להיות. לגמרי להיות

"עודד קוטלר עשה מעשה נדיר למדי לגבי שחקן תיאטרון. הוא ניגש אל הנהלת 'הקאמרי' ואמר: 'רבותי, אני מרגיש שלא אוכל לעמוד כראוי בדרישות התפקיד של המלט'" - כך דיווח ידיעות אחרונות ב-25 בינואר 1966. למרות הודעתו הרשמית, לימים התברר שקוטלר ביקש לפרוש בגלל חוסר הסכמה עם הבמאי הפולני קונראד סוינרסקי. ואכן, שבועות ספורים לאחר תחילת החזרות נאלצה הנהלת התיאטרון להיענות לבקשתו הבלתי נתפסת של השחקן, הבמאי ולימים חתן פרס ישראל: לוותר על התפקיד הנחשק ביותר על כל שחקן בעולם. מבקר התיאטרון הוותיק מיכאל הנדלזלץ כתב שקוטלר הוא כנראה היחיד שוויתר על התפקיד בתולדות התיאטרון העולמי.

"אין לי שום חרטה על זה", אמר קוטלר בריאיון לוואלה! תרבות. "אגב ההצגה הזאת, שבה לא שיחקתי, נכשלה קשות. אנדז'יי ויידה, מגדולי הבמאים הפולנים שביים גרסה משלו להצגה 'המלט' והבאתי לפסטיבל ישראל, צחק עליי שאני מטומטם שוויתרתי על תפקיד 'המלט', כי הרגשתי שלא יכולתי למלא את ההוראות של הבמאי ולעשות דברים משונים. זה נודע בקרב כל השחקנים. בתחילת דרכי נודעתי בכך שלא עשיתי משהו, במקום להיות נודע במה שעשיתי".

כמעט 460 שנה לאחר שנולד וויליאם שייקספיר, ו-420 שנה מאז שכתב את "המלט" - המחזה עדיין נחשב בעיני רבים כטוב ביותר בהיסטוריה. במאות השנים האלה הוא לא ירד מהבמות, אין ספור "מילים, מילים, מילים" נכתבו עליו, ואין עוד מחזה שזכה לכל כך הרבה פרשנויות. מעל הכל, הוא נשאר רלוונטי גם לימינו. והנה עוד עדות לכך: בימים אלה "המלט" מוצג במקביל בשני תיאטראות גדולים בישראל - בהפקה שעלתה לפני כחודש של תיאטרון בית ליסין בבימוי יאיר שרמן ובכיכובו של אסף יונש, ובהפקה של הבימה בבימוי מאור זגורי ובכיכובו של בן יוסיפוביץ', שהוצגה לראשונה לפני מספר שנים בבית ספר "סמינר הקיבוצים".

זוהי הזדמנות להתחקות אחרי גלגוליו הבולטים של המחזה "המלט" בתיאטרון בארץ מאז הגרסה הראשונה שעלתה בעברית ב-1946 ועד היום - ולבדוק מה כתבו מבקרי התיאטרון על כל אחד מהעיבודים שעלו.

"המלט" הועלה לראשונה בארץ ישראל בשפה העברית בשנת 1946 בהבימה, בתרגום אברהם שלונסקי ובבימוי צבי פרידלנד. את תפקיד המלט גילם שמעון פינקל, שבעקבות תפקידו כונה "ההמלט העברי הראשון", ולימים הפך למנהל אמנותי של הבימה ולחתן פרס ישראל לתיאטרון. הבימה עבדה על ההצגה במשך לא פחות מחמש שנים וההצגה עלתה 55 פעמים. השחקן והבמאי מנחם גנסין, אחד ממייסדי הבימה, היה נרגש מאוד בשיחה עם עיתונאים עם השקת ההצגה: "חלום בן שנים מתגשם והולך. זהו גם צעד נועז שמתגשם רק בזכות הבניין החדש. עבודת ההכנה נמשכה זמן רב. ההצגה תציין תקופה חדשה בחיי הבימה".

הביקורת: בשבועון "הגלגל" עקץ פ. מונק ביוני 1946: "הבמאי שמר בכל על הקו השמרני. הוא ראה ב'המלט' רק את המרכז ולא את נקודת המוקד המקרינה על שאר השחקנים, הפיח רוח חיים בדמות המלט אך את שאר התפקידים הניח כתפאורות שאין בהן חיים משלהן וחבל שפינקל בתפקיד המלט נשאר לבדו, מבודד בשיא משחקו". לעומתו יעקב הורביץ בהארץ פרגן יותר: "ואשר לבימוי - פשוט אין מילים בפי. אודה ולא אבוש, לא האמנתי כי דבר זה הוא בגדר האפשרי, שאפשר אצלנו לקצר מחזה בטוב טעם וגיבוש מאלף, בלי לקפח את העיקר. יש כאן בימוי של טרגדיה גדולה".

20 שנה בדיוק לאחר העלאת "המלט" ראשון בעברית בארץ ישראל, בהבימה, עלתה ההפקה השנייה של "המלט" אצלנו, הפעם בקאמרי. הפעם היה חתום עליו הבמאי הפולני קונראד סוינרסקי. לאחר שעודד קוטלר הדהים כשבחר בעצמו לוותר על התפקיד הנחשק ביותר, נכנס לתפקיד שמעון בר. שושיק שני גילמה את אופליה וזאב רווח את לארטס. בנוסף לסיפור של קוטלר, העיתונות עסקה גם בהבעת תמיהה על כך שהקאמרי בחר דווקא בבמאי פולני, "בעוד ראוי היה כי אם כבר נמנעים מהעסקת במאי ישראלי - להביא במאי בריטי".

הביקורת: בועז עברון כתב בידיעות אחרונות באפריל 1966 כי "הצגה זו של 'המלט' היא טרגדיה של התנגשות כוונות במאי עם הטקסט הסרבן", וסבר כי "היה כאן ניסיון פרשנות חדש אולם ההצגה לא המחישה אותו (...). אם כבר מעז תיאטרון להעלות את 'המלט', מוטב שהדבר ייעשה קודם כל בלי ניסיונות פרשנות 'מהפכניים'. רק ארץ בה מחזה זה הוא חלק קבוע מהרפרטואר רשאית להרשות לעצמה לעשות מדי פעם ניסויי פרשנות יוצאי דופן. הבה נכיר קודם את המחזה כפשוטו". ביטוי חריף נוסף בביקורת היה "פרשנות אונסת טקסט".

במאי זר נבחר גם להפקת "המלט" השלישית בישראל, שעלתה בהבימה בשנת 1983, והפעם היה זה הבמאי דינו צ'רנסקו. על התרגום היה חתום דוד אבידן. לתפקיד הראשי של נסיך דנמרק לוהק משה בקר בהיותו בן 19 בלבד, ובכך סגר מעגל לאחר שאמו השחקנית פנינה פרח, שהלכה החודש לעולמה, שיחקה את אופליה (לסירוגין עם פאני ליוביץ') בגרסה הראשונה של "המלט" בשנת 1946. לצד בקר שיחקו בהצגה ששון גבאי, ליא קניג, שמואל וילוז'ני ואלון אבוטבול.

הביקורת: גם הפעם קטל בועז עברון את ההצגה בביקורתו בידיעות אחרונות בינואר 1984, תחת הכותרת "המלט מסורס", וטען: "'המלט' אותו מציג צ'רנסקו אינו נמצא בטקסט השייקספירי". עוד סבר שלמחזה ניתנה "פרשנות פוליטית שטחית", וכי "הרעיון הגדול של צ'רנסקו הוא כה דל ואווילי עד שכאשר הוא מביים את רוב חלקי המחזה (אלה שלא הושמטו או סורסו ביד אכזרית) נעלם אותו רעיון ואיננו, ובימויו הוא שיגרתי ביותר". באתר הבימה, שמביא ביקורות להצגות שעלו בתיאטרון, בחרו לא לצטט את הקטילות אבל כן מחמאה אחת שבכל זאת נתן המבקר עברון: "למזלה של ההצגה יש למשה בקר בתפקיד הראשי אינסטינקט אמיתי של שחקן והוא מעביר את הפאתוס של הדמות בעוצמה רבה ובהבנה אינסטינקטיבית בלתי רגילה. כך, עודו בנעוריו, הגיע בקפיצה אחת לשיא חלומותיו של כל שחקן וביצע בכבוד את התפקיד הגדול מכולם. עצם העובדה ששחקן צעיר מתמודד בהצלחה עם תפקיד כזה ממלא אותו, היא השבח הגדול ביותר שאפשר לתת". גם מיכאל הנדלזלץ כתב על ההצגה בהארץ: "'המלט' בעיצובו של משה בקר הוא אדם בן זמננו, המדבר אל הרגישויות שלנו, בלי ליפול בפח בפיוט המתייפייף".

המשפט "והגית בו יומם ולילה" אמנם לא התייחס לשייקספיר, אבל זה מה שעשה שולי רנד הצעיר, זמן קצר אחרי שסיים את לימודיו בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, בימים שאחרי הורדת הכיפה מראשו ובטרם השבתה לימים. הוא כיכב בדמות המלט בהפקה של רנה ירושלמי, לימים זוכת פרס ישראל לתיאטרון, ולצדו בין השאר רמי הויברגר. במציאות הויברגר אמנם צעיר מרנד בשנה וחצי, אבל לוהק להיות דודו של המלט, קלאודיוס. לצד השניים, שמאז הגיעו לשורה הראשונה בתרבות הישראלית, שיחקו דינה בליי בתפקיד אופליה ושלמה סדן בדמות פולוניוס.

הביקורת: ההצגה זכתה לשבחים רבים, ובעיני רבים בעולם התיאטרון הישראלי נחשבת לגרסה הטובה ביותר של "המלט" שעלתה עד היום בישראל. שוש אביגל היללה ב"חדשות" ביוני 1990: "שלוש שעות וחצי של השייקספיר המרתק והאמיתי ביותר שעשו בארץ, שכוחו בפשטותו. לא הסיפור על חיוור הפנים המיוסר, המדקלם טקסטים נשגבים, אלא סיפור על בני אדם. רינה ירושלמי מפיקה משחקניה אמינות ואנושיות בעברית שלונסקאית. שולי רנד, כהמלט, משכנע שהוא באמת אוהב, מתאבל, מתלבט. זו פנינה שאסור להחמיץ".

בתחילת 1999 עלתה בתיאטרון חיפה "המלט" בבימויו של הבמאי הבריטי סטיבן ברקוף, בתרגומו של דורי פרנס שגם כתב את המוזיקה ובכיכובם של דורון תבורי בתפקיד הראשי, רותי גולדברג בתפקיד אופליה ויורם טולדנו בתפקיד הורציו. בהצגה היו כמה החלטות בימוי מעניינות: היא היתה נטולת תפאורה, נטולת אפקטים מיוחדים ועם תאורה שאינה משתנה. השחקנים עלו לבמה בבגדי ערב ונכחו על הבמה לכל אורך ההצגה. לפני עלייתה סיפר תבורי: "'המלט' נכתב מתוך תחושה, שהמציאות היא בסך הכל קרום דק מעל עולמות שלמים מחוץ לתודעה". תבורי גם שיתף ש"ברגע שנודע לי שסטיבן ברקוף בא לביים את 'המלט' פה, התקשרתי לתיאטרון והצעתי את עצמי".

הביקורת: שוש וייץ כתבה ב"ידיעות אחרונות" בפברואר 1999: "דורון תבורי בתפקיד המלט מגשים את התפישה התיאטרונית של ברקוף באופן מושלם. הוא שולט באופן מוחלט בגוף, בקול ובהעות הפנים, עובר ממצב למצב בגמישות רבה ויוצר דמות שכל פרט בהתנהגותה מוצדק מבחינת הטקסט והמצב הבימתי. עם זאת, חסרה לתבורי מידה של חמימות אנושית, שקיימת בנסיך מדנמרק. לכן, הוא מצליח לעורר התפעלות אבל לא התרגשות". התכונה הזאת אופיינית להצגה כולה, שהיא יפה מאוד, מרתקת ומרשימה, אבל רק לעיתים רחוקות מרגשת".

איתי טיראן הוא מהשחקנים המוערכים ביותר בתיאטרון הישראלי, ואחת התחנות המשמעותיות ביותר שהזניקו אותו הוא תפקיד "המלט" בקאמרי, בבימויו של עומרי ניצן בשנת 2005. בהצגה, שהתבססה על תרגומו של ט. כרמי ששופץ על ידי דן אלמגור, שיחקו לצדו בין השאר עזרא דגן, גיל פרנק ושרה פון שוורצה. ההצגה הייתה המנצחת הגדולה של טקס פרסי התיאטרון בשנת 2006, כשגרפה את מספר הפרסים הגבוה ביותר ובהם הפרס להצגה, לבמאי עומרי ניצן ולשחקן איתי טיראן, שבנאומו הודה לקהל ואמר: "אתם מוכיחים שגם היום שייקספיר יכול להיות שלאגר". ניצן אמר בנאומו: "זה לא מובן מאליו לקחת מחזה בן 400 שנה ולהוכיח שהוא יותר מודרני מאיתנו".

הביקורת: שי בר יעקב כתב ב-7 לילות כי "זו אינה טרגדיה קלאסית שמובילה לקתרזיס, אותו שחרור באמצעות ההזדהות עם סבלו של הגיבור, אלא מחזה מוסר אירוני, מנוכר ומעורר מחשבה, שמבקש לגרות אותנו לבדיקה מחדש של המציאות סביבנו. 'המלט' של הקאמרי היא בהחלט אחת ההצגות המעניינות והחשובות ביותר שנעשו בתיאטרון הרפרטוארי בשנים האחרונות".

גם היוצר מאור זגורי עיבד וביים גרסה משלו ל"המלט" המבוססת על תרגומו של ט. כרמי. על התנועה והעריכה המוזיקלית חתומה מירי לזר ובתפקיד הראשי השחקן המוערך בן יוסיפוביץ'. ההצגה עלתה ב-2015 בסמינר הקיבוצים, ולאחר מכן אומצה על ידי תיאטרון הבימה. זגורי בחר באומץ ללהק שחקן נפלא שאינו עונה לפנטזיית הנסיך היפה והחתיך, השתמש במקהלת נשים כדי להביע את הקולות הפנימיים של המלט, הפך את הדמות של הורציו מחברו הנאמן של המלט ל"סוכן כפול" ולפיכך אינו חבר אמת; והשינוי הגדול ביותר: בעוד שבסוף המחזה של שייקספיר המלט מת, בגרסה של זגורי הוא נשאר בחיים.

הביקורת: מיכאל הנדלזלץ כתב בהארץ באוקטובר 2015 כי ההצגה היא "אלתור מרתק של מאור זגורי על 'המלט' של שייקספיר. חלק ניכר מהרושם שבו התנועה של השחקנים, ובעיקר תשע הנשים שמהוות סוג של כורוס (...) תיאטרון מהודק, עם סיפור טוב וטקסט פיוטי בשפה 'מוגבהת', קליטה ומובנת".

בן יוסיפוביץ', מה גורם ל"המלט", 420 שנה אחרי שנכתב, להשאר נצחי ורלוונטי?

"זה מחזה שיש בתוכו את ההתלבטויות באמת הכי עמוקות של הנפש. שייקספיר הבין משהו על נפש האדם, על ההתלבטות שבה ועל הקושי. היחסים, הדרמה והדמויות במחזה נוגעים בנו תמיד. בגלל זה יש כל כך הרבה ציטוטים מהמחזה הזה לאורך השנים, ובגלל זה כמעט כל תלמיד שחולם להיות שחקן עובר דרך המחזה בדרך זו או אחרת".

ועם כל נצחיותו, יש הצדקה מסחרית ואומנותית להעלאת שתי הצגות "המלט" בתיאטראות גדולים בישראל במקביל?

"זה כמו קאברים של שירים בעיניי. אנחנו יכולים לאהוב את אותו שיר אבל כל אחד יאהב קאבר אחר. בסוף היצירה הזאת היא על זמנית, היא לא של אף אחד, ואם אנחנו יכולים בעזרתה להראות תיאטרון אחר - אז מגניב".

זגורי נזף בך כשבהתחלה לא ניגשת להיבחן להפקת "המלט" בסמינר הקיבוצים.

"נכון. בהתחלה לא נבחנתי ל'המלט' כי היה לי בראש איזה אימג' לאיך המלט צריך להראות. גם לי היה בראש שהליהוק המתבקש לנסיך המלט הוא בנאדם גבוה ורזה, ואני לא כזה. גם אחרי שעשיתי שני תפקידים ראשיים בשנה ג', לא חשבתי שאקבל את המלט. ואז מאור בא ואכן נזף בי: איך אתה בכלל מעז לא להיבחן?! ואז נבחנתי ומשם דברים התגלגלו. זה הזכיר לי וחידד לי שאין דבר כזה דרך נכונה לשחק דמות ומי נכון או לא נכון לגלם תפקיד מסוים. אחד הדברים שלקחנו לגרסה שלנו זה לחגוג את הגודל שלי, את מי שאני ואת הצבעים השונים שבתוכי. כשאני משחק את המלט היום בתחושה שלי אני נסיך מפונק וגרגרן שבולס את החיים עד שהוא כבר מקיא את עצמו לדעת".

אחד השינויים הגדולים בעיבוד של זגורי למחזה המלט הוא בשינוי אופיו הבולט שלו כמתלבט נצחי. "אם במחזה המלט מתלבט אם 'להיות או לא להיות', אז בעיבוד של מאור המלט בוחר להיות", אומר יוסיפוביץ', "כלומר, המלט בוחר לחיות את החיים בעוצמה ולהיאבק עליהם. בגרסה שלנו הוא בוחר להיות - לטוב ולרע. המלט אצלנו חושב שמתוקף היותו נסיך הוא יכול ומגיע לו לקבל כל תאווה ולממש כל רצון שלו באופן מיידי, והמעשים שלו קיצוניים יותר. אם הרבה פעמים מתייחסים להמלט כמתלבט שלא פועל, אז אצלנו הוא פועל והמאבק הוא בין הפזיזות לאשמה. אני אוהב את הבחירה של מאור שהמלט בוחר להיות ולחיות את חייו בעוצמה ולהרגיש את החיים. זה דבר מדהים".

"המלט" שעלתה לפני חודש בבית ליסין היא הגרסה האחרונה של המחזה שעלתה בישראל עד כה. על הבימוי חתום יאיר שרמן, על התרגום דורי פרנס, ולצד הכוכב החדש יונש מככבים רמי הויברגר, שחוזר אחרי מעל ל-30 שנה לגלם את קלאודיוס, תפקיד ששיחק בראשית דרכו לפני כשלושים שנה בהצגה של רנה ירושלמי, וכן אלי גורנשטיין, שירי גולן, יורם טולדנו, כרמל בין ועוד.

הביקורות: עפרי אילני כתב בהארץ: "הבמאי יאיר שרמן יצר הצגה עכשווית, דינמית ואפילו כיפית. יש בה מסכים דיגיטליים, שירים של אייל גולן, ישבנים חשופים ושורות של סמים. ועם זאת הוא אינו מתחנף לקהל, ושומר נאמנות למקור השייקספירי על פיתוליו המורכבים ודמויותיו המרובות".

בניגוד אליו, ננו שבתאי מהארץ לא אהבה את ההצגה, וכתבה בין השאר: "שרמן הוא במאי מוכשר, הניחן ביצירתיות וגם ברגש, כפי שניכר ב'השחף' שביים בתיאטרון גשר. אבל הניסיון הפעם להמציא את המלט מחדש כאנטי־המלט, הוא ניסיון ילדותי חסר הצדקה. זה מזכיר אקספרימנט של סטודנט לבימוי, שנסחף מדי בהתלהבות מהרעיון שלו. אני בטוחה שאקדמאים מסוימים ייהנו מהניסיון לפצח את 'הרעיונות' שבו, כפי שמפצחים תשבץ היגיון. לחלופין, צופים צעירים מאוד יתלהבו מה'מרדנות', דהיינו: אני שם פס על קלאסיקה. זו הצגה שיכולה לעורר דיון על תיאטרון. אבל כחוויה תיאטרלית דווקא הקונספט העכשווי, ה'מגניב', והניסיון לחדש על ידי הנמכה ו'קלילות' — נעשה בלחץ מופרז, ולכן יוצר שלוש שעות שטוחות, כבדות, חסרות עניין".

אסף, "המלט" הוא המחזה הגדול ביותר, ועדיין - בתעשיית התיאטרון בישראל הקטנה יש הצדקה להעלאת שני המלטים בשני תיאטראות גדולים במקביל?

"כן. יש מקום לשתי הצגות כי כל אחת עושה את זה אחרת. לדעתי יש מקום גם לעשר הצגות 'המלט'. שני שחקנים יכולים לחלוק את אותו התפקיד בצורות שונות לחלוטין".

למה כל השחקנים בעולם, חוץ מעודד קוטלר, רוצים לשחק את המלט?

"אחת הסיבות הגדולות לזה היא שזאת דמות רחבה. אם 'מקבת' זאת טרגדיה של השאפתנות, ו'אותלו' זאת טרגדיה של הקנאה, את 'המלט' אי אפשר כל כך להגדיר את זה ככה. אני תמיד קורא ל'המלט' - 'טרגדיה של התודעה'".

הלחיץ אותך להיכנס לנעליים הגדולות של התפקיד?

"לא הסתובבתי ברחוב בתחושת אושר בגלל שאני הולך לעשות את ההמלט הבא, לא הייתי בעננים, ובגלל זה לא יכולתי להתרסק על הרצפה. זה איפשר לי לעבוד ולא להיות בלחץ מהטירוף הזה. עבדתי עם הידיים והרגליים. זה מנרמל את הלחץ".

אחד הדברים היפים בגרסת "המלט" של בית ליסין הוא הדגשת אלמנט התיאטרון בתוך תיאטרון. "כשיאיר סיפר לי שיהיו הרבה אלמנטים תיאטרליים מאד שמחתי. המבקרים שאני הכי אוהב התייחסו לאלמנט הזה במחזה. המחזה הזה מאוד תיאטרלי גם בתוכן העלילתי שלו וגם במהויות הפילוסופיות והרגשיות שלו העוסקות במסכות, באמת ובקצוות. כל העיצוב והבימוי של ההצגה משחק בזה. אנחנו משחקים בתוך חדר חזרות, הבמה היא ליטרלי חדר חזרות. מעבר לכך שזה כיף לשחקנים, כי חדר החזרות הוא החדר הכי כיפי בתיאטרון, מרגיש לי שזה גם נורא נכון למחזה".

בהצגה אתה חובש כתר קרטון לראשך. מה המשמעות של זה מבחינתך?

"בתוך הסיפור הרחב והפילוסופי יש פה גם סיפור שלא מתעסקים איתו כל כך - על בחור שצריך להיות מלך, והמלוכה נלקחה ממנו. וכתר מקרטון, במקום כתר מזהב, זו חוויה אירונית".

מי ההמלט הישראלי שהכי אהבת, שאינו אתה?

"יצא לי לראות רק את איתי טיראן. אני חסיד נלהב שלו, גדלתי עליו בהתבגרות שלי בתאטרון. יש לאיתי נוכחות מתפוצצת. הוא מזכיר לי את אל פאצ'ינו בצעירותו. הוא מסמל משהו שאני אוהב באנשי תיאטרון ובאמנים - יש לו היבט אינטלקטואלי. אצל איתי טיראן המלט היה מאוד פוליטי. יאיר ואני היינו על אותו עמוד בפגיעות, בבדידות ובחריגות של המלט. ובצורך שלו באהבה".