ב-20 באוגוסט 1969 נכנסו רינגו סטאר, ג'ורג' הריסון, ג'ון לנון ופול מקרטני לאולפני EMI בלונדון. אז עדיין לא קראו להם "אבי רואד". השעה הייתה שש בערב כשהם הדליקו את האורות באולפן מספר 2. זו השעה בה העובדים נהגו ללכת הביתה, אבל בשביל ארבעת המופלאים מליברפול נהגו לכופף את החוקים. המפיק ג'ורג' מרטין והטכנאים המסורים של האולפן התיישבו יחד עם חברי הלהקה כדי לעשות את המיקס הסופי לשיר "I Want You (She's So Heavy)" שהם הקליטו כמה חודשים קודם לכן.
השיר היה ארוך, המיקס היה מסובך והורכב משני חלקים שונים שנמשכו יחד למעלה מ-7 דקות. אלן פרסונס, שעבד כטכנאי באולפן, סיפר שכרגיל, החברים התווכחו. זה היה ויכוח אמנותי, מקצועי - אבל נטול רגש. בשעה אחת בלילה, ג'ון הבין שנמאס לו. הוא פנה אל הטכנאי האגדי ג'ף אמריק והורה: "הנה, תעצור את זה שם. תחתוך וזהו". וכך, בצורה שרירותית לכאורה, נגמר הצד הראשון של האלבום האחרון של הביטלס בחיתוך גס, כמעט אלים. ב-1:15 לפנות בוקר חברי הביטלס עזבו את האולפן, בלי לדעת שזו הפעם האחרונה שכולם יהיו יחד באולפן ההקלטות, שבקרוב יהיה מפורסם בכל העולם על שם הרחוב בו הוא נמצא. שבוע בדיוק לאחר מכן, במרחק של פחות מקילומטר משם, בבית היולדות "השדרה", נולדה לפול מקרטני בתו הביולוגית הבכורה - מרי.
מרי נקראה על שם אמו של מקרטני (שמוכרת לנו מהבית הראשון של Let It Be), והיא מוזכרת בשמה המפורש גם בריב המתועד האחרון של ג'ון ופול. בפגישה שנערכה במשרדי אפל בלונדון, פחות משבועיים אחרי לידתה, ג'ון האשים את פול בכך שהוא מכניס לאלבומים שלהם שירים שאפילו הוא בעצמו לא אוהב, רק מכיוון שהוא חושב שיש להם קהל. ג'ון ציין שזה "משוגע" להכניס לאלבום שירים כמו "Maxwell's Silver Hammer" או "אובלדי אובלדה" - במקום פשוט לתת אותם לקהל שמתאים להם - ואז ציין שזה שיר שעדיף לו פשוט לתת למרי.
הרבה אגדות נרקמו סביב תהליך הפרידה הארוך והכואב של הלהקה הגדולה בהיסטוריה, כולל כאן באתר, אבל חלקה של מרי מקרטני לרוב נשמט מהסיפורים - פשוט כי לרוב אנחנו לא נוטים להאשים תינוקות בפירוק של להקות. מה גם שהרבה יותר קל, גם אם לא בצדק, להאשים את יוקו.
חובבי תיאוריית "אפקט הפרפר" לא יכולים שלא לתהות מה היה קורה אלמלא נולדה לפול מקרטני תינוקת, בדיוק באותו יום בו שלושת חבריו ללהקה נסעו יחד לצפות בבוב דילן מופיע בפסטיבל באי וויט. זה היה אירוע ענק. ההופעה הראשונה של דילן מזה שלוש שנים לאחר תאונת אופנוע קשה שעבר. 150 אלף איש הגיעו להופעה, וביניהם ג'ון, ג'ורג' ורינגו, יחד עם נשותיהם. גם חברי הרולינג סטונס היו שם, גם אלטון ג'ון. הם בילו יחד. משם המשיכו לבית שדילן שכר, והוא הפך להיות הראשון לשמוע את התקליט שיהפוך להיות "אבי רואד".
הם דיברו על מוזיקה. שתו קצת, עישנו הרבה והתחברו מחדש. ג'ון אפילו השמיע לחברים שיר חדש שהוא כתב, והציע שדילן יצטרף אליהם בהקלטה שלו. הבעיה היחידה: פול לא היה שם. אם היה - אולי היה נולד עוד שיר של הביטלס. אולי עוד אלבום. במקום, הוא שהה באופן טבעי לצד אשתו לינדה בבית היולדות, מרחק של עשר דקות הליכה ממעבר החצייה שיהפוך להיות המפורסם בעולם. לעולם לא נדע מה היה קורה אם מרי הייתה נולדת פשוט שבוע אחרי.
מרי הייתה בסך הכל בת חודש כשהביטלס הוציאו את Abbey Road, האלבום האחרון שהקליטו - ולימים האלבום המצליח ביותר שלהם. רשמית, הלהקה הייתה קיימת מסיבות משפטיות וחוזיות עוד כמה חודשים, אבל דה פקטו החיים של מרי חופפים לתקופת הפוסט-ביטלס של אביה המפורסם. ובכל זאת, אולפני אבי רואד עצמם הפכו לחלק בלתי נפרד מילדותה. "האולפנים היו במרחק הליכה מהבית שלנו", מספרת מקרטני בריאיון זום עם וואלה! תרבות, "יש לי תמונות זוחלת על השטיח שם". כשההורים שלה רצו לצאת לסידורים הם ידעו שהם תמיד יכולים להגיע לאולפן ולהשאיר אותה אצל אחד הטכנאים. זו הייתה ממש משפחה, הם הכירו אותה מאז שנולדה.
לפני שבוע עלה הסרט הראשון שביימה מרי מקרטני אל הגרסה המזרח-תיכונית של דיסני+. הדוקו שקיבל את השם "אם הקירות יכלו לשיר", מגולל את סיפורו של האולפן המפורסם בלונדון, שפועל כבר למעלה מ-90 שנה. באופן טבעי, כל סרט על האולפנים היה נאלץ להתמקד ברובו בסיפורם של הביטלס, ובוודאי כשעל הפרויקט מופקדת בתו של אחד מארבעת המופלאים.
"כשנכנסתי לזה, לא ידעתי כמה הביטלס הקליטו באולפן", מודה מקרטני, בזמן שהיא יושבת בעצמה באולפנים המפורסמים. "ידעתי שהם הקליטו כאן אבל לא באמת ידעתי שמלבד 'לט איט בי', כל יתר האלבומים שלהם הוקלטו באבי רואד. לא ידעתי הרבה על ההיסטוריה של המקום. לא ידעתי שהאולפנים בני 90 בכלל למשל".
מרי מקרטני הייתה הבת הביולוגית הראשונה של פול ולינדה מקרטני. הביטל המפורסם סיפר לימים שהיא לא הייתה מתוכננת, ולכן הזוג התחתן כשלינדה הייתה עם בטן הריונית של חודש רביעי. פול אימץ את הת'ר, בתה של לינדה מנישואים קודמים, ובהמשך נולדו לזוג עוד שני ילדים - סטלה וג'יימס. לפול בת נוספת, ביאטריס, מנישואיו השניים.
מקרטני בת ה-53 גדלה כצמחונית כמו כל משפחתה, והייתה בין היוזמות של פרויקט "שני ללא בשר" בממלכה המאוחדת. היא פרסמה מספר ספרי בישול על טהרת הצומח ואף הנחתה את תכנית הבישול הטבעונית "מרי מקרטני מגישה" בערוץ דיסקברי, שהייתה מועמדת לפרס אמי. היא נשואה בשנית ואמא לארבעה בנים. ועדיין, לפני הכל, היא לעולם תהיה "הבת של סר פול". בריאיון עם מספר עיתונאים מרחבי אירופה נראה שהיא בסדר גמור עם הטייטל הזה.
רואים את החשיבות של הביטלס בסרט שלך דווקא בריאיונות עם אמנים גדולים אחרים. אלטון ג'ון, ג'ימי פייג', אואזיס - כולם מדברים על תחושת הקדושה של להקליט ב"אולפן של הביטלס".
"חלק מהמיתוס סביב האולפנים קשור לעובדה שהביטלס קראו לאלבום האחרון שלהם 'אבי רואד'. רק בשנת 1976 שינו את השם רשמית, עד אז פשוט קראו להם 'אולפני EMI'. בקלות זה יכול היה להישאר ככה. הם בכלל התכוונו לקרוא לאלבום "אוורסט" והתכוונו לטוס להימלאיה להצטלם על רקע ההר, אבל בסוף אבא פשוט הציע שהם יצאו מהאולפן ויצטלמו במעבר החצייה, והתמונה הפכה כמובן לאייקונית כל כך".
הביטלס כמובן הפכו את האולפן למאוד מצליח ומפורסם, השאלה היא האם זה היה הדדי והאולפן תרם ללהקה יותר ממה שהיה תורם אולפן הקלטות אחר.
"אני כן חושבת שהקשר בין הביטלס לאולפן גדול יותר מהשם של האלבום. הם הרגישו מאוד בטוחים כאן. היה משהו באולפן הזה שעודד אותם ליצור. בתחילת הדרך הם היו צריכים לבוא בשעות מסוימות והיה ניתן להם זמן מוגדר, אבל ככל שהם גדלו והצליחו זה היה ברור שהם יכולים להגיע מתי שהם רוצים ואנשי האולפן יעמדו לשירותם בכל שעה, פשוט כי באמת רצו לתמוך בהם".
רואים את זה ב"גט בק", הדוקומנטרי של פיטר ג'קסון על הביטלס, בו רואים את הביטלס מתפרקים - ואולי לא במקרה - דווקא כשהם מקליטים באופן נדיר מחוץ לאבי רוד.
"נכון, הם מקליטים באולפנים של אפל ובאולפני הקולנוע של טרידנט - אבל הם מביאים את כל הציוד והטכנאים מאבי רואד. יכול להיות שלא הייתי שמה לב לזה אם לא הייתי עושה את הסרט שלי. בכלל, זה מדהים שיש דור חדש של אנשים שמגלה את הביטלס, אבל ברגע שמקשיבים להקלטות זה פחות מפתיע - כי הכל מרגיש כל כך טרי".
וזה כן קשור לאולפן.
"לאולפן ולאנשים. היו כאן את כל הכלים והעובדים הכי טובים. עובדה שלהקלטות של 'גט בק' באולפנים אחרים הם הביאו את הכלים והעובדים מאבי רואד. רצו להביא איתם לצילומים את הסאונד של אבי רואד. והסאונד הזה עדיין עובד. לא רק לביטלס. תשמע את 'דארק סייד אוף דה מון' של פינק פלויד שהוקלט לפני 50 שנה - שומעים אותו היום והוא עדיין מרגיש עדכני ומודרני. משהו בחדשנות כאן עדיין עובד גם אחרי עשורים".
הריאיון נערך בתקופת המונדיאל, יום לאחר ההדחה הכואבת של נבחרת אנגליה לנבחרת צרפת. מעניין לדמיין את סר פול מקרטני בן ה-80 יושב על כורסת טלוויזיה בבית ומתעצבן על הארי קיין שבועט את הפנדל שלו לשמיים. אני שואל את מרי מקרטני אם אביה עקב אחרי המשחקים ופניה נופלות. "ברור, כולנו נפגשנו בבית שלו, כל המשפחה, וראינו יחד את המשחק, זה היה נורא עצוב. אבא ראה את הכל, בטח כל אנגליה ראתה את הכל".
זה לא מוזר לעבור מתפקיד של בת שבאה לראות עם אבא כדורגל לתפקיד של במאית בסרט על מקום העבודה הישן של אבא, בטח כשזה סרט ראשון.
"האמת היא שמאוד רציתי לעשות סרט כבר הרבה זמן, אבל לא ידעתי על מה. חשבתי שאולי זה יהיה משהו שקשור לאוכל או בישול. ואז פתאום קיבלתי אימייל מג'ון בטסק (המפיק זוכה האוסקר של "יום אחד בספטמבר" ו"לחפש את שוגרמן" - ע.ס) שביקש ממני לעשות את הסרט הזה וחשבתי שאולי זה לא הדוקו הראשון שאני רוצה לעשות. חשבתי שאולי זה קרוב מדי הביתה ואולי אני צריכה לעשות משהו עצמאי יותר לפני שאני עושה משהו שמערב את המשפחה שלי - אבל אז ראיתי תמונה של אמא שלי מביאה פוני לאולפן, וראיתי תמונות שלי כתינוקת פה, וזה ריכך אותי. הבנתי שהרבה מהדוקואים שאני אוהבת נעשו על ידי במאים שעשו על נושאים שקרובים ללבם".
ועדיין, אני מראיין אנשים כבר יותר מ-20 שנה ולא הייתי מעז לראיין את אבא שלי. הרגשת אחרת כשראיינת אותו מאשר את קליף ריצ'ארד או את קייט בוש? עשית לו הנחות?
"אני חושבת שהניסיון שלי בקריירה כצלמת פורטרטים עבד לטובתי בריאיונות האלה, כי אני תמיד רגילה לגרום למי שאני מצלמת להרגיש בנוח לקראת הצילומים. רציתי שהריאיונות ירגישו כמו שיחה ולא כמו חקירה. האווירה הייתה מאוד רגועה וקז'ואלית. עם אבא זה היה מאוד חשוב כי הסיפור של הביטלס כל כך משמעותי בסיפור של אבי רואד. הייתי צריכה שזה יהיה ריאיון חזק. עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לגרום לו להיכנס ולהיות נינוח ושמח. דאגתי שתהיה גיטרה לידו, ופסנתר מאחוריו, במידה והוא ירצה פתאום לנגן משהו. לא נתתי לו הוראות, אבל כן רמזתי לו מראש שיש לידו גיטרה ואני כנראה אשאל אותו על 'בלקבירד' אז אם יתחשק לו לנגן משהו אז בכיף, אבל אין לחץ. ידעתי שהריאיון איתו קריטי כי זה די קשה בסופו של דבר לעשות דוקומנטרי על בניין. הסיפור הוא האנשים והוא ה-איש לדבר איתו".
מן הסתם גם לך יש זכרונות אישיים מהבניין הזה. יש דברים שלא הכנסת לסרט כי זה הרגיש לך אישי מדי?
"גרנו ממש קרוב לאבי רואד כשהייתי ילדה. אבא ואמא היו מקליטים עם ווינגס כשהייתי ממש קטנה. הייתי באה לעתים קרובות לאולפנים, הייתי אוכלת איתם ארוחת צהריים. לפעמים בדרך חזרה מבית הספר הייתי הולכת לאולפן במקום ללכת הביתה כי ידעתי שיש יותר סיכוי שאני אמצא את ההורים שם. כשגדלתי אהבתי לבוא לראות את התמונות הגדולות של האמנים שהיו בכניסה כמו קייט בוש או פינק פלויד, וזה תמיד מאוד הרשים אותי".
מעניין שגדלת באבי רואד עם אבא כמו פול מקרטני, אבל בסוף הפכת לצלמת כמו אמא שלך לינדה. לא היה שלב שנמשכת למוזיקה?
"לא. מעולם לא חשבתי להפוך למוזיקאית. אהבתי להיות לצד המוזיקה. אני יודעת לנגן 4-5 שירים על גיטרה וזהו. תמיד רציתי לצלם. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחפשת את האור והזווית הנכונה בכל מקום שאני נכנסת. זה תמיד היה הקטע שלי. כשהבנתי שזה הכיוון שלי אמא שלי התיישבה איתי, נתנה לי מצלמה והובילה אותי בדרך שלי".
מרגישים מאוד את האהבה שלך לצילום בסרט.
"יש הרבה דימיון בין צילום אנשים וריאיונות עם אנשים אז זה הרגיש לי טבעי. הניסיון שלי כצלמת בא לידי ביטוי כי ידעתי שאת הסרט הזה יראו גם אנשים שלא יכולים לטוס ללונדון ולבקר באבי רואד, ואני רציתי לתת להם את האפשרות ממש להיכנס לתוך האולפנים ולהרגיש כאילו הם נמצאים בהם. המטרה שלי הייתה למשוך את הקהל פנימה. ניסיתי לתת לצופים משהו חדש ומקורי, משהו שייתן להם להרגיש שהם חלק מהשיחה".
וזה עובד, אבל גם מרגיש כאילו יש עדיין סודות שנשארו על רצפת העריכה. כולם מדברים יפה וסטרילי, איפה הרוקנ'רול? איפה הקיא בשירותים? איפה סיפורים על אלימות? דם על התופים וסמים על הקלידים?
"אני אוהבת רכילות ושאלתי אנשים כל מיני שאלות כאלה, ובאמת הרגשתי שיהיו יותר דברים כאלה מאמנים שהגיעו להקלטות מחוקים ושיכורים אבל זה לא החזיק מספיק כתת-עלילה. זה הפתיע אותי. מתברר שאנשים מגיעים לכאן ממש כדי להקליט. כן, גם אנשים ידועים לשמצה כמו ליאם ונואל גלאגר היו בסוף מגיעים לכאן כדי להקליט ברצינות. כן, הם אהבו לחגוג, אבל ברגע שהם נכנסו לאבי רואד הם כאילו הבינו שהם פה כדי ליצור ולעשות מוזיקה. משהו בבניין, ובטכנאים, גרם להם להתנהג במקצוענות. אבל כן, אני מודה שגם אני חשבתי שיהיה יותר דברים כאלה, אבל זה לא המקרה.
וכדוקומנטריסטית, זה אכזב אותך?
"אני הייתי בטוחה שאני אקבל מלא רכילות עסיסית, אבל אני מבינה את זה. אנשים יכולים להקליט היום בכל מקום. אנשים יכולים להקליט בחדר השינה שלהם או במכונית שלהם. אנשים שמשקיעים את הזמן והכסף בלהקליט באולפן מקצועי כמו אבי רואד לא באים כדי לחגוג, הם באים כדי להשתמש בידע והניסיון של המקום כדי לעשות מוזיקה".
לסיום, עכשיו כשאת מכירה את כל ההיסטוריה של האולפנים - מה הדבר הכי טוב שהוקלט באבי רואד לדעתך?
"זו שאלה קשה מדי, אבל כששואלים אותי אז אני בוחרת ב"יום בחיים", כי זה בעצם שני קטעים של הביטלס שנכתבו בנפרד, וככה מקבלים בעצם שני שירים של הביטלס במחיר של אחד. בנוסף יש יש את כל הקטע התזמורתי בסיום, שהוא מאוד מייצג של אבי רואד מבחינתי. גם התזמורת הגדולה באולפן 1 וגם כל החדשנות של התקופה, והכל בשיר אחד. מצד שני אני אוהבת את ז'קלין די פרה. ואתה יודע, פלה קוטי עשה שלושה אלבומים באבי רואד, אולי אני בכלל צריכה לבחור אלבום שלו".