאוד משעמם"), אבל משהו בהורות - אפילו מזויפת - משנה אותו. הוא לא רוצה להיות "יהודי טוב", אבל כן חשוב לו להיות "אבא יהודי".
אנחנו פוגשים פה עולם של ניגודים. אישה עם עבר מפוקפק שחזרה בתשובה והפכה לנוצריה אדוקה וקיצונית מול יהודיה שברחה מרומניה לישראל ובשנים האחרונות מלמדת עברית בארה"ב ומכשירה ילדים לעלייה לתורה. בנוסף, פילדר שמבקש להתכונן בהשקעה עצומה לפני כל סיטואציה אנושית מול אישה שמאמינה בעצמה מספיק בשביל להיכנס לכל עימות בראש מורם. לפני המפגש בין מרים לאנג'לה, פילדר מציע למרים לערוך חזרה - אך היא אומרת לו שהיא לא צריכה להתכונן כי היא "אוהבת לירות מהמותן". התוצאה היא פרידה מוקדמת מאנג'לה שמואשמת באנטישמיות, והתמקדות במה שבשלב הזה כבר ברור: החזרה הגנרלית של נייתן עצמו לקראת הורות.
"התחלתי להרגיש שאני מרכיב פאזל שאני תכננתי", מסביר פילדר בפרק הסיום, וזו ההגדרה המדויקת לעניין, אלא שבעוד הפאזל שהוא תכנן היה ידוע מראש וכביכול הוא הכין את עצמו לכל סיטואציה - המציאות שזלגה פנימה עיוותה את הכל. פילדר הלך לאיבוד בתוך המבוך שהוא עיצב. מי שהיה המלחין ורב המנצחים של היצירה, הפך להיות נגן זוטר בתזמורת - ורק אז הוא גילה שהוא מנגן בלי תווים.
פרק הסיום המופתי כולל טוויסט מפתיע (לכל הפחות הפתיע את מי שטען שכל הסדרה מבוימת), בו פילדר מגלה שאחד מעשרות הילדים שגילמו בסדרה את בנו אדם - בן 6 בשם רמי - נקשר אליו מאוד. רמי חוטף טנטרום כשהוא מגלה שהוא צריך לעזוב את הבית לתמיד, ומתעקש שפילדר הוא אבא שלו. הסצנה העצובה הזאת מתגלה כמורכבת עוד יותר, כשאמו של רמי, אמבר, מסבירה שאביו של רמי לא בתמונה, והוא בדיוק נמצא בגיל בו הוא מתחיל לקנא בחברים שגדלים עם אבא.
הפינאלה של הסדרה מתמקדת כמעט כולה בניסיון של פילדר להישאר בדמות התמימה שהוא בנה לעצמו עוד ב"נתן לשירותך", תוך כדי שהוא מנסה להוציא את נייתן פילדר האמיתי מהבור המוסרי שהוא השליך את עצמו לתוכו. מכל הדברים הלא נוחים שפילדר ייצר לטלוויזיה, קשה להיזכר בסצנות יותר קשות מאשר אלה בהן הוא מנסה להסביר לילד בן 6 שהוא לא באמת אבא שלו, אלא רק "אבאל'ה בכאילו".
הוא מנסה לשחזר את הצעדים שגרמו למצב הזה, ותוך כדי יוצר כמעט על הדרך כמה מהרגעים הכי מצחיקים בתוכנית (כמו ליהוק של שחקן מבוגר לגלם את אדם בן ה-6, כולל סצנה של "הילד" יוצא לעשן בחצר). הוא אפילו מתפייס עם אנג'לה. אבל לאחר שאמו של רמי מבטיחה לפילדר שבנה יהיה בסדר על סמך האינסטינקט האימהי שלה, פילדר נכנס לחזרה האחרונה שלו - הוא בוחר להפוך לאמא של רמי. עשר דקות לסוף העונה, אנחנו מגלים סט חדש, רפליקה של ביתם של רמי ואמו. מדובר בטירוף בכל קנה מידה. אחרי שהחליט להתנסות בלהיות אבא, פילדר הופך לאמא.
העונה כולה נגמרת עם אחת הסצנות המצמררות והמבלבלות בתולדות הטלוויזיה. זה נשמע מוגזם רק אם לא עקבתם עד כאן. קשה להסביר מה בדיוק קורה על המסך בסצנה הזאת, בטח למי שלא צפה בסדרה, אבל אנסה: אמא של רמי (בגילומו של נייתן פילדר) אומרת לרמי (ילד-שחקן בשם ליאם) שנייתן פילדר (אותו נייתן פילדר שאומר את הטקסט המדובר) "לא ידע מה הוא עושה". פילדר עוקץ את כל ההורים שהסכימו להחתים את הילדים שלהם לסדרה של HBO כשהוא אומר ש"אולי זו הייתה טעות להשתתף בתכנית הזאת, זה דבר קצת מוזר לתת לילדים לעשות".
פילדר (עדיין בתור אמא של רמי) ממשיך להתפייט ואומר שהעצב של הילד הוא דבר יפה. "זה מראה שיש לך לב, ואתה יכול לאהוב, ואתה יכול לבטוח באחרים". הוא אומר את המילים האלה בהערצה כמעט. והרי, אותו רצון לחוש רגש או ליצור רגש הוא מה שמניע את נייתן לאורך כל הקריירה הטלוויזיונית שלו. הוא שולח יד ומדגדג את הילד, שמצחקק בתגובה טבעית. אי אפשר לדגדג את עצמך, כידוע, כי אי אפשר להפתיע את עצמך, והצחוק שנובע ממגע הוא תמיד מפתיע, בלתי מתוכנן. זה המסר ההפוך ממה שפילדר מנסה להעביר בשאר הסדרה, והרגע הזה פתאום מוריד ממנו את כל ההגנות.
הנאום המרגש נגמר בכך שאמא של רמי, עם לק על האצבעות וקעקוע תואם על כף היד, אומרת: "אני תמיד אהיה כאן בשבילך, כי אני אבא שלך". ליאם, השחקן שמשחק את השחקן שמשחק את הילד של פילדר, יוצא מהדמות ולוחש: "רגע, חשבתי שאתה אמא שלי". אלא אם הילד בן ה-9 הזה הוא השחקן הטוב בעולם, הרגע הזה לא היה מתוכנן. עוברות כמה שניות. פילדר חושב, ולבסוף אומר: "לא, אני אבא שלך". לבסוף, ליאם שמזהה את המצוקה שפילדר נמצא בה, שולח אליו חיוך, ושניהם נעמדים (לא לפני שאנחנו זוכים לצילום לא מתוכנן אך מושלם של ישבנו של פילדר).
אפשר לנתח את ההצהרה "אני אבא שלך" מכמה זוויות, אבל בשורה התחתונה מדובר בנוקאאוט רגשי - דווקא המקום בו דמותו של נייתן פילדר הצהירה כל הזמן שהיא לא מרגישה בה בנוחות. בין אם זו הייתה פואמה מאולתרת או תסריט עילאי, פילדר הצליח סוף סוף לפתור את הפאזל שהוא יצר לעצמו. בסופו של דבר, אחרי אודיסאה מלאה במהמורות, הוא הצליח לגרום לנו להרגיש. אם מדובר ברגע של משחק טהור, אז פילדר ראוי לאמי על הסצנה הזאת - אבל לא בטוח שזה המקרה. בין אם מדובר בבלבול רגעי או רגע שתוכנן מראש, העוצמה הרגשית של פילדר ברגע הזה היא לא משחק.
הכל מזוייף בסדרה הזאת. מבית הספר היהודי של אדם, דרך הדוור המזויף שלוקח דואר מזויף במשאית מזויפת - ועד מזג האוויר, שמציג את השלג של חג המולד באמצע הקיץ. ואולם, הרגש שיוצא מהמסך בסצנה האחרונה בסדרה הוא הכל חוץ ממזויף, וזה בדיוק מה שהיה צריך בשביל לסגור את המעגל על היצירה כולה (שלא באמת הסתיימה, HBO הכריזה אתמול על עונה שנייה). הסדרה מלמדת אותנו את המחיר הכבד שיש לכוח בלתי מוגבל בלי להיות דידקטית או מטיפנית, אלא להפך - עם הרבה אנושיות ומגע של קסם של אחד האנשים הכי מבריקים שיש היום לטלוויזיה להציע.