בתחילת שנות ה-60 טסה ברברה סטרייסנד למרסיי, כדי לצפות בהופעה של הזמר הנודע ז'אק ברל. הדיווה היהודייה ציפתה בכיליון עיניים לביצוע של "Ne me quitte pas", הלהיט הגדול של השאנסונר הבלגי, שהיה אז עדיין שיר טרי ורענן יחסית. להפתעתה, ברל לא ביצע את השיר בהופעה. סטרייסנד הרגישה נבגדת. היא לא הבינה איך אמן יכול לאכזב כך את המעריצים שלו. היא נשבעה לעצמה שהיא תבצע בהופעות שלה את כל הלהיטים הכי גדולים שלה, תמיד. היא עושה את זה עד היום, 60 שנים אחרי. אם תשאלו אותה היא תספר לכם שהיא הייתה מעדיפה לרענן את הרפרטואר בהופעות עם שירים קצת פחות מוכרים מהקריירה הארוכה שלה, אבל היא פשוט לא מסכימה לאכזב את הקהל שלה.
בנימין נתניהו פגש את ברברה סטרייסנד לא מעט פעמים, בין השאר בביתו של החבר הטוב מתיק 1000 ארנון מילצ'ן, וגם במסיבת יום ההולדת ה-90 של שמעון פרס, אבל הוא כנראה לא למד ממנה את הכלל החשוב הזה. דווקא השואו-מן הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית החליט בספרו האוטוביוגרפי החדש, "ביבי: סיפור חיי", למנוע ממעריציו הרבים כמה מהלהיטים הכי גדולים שמרכיבים את סיפור החיים המרתק שלו.
כך למשל, אין ביוגרפיה רצינית של נתניהו שיכולה להתעלם מפרשת "הקלטת הלוהטת", אחד הרגעים הכי זכורים בקריירה הפוליטית של נתניהו. תזכורת: ינואר 1993, והמועמד הטרי לראשות מפלגת הליכוד מתייצב מול אורי כהן אהרונוב, הכתב לענייני פלילים של הערוץ הראשון, ומספר לו ולכל המדינה שהוא בגד בשרה, אשתו מזה פחות משנתיים.
בספרו "נתניהו" כותב בן כספית כי "מדובר באחד האירועים הסהרוריים והתמוהים בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. אירוע שהציב בסימן שאלה גדול את שיקול הדעת של נתניהו, את יכולתו לעמוד בלחצים וגם את אמות המוסר האישיות שלו". גם משה קצב, אחד שמבין ביחסים אסורים, כתב על האירוע בספר זכרונותיו, והדגיש כי "נבהל מהקלות הבלתי נסבלת" בה נתניהו האשים בכירים אלמונים בליכוד בצילום קלטת הסקס בכיכובו, שכנראה מעולם לא הייתה. "התקשורת סגדה לו", מוסיף קצב, שכנראה עדיין מקנא במי שבעיניו נתפס כ"אורי גלר" של הפוליטיקה המקומית.
כמעט 30 שנה עברו מאותו אירוע. במישור האישי היחסים שלו עם רעייתו שוקמו, הם הרחיבו את המשפחה מאז והקשר שלהם עדיין חזק ויציב. במישור הפוליטי הפרשה לא מנעה ממנו להיבחר לתפקיד יו"ר הליכוד ולהגיע לתפקיד ראש הממשלה בתוך שלוש שנים. דווקא בפרספקטיבה של זמן, מעניין היה לשמוע את הזווית האישית של נתניהו לאותו אירוע כל כך דרמטי בחייו האישיים והפומביים. בדיוק כפי שביל קלינטון התייחס בספרו בהרחבה לפרשת מוניקה לווינסקי, כי אי אפשר שלא, כך ראוי היה שנתניהו יתייחס לאחד האירועים שעיצבו את דמותו בעיני הציבור והתקשורת הישראליים. היעדרה מהספר של חתיכה כל כך בולטת בפסיפס חייו של האיש הוא יותר מפרט רכילותי צהוב, אלא רמז מטרים למהות של הספר החדש, שמתגלה פחות כאוטוביוגרפיה חושפנית, ויותר כעלון תעמולה מפואר של איש שיווק מדופלם.
ראש הממשלה יאיר לפיד כתב פעם כי "אין דבר כזה בעולם, 'סיפור אמיתי'. הסיפור שלנו, למשל, הוא אולי אמיתי בתור סיפור, אבל הוא רק סיפור בתור אמת". האמת של נתניהו היא סיפור מורכב, ואולי לגמרי להפך. "סיפור חייו" של נתניהו מתגלה כעמוס בשקרים בוטים, טענות חסרות סימוכין והרבה התחמקויות מדיון רציני, אפילו כשמדובר במעמד צד אחד.
הספר רצוף בתיאורים מפליגים של אירועים חיוביים, ומתעלם כמעט לחלוטין מאירועים שליליים. כך למשל נתניהו ירחיב על אירועים שהקשר שלו אליהם פשוט לא קיים כמו מכירת Waze לגוגל או מובילאיי לאינטל, אך מתעלם כליל מהאסון בהר מירון, שהתרחש בזמן כהונתו למרות אזהרות חוזרות. מוזר גם לקרוא את נתניהו מתרברב שוב ושוב לאורך הספר על החברות הקרובה שלו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, בלי להזכיר במילה את העובדה שבזמן כתיבת הספר פוטין הפך לדמות מוקצית בקהילה הבינלאומית, וכנראה ייזכר כאחד מפושעי המלחמה השנואים בהיסטוריה.
שיהיה ברור, למרות הצנזורה הסלקטיבית שמפעיל נתניהו על עצמו, הספר שיצא תחת ידיו מרתק כמעט לכל אורכו. 591 עמודים נטו (לא כולל עמודי התמונות, הערות שוליים וביבליוגרפיה) גדושים במידע היסטורי מתומצת בקפידה על אירועי מפתח בתולדות המדינה, לצד סיפורו של נתניהו מילדות ועד מערכת הבחירות של 2022, שמובא באופן כרונולוגי נהיר וזורם. מעריציו ייהנו מכל עמוד, שונאיו ייהנו להתעצבן ממנו.
המחמאות במקרה הזה הם קודם כל לנתניהו, שמתגלה כרגיל כמספר סיפורים עילאי, אבל גם לעורכי הספר בהוצאת סיימון אנד שוסטר האמריקנית המפורסמת. הבחירה לכתוב את הספר באנגלית (שם מתארך הספר ל-736 עמודים) ולהיעזר במו"ל ענק מיטיבה עם התוצר הסופי. נראה שמעבר לחוש הקצב הטבעי של נתניהו, בייחוד בשפה האנגלית, בית ההוצאה הוותיק - שהוציא בעבר בין השאר גם את האוטוביוגרפיות של ניקסון, רייגן, קארטר והילרי קלינטון - הצליח לערוך את אלפי המילים של נתניהו (שנכתבו, קשה להאמין, בכתב יד) לתוך פיסת ספרות מרתקת.
הגרסה העברית שיצאה בהוצאת סלע מאיר תורגמה על ידי שאול לילוב, שזכאי למחמאה הכי גדולה שאפשר לתת למתרגם: לא מרגישים שמדובר בתרגום. למעשה, הטענה היחידה שיש להעלות כלפי התרגום העברי הוא בשם הספר שנבחר לגרסה המקומית. בעוד שמו האנגלי של הספר הוא "Bibi: My Story", השם העברי שנבחר לספר הוא "ביבי: סיפור חיי" (שמתכתב עם שם ספרו של ביל קלינטון, My Life) ולא התרגום המדויק והמתאים יותר: "ביבי: הסיפור שלי". השם המקורי הולם יותר את הספר דווקא בגלל העובדה שאת הסיפור שנתניהו מספר אנחנו כבר מכירים, אך זו הפעם הראשונה שאנחנו שומעים אותו בצורה מקיפה כזאת מהמקור.
למעט כמה פאשלות הגהה קטנות וכמה הערות עריכה ממש קטנוניות (למשל: מבצע סבנה נערך בנמל התעופה לוד, ולא בנתב"ג, פשוט כי בן גוריון עדיין היה בחיים בזמן המבצע) מדובר ככל הנראה באוטוביוגרפיה הכי מרשימה שהוציא מנהיג פוליטי ישראלי. הספר זורם, ומאות העמודים נקראים בשטף כמו ספר מתח מבריק. חבל רק שהתוכן לא עומד ברמה של הצורה.
התוצר הוא מין כתב הגנה/שיווק ארוך של סיפור אמין יותר ובעיקר פחות שמוצג מגוף ראשון, של אדם שנלחם על חייו בבית המשפט מצד אחד, ומצד שני נחוש להגן על הדרך שבה הוא ייזכר בהיסטוריה. "אף שאני מכור לספרי היסטוריה ולביוגרפיות פוליטיות… אני מיד מדלג על אלו שלא נכתבו בסגנון מרתק וסוחף", כותב נתניהו ומוסיף כי "ספרי היסטוריה כתובים היטב מאירים את ההווה לא פחות מאשר את העבר". מעניין לציין שנתניהו לא כתב שהוא מחפש עובדות בספרי היסטוריה, בין אם מדובר בדבר מובן מאליו או כי פשוט הסגנון חשוב יותר מהאמת. דבר שיש שיגידו שמעיד לא מעט על האיש עצמו.
האמת בספר חמקמקה. כשמדובר באנקדוטות אישיות, כמו הפעם בה נתניהו מספר כיצד התארגן לקטטה יחד עם אחיו נגד חבורה של בריונים בבית קולנוע ירושלמי, או הפעם בה כמעט התעמת פיזית עם נוסע במטוס שביקש משרה להשתיק את התינוק אבנר - זה לא משנה במיוחד. בין אם הסיפורים התקיימו או לא, הבחירה של נתניהו לשתף את הקוראים עם סיפורים כאלה היא מלאכותית. תזכורת מהונדסת משהו לכך שנתניהו אינו רובוט אלא אדם בשר ודם, שמתרגז כשמישהו פוגע לו במשפחה. בדיוק כמו כולנו.
כשמדובר בשקרים שמשכתבים את ההיסטוריה, זה כבר סיפור אחר. נתניהו מעצב מחדש את מקומו של אביו הצנוע בתנועה הציונית, דבר שלא בטוח שההיסטוריון המהולל בעצמו היה אוהב. הוא מזלזל בתפקודו של אהוד ברק כחייל ומפקד, ומנפח את אתוס הגבורה של אחיו המנוח יוני בהתאם למורשת המשפחתית שהחלה מיד אחרי המבצע. בין לוחמי סיירת מטכ"ל לבין משפחת נתניהו יש ויכוח בן עשרות שנים על חלקו של יוני המנוח בתכנון המבצע שנקרא לימים על שמו, כמו גם בשאלה מי אחראי לנפילתו. הקוד האתי הג'נטלמני של היחידה שומר על המיתוס של יוני, בדיוק כפי שהוא שומר על הפאשלה המבצעית של ביבי במבצע סבנה. החיטוט השחצני הזה של נתניהו בעבר, תוך כדי נטילת הקרדיט ממארגני המבצע, צורם במיוחד דווקא מכיוון שאופיו המרשים של יוני, ונפילתו הטראגית, הם סיפורים חזקים מספיק גם בלי לתבל אותם בפייק ניוז.
נתניהו גם לא סופר את מתנגדיו. פוליטיקאים, אנשי תקשורת וסתם שמאלנים מהשורה זוכים ליחס מביך מצדו של מי שמכריז על עצמו ללא בושה כ"מנהיג האומה היהודית". הוא מצטט כמה מהעיתונאים הבכירים בישראל, אך בלי לציין את שמם. זו תופעה שחוזרת בספר בכל פעם שמדובר במישהו שלא "שירת" את נתניהו בזמן אמת, או כאלה שעבדו עבורו אבל "התהפכו" עליו עם השנים. כמה ילדותי וקטנוני יכול להיות ראש מדינה לשעבר כדי לסגור חשבונות בצורה כזאת?
עמית סגל כבר חשף כי בתחילת הקריירה הפוליטית שלו הציעה הסוקרת מינה צמח לנתניהו נתונים על מתנגדיו, אך נתניהו לא התעניין בהם. הוא היה הפוליטיקאי הישראלי הראשון שבחר להתרכז בעבודה על ה"בייס", במקום לבזבז זמן על ניסיונות עקרים לשכנע את הבלתי-משוכנעים. מה שבשנות ה-90 של המאה הקודמת הרגיש מהפכני ורענן, הפך מאז את המפה הפוליטית לאי של חוסר יציבות, ואת השנאה בין המחנות הפוליטיים בישראל לגדולה מאי פעם. נתניהו כמובן מתעלם מכל זה. אם יש שנאה בפוליטיקה הישראלית, מבחינתו הוא בכלל הקורבן שלה. כך היה במחאה החברתית (שלשיטתו הייתה בכלל חאפלה של העשירון העליון), בחקירות הפליליות שלו ("רצח אופי", "מבול שקרים", "חיצי רעל") ואפילו ברצח רבין, שאיכשהו נתניהו הצליח להציב את עצמו כמי שנפגע מהסיפור. העובדה שהוא משתף פעולה נלהב כיום של האיש שהגיע לסמל של הקדילק של רבין משום מה לא הגיעה לספר.
נתניהו מציג את עצמו כמתת האל לעם היהודי, אם לא לאנושות כולה, דבר שלא מסתדר עם הפגנות הענק מחוץ לבית ראש הממשלה בתקופתו או את העובדה שבמשך ארבע מערכות בחירות נתניהו לא הצליח להקים ממשלה ואף הפסיד את מושבו לבסוף לנפתלי בנט, שהשנאה אליו בספר לא יכולה להיות ברורה יותר. למעשה, מעניין לציין שמלבד אהוד ברק שזוכה להשמצות מופרעות, אף דמות אחרת בספר לא זוכר לחיצי רעל כמו נפתלי בנט. נתניהו שומר על כבודם של הנשיאים לשעבר קלינטון ואובמה (למרות שאין ספק שלא הייתה אהבה לנתניהו בחדר הסגלגל בתקופתם), מחמיא למנהיגי עבר של העבודה כמו רבין, פרס וגולדה מאיר - ואפילו לא תוקף את יאיר לפיד, מטרה קלה למדי. חובבי הקונספירציות שמחפשים לשמוע פרטים עסיסיים על הקשר המקצועי הארוך עם איילת שקד, יישארו עם תאוותם בידם.
מתנגדיו של נתניהו לא ימצאו בספר עניין מלבד חיפוש טעויות, בעוד תומכיו יסכימו עם כל מילה באוטומטיות בלי הפעלה של מעט שכל ישר. נתניהו יודע את זה. כשהוא מספר בהיסטריה על כך שהממשלה שהורכבה להחליף אותו נתמכה על ידי מפלגת רע"ם, הוא כמובן מתעלם מכך שהוא חיזר נחרצות אחרי אותה מפלגה בעצמו. נראה שהספר, שנכתב כאמור בשפה האנגלית ויוצא היום בארה"ב (כולל בגרסת אודיו, בהשתתפות נתניהו עצמו), לא פונה בכלל לקהל ישראלי. הספר מציג נרטיבים שהאזרח הישראלי הממוצע, כולל מצביעי ליכוד מסורתיים, לא באמת יכול לקבל כאמת.
כך לדוגמה הפרק שמתאר את השריפה בכרמל, בה נתניהו מספר כיצד רק התעקשות אישית שלו, שכללה "צעקות כל כך חזקות שנשמעו היטב גם בבניין הסמוך של משרד האוצר", הביאה לישראל את הסופרטנקר בהשקעה של שני מיליון דולר. מי שלא חי בישראל ב-2010, או שאין לו חיבור לגוגל, עלול בטעות להאמין שההשקעה הכספית העצומה הזאת היא זו שכיבתה את השריפה, ולא מטוסי הכיבוי שנשלחו מכל העולם בחינם שכיבו את השריפה עוד בלילה שלפני הגעת הסופרטנקר לישראל. לא שההוצאה הגדולה לא השתלמה, עובדה שנתניהו זכה לפוטו-אופ מוצלח מאוד עם המטוס הענק, שמאז הפך למטבע לשון מעיק.
הספר ממשיך ומספר את השתלשלות האירועים בחייו של נתניהו עד צאת הספר, כולל אזכור קטנטן למשפט שכרגע מתנהל נגדו שבסופו הוא עלול להימצא מאחורי סורג ובריח (אפשרות שלא מוזכרת בספר כמובן). בעוד שהפלישה של חברו פוטין לאוקראינה שמעסיקה את כל העולם לא מוזכרת בספר, מותה הטרי של מלכת אנגליה אליזבת השניה כן מצוין (בגלל שהמלך הטרי פעם החמיא למראה החיצוני של ביבי). ככל שהסיפור של נתניהו מתקרב להווה כך קשה יותר להתעלם מחוסר האמינות של הספר. האם יש ישראלי שלא יודע שהלכנו לבחירות ב-2021 מכיוון שנתניהו סירב להעביר תקציב - או ליתר דיוק: שיתק את המדינה כדי למנוע מבני גנץ לקבל את ראשות הממשלה ברוטציה? כנראה שלא, אבל הקורא האמריקני הממוצע פשוט יסתפק בהסבר ש"שיטת הבחירות של ישראל מקרטעת".
בסופו של דבר אנחנו לומדים בספר את מה שכבר ידענו. ספוילר: נתניהו אהב לעבוד עם טראמפ, שנא לעבוד עם אובמה וקלינטון, ובטוח שאיראן עומדת להשמיד את ישראל ואף אחד ביקום לא לוקח את זה ברצינות חוץ ממנו. אלא שיותר ממה שנתניהו חושף בספרו, מעניין להתעכב על מה שהוא משמיט - ובראש ובראשונה את חייו האישיים. מלבד הקשר המיוחד והבאמת מרגש שהיה לו עם אחיו הבכור יוני, נתניהו נמנע מלחשוף את רגשותיו וחייו האישיים.
נתניהו מזכיר בצורה טכנית כמעט את מיקי ופלר, שתי נשותיו הראשונות, ואת בתו נועה מנישואיו הראשונים הוא מזכיר בשתי פסקאות קצרות בספר (לצורך השוואה הוא מקצה ארבע פסקאות לתיאור פרק של הסדרה "הכתר" בנטפליקס, שניכר שהוא לא באמת צפה בו). את העובדה שהתחתן עם אישה לא יהודיה שעברה שעברה גיור קונסרבטיבי כמובן שהוא שכח לציין. למעשה, הוא כותב בספר שרק בשנת 1988 הוא הקים משפחה משלו, כשפגש את הדיילת שרה בן-ארצי.
מדהים שנתניהו לא מוצא מקום בספר לספר עליו כאדם, מעבר לעובדה שהוא אוהב לקרוא ספרים על צ'רצ'יל. כל זה בספר של 700 עמודים, שכולל בתוכו תיאור היסטורי של העם היהודי מימי אברהם ושרה, דרך הרעב במצרים, כיבוש הארץ על ידי יהושע, הכיבוש הרומי, הולדת ישוע הנוצרי (מעניין לשמוע את דעתם של חבריו החרדים בגוש על האזכור הזה), מרד בר כוכבא ועוד ועוד תזכורות שנמשכות למשך מספר עמודים - וכל זה כדי להסביר מדוע אין דבר כזה "עם פלסטיני". כשנתניהו כן מתפנה לספר קצת על עצמו, כמו בפרק המצמרר בו הוא מספר כיצד בישר להוריו על מות אחיו הבכור, האדמה רועדת מרוב רגש. קשה להישאר אדישים לאנושיות של ביבי בפרק הזה, והדמעות זולגות מעצמן. חבל שנתניהו בוחר לא לשתף את הקוראים עם עוד רגעים אנושיים כאלה, ובמקום מלעיט אותם בעוד ועוד נבואות זעם על השואה שתמיט עלינו איראן. בפראפרזה על דבריו של איש חכם: "אתה פשוט לא מעניין. אתה משעמם אותנו".
בספטמבר 2016 בנימין ושרה נתניהו הגיעו לראות את המחזמר "המילטון" בברודווי. כשהזוג נכנס לתיאטרון ריצ'רד רוג'רס בניו יורק, הוא נתקל בצלילים מעורבים של מחיאות כפיים וקריאות בוז. שתי נשים שצעקו "לשחרר את פלסטין!", הוצאו מהאולם. להשיג כרטיסים ליצירת המופת של לין מנואל מירנדה באותם ימים הייתה משימה בלתי אפשרית, והתקשורת דיווחה על כך שאפילו הנשיא אובמה בעצמו לא הצליח להשיג כרטיסים להופעה. ביבי לעומת זאת, השיג כרטיס בצורה הכי ישראלית שיש. כתב רויטרס פנה לנתניהו כדי לשאול איך הוא התקמבן, וזכה לתשובה קלאסית: "השגתי כרטיסים דרך אשתו של בן דוד שלי שעובדת בהפקה".
כחובב היסטוריה אמריקנית ובעל חוש שמיעה תקין, יותר מסביר להניח שנתניהו נהנה ב"המילטון", ואפילו מאוד. סביר שהוא גם החסיר פעימה כמו כל הצופים בסצנת הסיום המפורסמת, שמנציחה את המנטרה החוזרת של המחזמר: אין לך דרך לשלוט במי שיחיה, מי ימות ומי יספר את הסיפור שלך. יוני מת. ביבי חי. והאחרון ידע שהוא לא עומד להשאיר את מלאכת ההנצחה של המורשת שלהם לאף אחד אחר.
נתניהו מספר כי הוא ניצל את פסק הזמן שניתן לו מלשכת ראש הממשלה כדי לאגד את הסיפור שלו בספר. בעולם אידיאלי, זה היה ספר חובה לכל ישראלי. הזדמנות להכיר מקרוב את האיש שהנהיג את המדינה יותר מכל ראש ממשלה אחר. בפועל, מכיוון שנתניהו לא מסכם את הקריירה אלא רק מנצל את העבר שלו כדי להיאחז בעתיד הפוליטי שלו, הספר הופך ללא יותר מתעמולה פוליטית כתובה היטב. חבל, לקינג ביבי מגיע יותר.
בקטנה
נתניהו מתגאה שאביו, פרופ' בנציון נתניהו, חזה את השואה שש שנים לפני תחילת מלחמת העולם. למעשה, במאמר שפרסם בשנת 1933 הוא כבר השתמש במילה המפורשת: "שואה". כעת הוא מזהיר, כמו אביו, מפני שואה נוספת לעם היהודי, שתגיע בצורת פצצה גרעינית איראנית. האיום אמיתי ואין לזלזל בו, אבל האובססיה של נתניהו כלפי איראן, שלא זוכה לתגובה דומה על ידי מנהיגי מדינות אחרות, מתוארת בספר בצורה כמעט קומית.
איום קיומי אחר - לעם היהודי ולשאר האנושות - הוא משבר האקלים ממנו מתעלם נתניהו בזלזול מטריד, כמו חבריו מכחישי האקלים דונלד טראמפ וז'איר בולסונארו. לזכותם של אנשי הוצאת סלע מאיר השמרנית, הספר דווקא ידידותי לסביבה כשהוא חוסך בדפים מיותרים ומאגד את הערות המחבר והמקורות הביבליוגרפיים בעמוד אינטרנטי אליו יש הפניה באמצעות ברקוד בסוף הספר. רוב הקוראים האמריקנים יקראו את הספר ממילא בקורא אלקטרוני, אופנה שטרם התקבעה בארץ הקודש - ולכן הבחירה של ההוצאה הישראלית לא רק חוסכת הדפסה של עשרות עמודים, אלא גם מקלה על הקורא במקרה כזה של ספר כבד ממילא. שורש כף היד שלי מוסר תודה, וגם העצים שנחסכו.