אני לא זוכר מתי צחקתי ככה בבית, לבד, מול הטלוויזיה. זה היה צחוק חזק, עם כל הגוף. הייתי צריך לעצור את הטלוויזיה ולשתות מים אחריו. כשנרגעתי, העברתי קצת אחורה כדי לראות את הקטע שוב. לעתים רחוקות אותה בדיחה תגרום לך להיקרע שוב מצחוק פעמיים ברציפות, אבל זה בדיוק מה שקרה. הפעם לא עצרתי, אלא מצאתי את עצמי מוחא כפיים כמו דביל מול הטלוויזיה, תוך כדי סינון: "גאון" לאוויר החדר הריק.
הדרך שביל בר בונה בדיחה היא פשוט יצירת אמנות. היו לו מופעים טובים יותר (אחד מהם אפילו הגיע לתל אביב) והיו לו מופעים אדג'יים הרבה יותר - אבל ההופעה החדשה שלו בנטפליקס, "ביל בר ברד רוקס", היא המאתגרת ביותר שלו. וכאמור, יש בה כמה מהרגעים הכי מצחיקים שהוא ביצע אי פעם, עיין ערך הקטעים על כדורגל נשים (בתזמון מושלם אל מול יורו הנשים), WNBA ו"גברים פמיניסטיים".
נורא קל לקטלג את ביל בר כ"קומיקאי ששונא נשים", יכול להיות שהיחצנים שלו אגב משתמשים בקיטלוג הזה כדי לפוצץ אולמות ענק ברחבי העולם. אלא שאם יורדים לעומקו של האדם, רואים את התהליך שביל בר עשה מהילדות הקשה שעבר עם אביו (אותו הפך לדמות טלוויזיה נהדרת ב-F IS FOR FAMILY), דרך הזעם שלו כלפי כל דבר שהוא לא הוא (כן, כולל נשים, אבל לא רק) ועד ההבנה שהוא הפך בדיוק לסיוט הכי גדול שלו. הוא הפך לאבא שלו.
מי שעוקב אחרי הפוקדאסט של בר, או לפחות צפה בהתפתחות שלו כסטנדאפיסט, הבחין במקביל בצמיחה של בר כאדם. הוא טיפל בבעיות הזעם שלו, החליף את התדמית המיזוגנית שלו בזוגיות מוצלחת, והפך לאבא טוטאלי, כזה שממלא שעות על גבי שעות של פודקאסטים בסיפורים מתוקים על צפייה משותפת בסרטים עם הילדה הקטנה שלו. אבל כן, כשהוא עולה על הבמה, הוא חוזר לדמות שהפכה אותו לאחד הסטנדאפיסטים הגדולים בעולם. איזה מזל, הדמות הזאת עדיין קורעת מצחוק.
רגע לפני שרצים "לבטל" אותו כי הוא אמר משהו לא יפה על פמיניסטיות (איזה קונספט מוזר, סטנדאפיסט שצוחק על קבוצות של אנשים) צריך לזהות את המאבק שבר מגלם בגופו. הוא לא נאבק רק במשטרת המחשבות של תרבות הביטול ופוליטיקת הזהויות, ולא רק מתמודד עם כוחות ה-PC שהשתלטו על עולם הקומדיה - הוא גם מתמודד מול עצמו. חשוב לו להצחיק יותר מאשר להיות "אמיתי". זאת האמת שלו.
בארצות הברית כמובן שמו דגש על הקטע האחרון במופע, בו הוא חושף את הדעה שלו בנוגע לסוגיית ההפלות. בלי לעשות ספוילרים, נציין שהדעה (והבדיחה שבתוכה) דומה מאוד לדעה של חברו הטוב, הקומיקאי המנוח לואי סי קיי (כך הוא עצמו כינה אותו בריאיון שערך עם הח"מ), בהופעה האחרונה שלו בנטפליקס. ביל בר מצליח להציג את האמת שיש בשני הצדדים של הוויכוח הציבורי, ונותן נשק לשתי הקבוצות. הוא לא עושה את זה בשביל הפוליטיקה, אלא בשם ההומור. זה הנשק שלו, וזו המתנה שלו גם לעולם.
בסופו של דבר, המעריצים שעוקבים אחרי העבודה שלו במשך שנים ייהנו בעיקר לראות את הקטעים בו הוא מספר על החוויות האישיות שלו בבית עם בתו, ועל המקום החשוב שהוא נותן לה בצמיחה האישית שלו. הקומדיה שלו נתנה לו הרבה כלים להתמודד עם האישיוז הנפשיים שלו, הבת שלו הייתה זו שלקחה את כל הכלים וריפאה אותו. זה מקסים לצפייה כמעט כמו שהקטע על כדורגל הנשים קורע מצחוק. בא לי לראות את זה עוד פעם.