פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זה הסוף

      צילום: עיבוד תמונה

      "אבי רואד" היה האלבום המצליח ביותר של הביטלס בזמן צאתו. המיתוס המפורסם סביב האלבום גורס כי ארבעת חברי הלהקה הסכימו לשים מאחוריהם את סכסוכי העבר ולאחד כוחות למען שירת הברבור המלכותית שלהם. אלא שהאמת, מה לעשות, נוצצת הרבה פחות. פרק אחרון בסדרת כתבות הביטלס

      זו הייתה שעת לילה מאוחרת במוצאי שבת, קצת לפני חצות, בעיר שאף פעם לא ישנה. בחדר השינה נרדם תינוק בן חצי שנה בחיק אמו. האב התשוש התמקם מול הטלוויזיה כדי לצפות בתוכנית הבידור האהובה עליו, כאשר נשמעה דפיקה בדלת. הוא שנא דפיקות בדלת. שנא שאנשים קופצים לביקור. ובכל זאת, הפעם הוא דווקא שמח שמח לראות על מפתן ביתו את אחד מחבריו הטובים ביותר, אחרי זמן רב שלא התראו. ג'ון לנון ופול מקרטני היו בני 16 ו-15 בהתאמה כשנפגשו לראשונה. הם הפכו במהרה לחברים הכי טובים, ובעצם להרבה יותר מזה. החברות שלהם השתבשה בדרך והגיעה לפסים צורמים של ממש, אבל עכשיו, אחרי שהחיים הגיעו לאיזון מחודש, הם שמחו למצוא דרך לשמור על קשר. הם לא ידעו שהמפגש הספונטני הזה יהפוך להיות האחרון שלהם.

      התאריך היה 24 באפריל 1976, והשניים התיישבו לראות יחד את התוכנית החדשה "סאטרדיי נייט" ב-NBC. זו הייתה העונה הראשונה של תוכנית הבידור שתשנה את שמה ל"סאטרדיי נייט לייב" בתוך שנה, שם שיהפוך להיות חלק מהפולקלור הניו יורקי עד עצם היום הזה. שני החברים מליברפול נהנו מהצפייה במערכונים של המגישה האורחת ראקל וולש, שלא היו עומדים ברף המינימלי של חוקי הפוליטיקלי קורקט של היום. המערכונים של השחקנית המצודדת כללו לבוש מינימלי, ריקוד סמי-ארוטי, בדיחות על חזיות, הטרדות מיניות על ידי החבובות של ג'ים הנסון וכן בקשות מפורשות וחוזרות מחברי וחברות הצוות שקראו לה להוריד את הבגדים. אלה היו ימים אחרים. זה היה הומור אחר.

      אחרי הפסקת הפרסומות הראשונה, איש עסקים מחויט הופיע על המסך ופנה באופן אישי ובלתי צפוי לשני החברים הוותיקים שצפו במקרה בתוכנית יחד. זה היה לורן מייקלס, היוצר האגדי של "סאטרדיי נייט לייב", שבאופן בלתי רגיל קיבל מונולוג בתוכנית. "כרגע צופים בנו בערך 22 מיליון בני אדם", פנה מייקלס באופן רציני למצלמה, "אבל תרשו לי בבקשה לפנות לארבעה אנשים מיוחדים. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו - הביטלס". לא הייתה לו שום דרך לדעת שג'ון ופול צופים בו כעת בשידור חי. כמו הרבה דברים בהיסטוריה של הביטלס, זו הייתה יד הגורל.

      לורן מייקלס פונה לביטלס בשידור חי

      מייקלס המשיך את ההודעה האישית שלו בשידור חי, כשהוא פונה ישירות לארבעת חברי הביטלס, אותם כינה "הדבר הכי טוב שאי פעם קרה למוזיקה", והזמין אותם להופיע בתוכנית. "אני מבין שאף אחד עדיין לא הציע לכם מספיק כסף כדי להתאחד, ואם כסף זה מה שאתם רוצים אז אין בעיה. רשת NBC הסמיכה אותי להציע לכם רשמית צ'ק על סך 3,000 דולר". בשלב זה, הקהל פורץ בצחוק בזמן שמייקלס מניף את ההמחאה הצנועה בפני המצלמה, שמציגה את הסכום המגוחך בקלוז אפ דרמטי. "לא אכפת לי איך תחלקו ביניכם את הסכום, ואם אתם רוצים לתת לרינגו פחות - זה עניין שלכם".

      אין סיכוי בעולם שלורן מייקלס חשב שהמערכון החביב שלו יגרום לפול מקרטני וג'ון לנון להחליט על איחוד מוזיקלי ראשון ביניהם, אבל השניים החליטו ללכת על זה. ביתו הניו-יורקי של ג'ון לנון היה בבניין הדקוטה המפורסם, מרחק של פחות מ-10 דקות נסיעה במונית בשעת לילה מאוחרת מאולפני NBC במגדל המוכר כ-"30 רוק". כל מה שנשאר להם לעשות זה לבחור גיטרה ולקרוא למעלית. הם התכוונו לעשות את זה, אבל בסוף זה לא קרה. המון ספקולציות צצו במהלך השנים, הפופולרית כמובן מאשימה את יוקו אונו בביטול האיחוד, אלא שלטענתו של ג'ון, האמת כנראה הרבה פחות דרמטית: הוא פשוט היה מאוד עייף.

      ביום למחרת פול מקרטני הגיע שוב לביתו של לנון, הפעם הוא הביא איתו גיטרה. לא ברור מה הוא חשב שיקרה שם, אבל זה לא קרה. לנון סירב לתת לו להיכנס. "בבקשה תתקשר בפעם הבאה", הוא אמר לו מעבר לדלת, "אנחנו כבר לא בשנת 1956, וזה כבר לא מתאים שאתה פשוט מגיע ודופק לי בדלת". פול נעלב, ועזב את העיר. הוא לא ינסה להיפגש עם לנון יותר עד יום מותו של האחרון. אבל כדי להבין איך הגענו לסוף המר הזה, צריך לחזור לסוף 1968, זמן קצר אחרי שהביטלס סיימו את העבודה על "האלבום הלבן".


      עוד בסדרת הביטלס:
      50 שנה ל-"Revolver", האלבום שהמציא את המוזיקה מחדש
      פעם בחיים: סיפורו של "סרג'נט פפר" - אלבום המופת של הביטלס
      להקה שכמעט נקברה: הסיפור מאחורי "האלבום הלבן" של הביטלס

      אבל אני, אוהב להיות בבית, עם התה והלימון ועם יוקו. ג'ון לנון ויוקו אונו ב-1971 (צילום: GettyImages)

      ג'ון לנון ויוקו אונו, 15 ביולי 1971 (GettyImages)

      "בשביל להיות חבר בביטלס היית חייב להשפיל את עצמך... זה קרה לאט לאט, והתעצם עד שהטירוף הקיף אותך מכל הכיוונים... עד שהגעת לשלב שבו אתה עושה בדיוק את מה שאתה לא רוצה לעשות עם אנשים שאתה לא סובל - האנשים ששנאת כשהיית ילד בן עשר"
      (ג'ון לנון, ריאיון לרולינג סטון, 1970)

      על התקופה שקדמה להוצאת האלבום הלבן כבר נכתב באריכות בשנה שעברה באתר זה, אך אם רוצים לסכם זאת בשורה, אפשר להשתמש במשפט שרינגו סטאר אמר בריאיון ב-1995: "זה היה תהליך ארוך ומדכא של גירושים". אפשר לסמוך על המתופף המפורסם בהיסטוריה שהוא יצליח לדייק גם ברגעים הקשים.

      הביטלס ידעו לאורך השנים עליות וירידות, אך השנתיים האחרונות של הלהקה היו הקשות שבהן. הייתה שם עדיין אהבה, אבל היו גם ייסורים של ממש. הייתה קנאה. הייתה איבה. היה אגו. הייתה חשדנות. והיה גם מיתוס משותף שהיה להם חשוב לשמר. האלבום הלבן יצא לאור ב-22 בנובמבר 1968 בסופו של היריון ארוך ומתיש ולידה קשה לא פחות - אבל המאמץ היה שווה את זה. האלבום הכפול היה ארוך, מוזר, אוונגארדי לפרקים ומתקתק מדי ברגעים אחרים - אבל גם חד פעמי, בדיוק כמו העטיפה שלו. כמו כל האלבומים שקדמו לו, גם האלבום הלבן (או בשמו הרשמי: "הביטלס") טיפס לפסגת מצעדי המכירות ברחבי העולם, אך אף אחד מחברי הלהקה לא טרח לקדם אותו. החברים לא התראיינו, הם לא השתתפו בתוכניות טלוויזיה, והם בטח שלא התכוונו להופיע ביחד. האפיזודה הזאת נגמרה מבחינתם. למעשה, כל העבודה על האלבום הייתה סוג של פסק זמן בתוך הפרידה הארוכה שלהם - והם חזרו להתעסק ביצירה האישית שלהם, ובקריירות הסולו שלהם שהחלו לבעבע מתחת לפני השטח.

      "בשביל להיות חבר בביטלס היית חייב להשפיל את עצמך". חברי הלהקה ב-1967 (צילום: AP)

      הביטלס 1967 (AP)

      "לחלוק את החיים שלך עם ארבעה אנשים שונים במשך שנים זה משהו שגובה ממך מחיר מאוד כבד. וזה בדיוק מה שקרה לנו. הטחנו אחד בשני כל קללה אפשרית, הגענו לקטטות פיזיות, עברנו את כל השואו הזה, היינו התרפיה אחד של השני, עברנו דרך המטחנה הזאת ביחד במשך יותר מעשר שנים. ידענו בדיוק איפה אנחנו נמצאים"
      (ג'ון לנון, 1980)

      שנת 1969 הפכה לחלק מהמיתולוגיה של תרבות המערב. אלא שעדיף לא לבלבל בין מיתולוגיה לבין האמת. בדיחת סמים מוכרת גורסת שמי שבאמת חווה את הסיקסטיז לא יכול לזכור את שנת 1969 כפי שבאמת הייתה - והמיתוסים שנקשרו לאירועים התרבותיים של אותה שנה מוכיחים שיש בבדיחה הזאת לא מעט אמת. כמו קיץ האהבה בסן פרנסיסקו, כמו הנחיתה על הירח, כמו פסטיבל וודסטוק - הסוף המושלם של הביטלס, שהגיע עם "אבי רואד", האלבום האחרון שהם הקליטו יחד, שיצא לאור לפני 50 שנה, הוא עוד אחד מהמיתוסים האלה.

      השנה ההיא התחילה עם רעיון שאמור היה להציל את הביטלס מעצמם. אחרי רצף אלבומי אולפן מבריקים ששינו את הדרך שבה עושים מוזיקה מאז ועד היום (אין דרך פחות דרמטית להגיד את זה), הביטלס הרגישו שההשקעה בהפקה הצליחה לטשטש את הכישרון הגולמי שיש לכל אחד מחברי הלהקה. המעטפת השתלטה על המהות. פול מקרטני הציע שהלהקה תצא לסיבוב הופעות, דבר שהביטלס לא עשו מאז אוגוסט 1966 - אך ג'ון וג'ורג' קטלו את הרעיון (הריסון הודיע שאין לו בעיה שהלהקה תצא לסיבוב הופעות - אבל בלעדיו). ההצעה הבאה הייתה לעשות אלבום "חי", בלי שימוש במניפולציות של האולפן. בלי הקלטות כלים בכמה רבדים, בלי טריקים כמו ניגון אחורה של גיטרות, בלי הכפלת קולות - פשוט ארבעה מוזיקאים שנכנסים לאולפן ומנגנים שירים. כמו פעם, כשהם היו החברים הכי טובים.

      "אין בעיה שתצאו לסיבוב הופעות, אבל בלעדיי". ג'ורג' הריסון (צילום: imdb)

      מתוך הסרט "חיים בעולם חומרני" (imdb)

      הרעיון קסם לחברי הלהקה. הם ידעו שאם יש דבר אחד שהם עושים טוב ביחד זה פשוט לנגן מוזיקה. "הייתה בינינו הבנה נדירה, זה קרה ממש מהרגע שרינגו הצטרף ללהקה", הסביר פול מקרטני בריאיון בשנת 1995, "ברגע שכולנו ניגנו יחד - זה תמיד עבד. ברור שהיו תקופות טובות יותר ותקופות פחות טובות, אבל תמיד ניגנו טוב יחד". לא מן הנמנע שאם חברי הלהקה היו נכנסים לאולפן באבי רואד ומתחילים לעבוד על חומר חדש ביחד ומבצעים אותו באופן חי באולפן, זה באמת היה מציל את הלהקה - אלא שלמקרטני היה רעיון אחר.

      לפי החוזה שלהם עם חברת "יונייטד ארטיסט", הם היו צריכים לספק סרט חדש - ומקרטני החליט שזה יהיה רעיון טוב לתת לצוות צילום להצטרף לחזרות וההקלטות של הלהקה. בפועל, ההחלטה לתפוס שתי ציפורים במכה קירבה את הסוף של הלהקה. ב-2 בינואר 1969 הגיע צוות צילום להאנגר ענק באולפני הקולנוע בטוויקנהאם בדרום מערב לונדון. יום הצילומים התחיל בשעה 9:30, כאשר המצלמות תיעדו את "האולפן הזמני" של הלהקה מוקם בתוך החלל הענק של סט הצילומים. ג'ורג', ג'ון ורינגו הגיעו בשעה 11 והתחילו לנגן. הם עבדו על שירים חדשים שג'ון וג'ורג' כתבו לקראת הפרויקט החדש. הייתה התלהבות בוסרית באוויר, ג'ון וג'ורג' הזינו זה את זה, והשירים החדשים התחילו לקרום עור וגידים. בין לבין הם התחילו לעשות ג'אמים משירי רוקנ'רול ישנים של צ'אק בארי, כמו גם ניסיונות לבצע קאברים לשירים של בוב דילן. זה הרגיש כמו פעם. זה היה כיף. ואז, באיחור של שעה וחצי "בגלל שהרכבת איחרה", פול הגיע.

      החבורה עדיין לא ידעה בדיוק מה המטרה של הפרויקט. האם הם הולכים לעשות הופעה גדולה אחת? האם זה יהיה ספיישל טלוויזיה? הם כן הבינו דבר אחד - הכיף נגמר. הרעיון שנשמע נחמד על הנייר הפך לסיוט אמיתי מול העיניים שלהם.

      "אי אפשר לעשות מוזיקת רוק בשמונה בבוקר". הביטלס באולפני הקולנוע בטוויקנהאם (צילום מסך מתוך הסרט Let it Be)

      הביטלס עורכים חזרות באולפני טוויקנהאם, מתוך הסרט let it be (צילום מסך)

      במהלך העבודה על הפרויקט, שזכה בינתיים לכינוי "Get Back", הביטלס עבדו על לא פחות מ-402 שירים (!) בתוך חודש, מחלקם הם ביצעו רק חלקים קצרים, אחרים הם הקליטו במלואם. בין השאר בוצעו 15 קאברים שונים לבוב דילן, 13 קאברים לצ'אק בארי, 11 לאלביס פרסלי, 8 לבאדי הולי, 5 לג'רי לי לואיס, 4 לג'וני קאש, 2 לביץ' בויז ועוד. ההקלטות המלאות מעולם לא התפרסמו באופן רשמי, אך הפכו מאז לבוטלגים מבוקשים על ידי סוחרי מוזיקה פיראטית. היום אפשר למצוא את רוב החומרים ביוטיוב.

      "הסרט 'Let it Be' אמור היה לתעד אותנו מייצרים יש מאין אלבום חדש באולפן, אבל מה שקרה בסוף זה שהמצלמות תיעדו אותנו מתפרקים"
      (פול מקרטני, 1995)

      החזרות התישו את חברי הלהקה, וחוץ מפול אף אחד באמת לא היה בעניין. האיבה הישנה החלה להרים את ראשה המכוער, והדבר השפיע לא רק על היחסים האישיים בין חברי הלהקה, אלא גם על המוזיקה שלהם. "הייתי כל כך מחוק מהרואין שפשוט לא שמתי זין על זה", סיפר ג'ון לנון בריאיון בשנה שלאחר מכן, "פול השתלט על כל העסק, והוא רצה שנעשה המון חזרות. זה כאילו שהוא ניסה להפוך אותנו לסיימון אנד גרפונקל. הוא חיפש שלמות. ואנחנו כמובן היינו עצלנים מזוינים. אנחנו סך הכל מנגנים עשרים שנה, למען השם. אנחנו אנשים מבוגרים, אנחנו ממש לא מתכוונים לשבת ולעשות חזרות כל היום. אני בכל אופן לא התכוונתי לעשות את זה. אז הקלטנו כמה קטעים, אבל אף אחד מאיתנו לא ממש היה בתוך הקטע. הייתה תחושה מזוויעה, נוראית, באולפן בטוויקנהאם, ואם זה לא מספיק אז גם צילמו אותנו כל הזמן. פשוט רציתי שהם יעזבו אותנו, ואנחנו היינו צריכים להיות שם כל יום בשמונה בבוקר. אי אפשר לעשות מוזיקת רוק בשמונה בבוקר או בעשר או מתי שזה לא היה, במקום מנוכר בזמן שאנשים מצלמים אותך ומסביבך יש אורות צבעוניים".

      הפיצוץ הגדול ביותר הגיע כשבוע לאחר תחילת החזרות והצילומים. במהלך ארוחת הצהריים ב-10 בינואר, ג'ורג' הריסון הפתיע את חברי הלהקה שישבו סביב שולחן האוכל יחד עם יוקו אונו והבמאי הדוקומנטרי מייקל לינדסי-הוג, ואמר להם: "נתראה במועדונים". זו הייתה דרכו הצנועה להודיע שהוא פורש מהלהקה. במקום לרדוף אחריו ולנסות לשכנע אותו להישאר, פול, ג'ון ורינגו חזרו לכלים שלהם וניגנו ג'אם מאולתר ועצבני של שעה וחצי. מי שהצטרפה לחזרות באותו יום הייתה יוקו אונו, שממילא תמיד הייתה שם, ואלתרה קטעי שירה (בעיקר צרחות) לצד הג'אם הכמעט אלים של הלהקה. לטענת לינדסי-הוג, ג'ון היה האגרסיבי מכולם, ואף הכריז: "בואו נביא את אריק (קלפטון - ע.ס) במקומו. הוא מנגן טוב בדיוק כמוהו והוא לא כזה קוץ בתחת".

      "אני אנגן את מה שאתה רוצה, או שלא אנגן בכלל". הריב בין מקרטני והריסון

      הסיבה לעזיבה של ג'ורג' הייתה מריבה אחת יותר מדי עם פול. האחרון סירב לקבל אלתורים בשירים שהוא כתב, וניסה להסביר להריסון איך הוא רוצה שהוא ינגן את קטעי הגיטרה ב-"Two Of Us". ג'ורג' איבד את קור הרוח האנגלי שלו לרגע, ואמר לו בתוקפנות: "אני אנגן כמו שאתה רוצה שאני אנגן, או שלא אנגן בכלל". זו לא הייתה המריבה הכי גדולה בתולדות הביטלס, רחוק מכך, אבל היא היחידה שהתרחשה כשצוות צילום מקיף את הלהקה ומקליט כל מילה שלהם. לראשונה, הכביסה המלוכלכת שלהם הולכת לצאת החוצה.

      "הם צילמו אותי ואת פול רבים", סיפר הריסון ב-1995, "זה לא הגיע למכות או משהו, אבל חשבתי לעצמי: 'מה המטרה של כל זה? אני מסוגל לחלוטין להיות מרוצה באופן יחסי בלעדיהם, ואני לא מסוגל להיות מאושר בתוך הסיטואציה הזאת. אני יוצא מכאן'. כולם עברו את זה. רינגו עזב בשלב מסוים. זו הייתה תקופה קשה מאוד, מלחיצה מאוד, והעובדה שהיו שם מצלמות הייתה נוראית. חשבתי לעצמי: 'אני לא עושה את זה יותר'. אז לקחתי את הגיטרה שלי, הלכתי הביתה, וכתבתי את השיר 'וואה-וואה'".

      החזרות הסוערות באולפני הקולנוע בטוויקנהאם (צילום מסך מתוך הסרט Let it Be)

      הביטלס עורכים חזרות באולפני טוויקנהאם, מתוך הסרט let it be (צילום מסך)

      "עשית ממני כוכב כל כך גדול, רק בזכות זה שהייתי שם בזמן הנכון... נתת לי את הוואה וואה שלך... אבל אני יודע כמה החיים יכולים להיות מתוקים, אם אני אשמור על עצמי חופשי, ואני לא צריך שום וואה וואה"
      (ג'ורג' הריסון, "וואה וואה", 1970)

      הריסון לא היה הראשון לעזוב זמנית את הביטלס. רינגו סטאר, כזכור, הודיע על פרישה מהלהקה באוגוסט 1968, בזמן ההקלטות של האלבום הלבן - אך לאחר תחנונים רבים מצד חברי הלהקה הסכים לחזור. זה לא סימן טוב ליחסים בלהקה אם בתוך חמישה חודשים שניים מהחברים היותר שקטים ונינוחים שבה מחליטים לשבור את הכלים. יומיים לאחר המהומה היה זה רינגו עצמו שהציע לנהל את "הסולחה". הוא הזמין את ארבעת חברי הלהקה לאחוזת הענק שלו בסארי - אך המתח בין הריסון למקרטני ולנון נראה בלתי ניתן לגישור.

      יום לאחר מכן הביטלס הגיעו לחזרות באולפני טוויקנהאם - הפעם כשלישייה. לנון ומקרטני המשיכו לעבוד ולשפר חלק מהשירים החדשים (בין השאר ביצעו 15 ניסיונות של "Get Back"), וגם אלתרו קטעי ג'אז חופשיים עם רינגו - אך לכולם היה ברור שאין ברירה אלא לדבר על הפיל שבחדר - חסרונו של הגיטריסט הראשי של הלהקה. לנון ומקרטני ניהלו שיחה כנה במהלך ארוחת הצהריים, בה הם הודו שלמרות שהם הציגו תמיד את הלהקה כיישות דמוקרטית, שניהם היו בעצם המנהיגים. לנון נשמע אומר שהוא לא בטוח שצריך להחזיר את ג'ורג', שנראה מרוחק משאר חברי הלהקה עוד לפני שעזב.

      חמישה ימים עברו מאז שג'ורג' עזב את הלהקה ונסע לנפוש אצל משפחתו בליברפול. חברי הלהקה היו צריכים לקבל החלטה - האם הם ממשיכים כשלישייה, או שהם "נכנעים" לכל הדרישות של ג'ורג'. בסופו של דבר, למרות כל האיבה, זו הייתה החלטה קלה. במהלך "שיחות השלום" שארכו חמש שעות, העלה ג'ורג' שלוש דרישות עיקריות. הראשונה, להעתיק את החזרות מהאולפן השנוא בטוויקנהאם לאולפן החדש של הלהקה במרתף בניין "אפל" בלונדון, התקבלה באנחת רווחה על ידי שאר חברי הלהקה. השנייה, לוותר על הופעה חיה מול קהל, שימחה גם את לבו של לנון, שבקושי יכול היה לעמוד על הרגליים בעקבות התמכרותו החריפה להרואין. הדרישה השלישית התקבלה בחשש מסוים: ג'ורג' ביקש לצרף צלע חמישית לביטלס - הקלידן האמריקני בילי פרסטון. "בעבר לא היינו מסכימים שיהיו איתנו עוד אנשים באולפן", הסביר מקרטני, "מקסימום ג'ורג' מרטין היה יורד מהקונסולה שלו ומבקר אותנו באולפן. אבל ברגע שג'ון התחיל להביא איתו באופן קבוע את יוקו, ועכשיו פתאום גם היינו מוקפים בצוות צילום, הרגשנו שאנחנו פתוחים לרעיון של לצרף עוד מוזיקאי לאולפן".

      הצצה לתוך החזרות של הביטלס באולפני אפל, לאחר הצטרפותו של בילי פרסטון

      בילי פרסטון היה בלונדון באותם ימים כחלק מלהקת הליווי של ריי צ'ארלס, והצטרפותו לחזרות של הביטלס הפיחה חיים חדשים בפרויקט המתסכל של הלהקה. צלילי האורגן והפסנתר של פרסטון הוסיפו הרבה צבע לשירים החדשים, בטח לאור העובדה שהם היו אמורים להיות מבוצעים בצורה חיה. אם בעבר מקרטני יכול היה להקליט בנפרד קטעי פסנתר, בס וגיטרות - כעת הוא יכול היה להתפנות רק לכלי העיקרי שלו. פרסטון מילא את החלל הזה. אבל התפקיד החשוב באמת של פרסטון לא היה מוזיקלי. עצם הנוכחות של מוזיקאי נוסף באולפן הצליחה להרגיע את חברי הביטלס. "זה כמו שאורח מגיע לארוחת ערב, ואז גם אם אתה באמצע מריבה עם אשתך אתה תשתדל להתנהג בנימוס", הסביר ג'ורג' הריסון, "אותו דבר קרה לנו כשאריק קלפטון הגיע להתארח בהקלטות של האלבום הלבן".

      "לא יכולנו לשחק את המשחק יותר. לא יכולנו לעשות את זה. הגענו לשלב בו אנחנו כבר לא מצליחים לייצר קסם. המצלמות שנכחו בחדר רק הבהירו יותר שזה היה מצב מזויף"
      (ג'ון לנון, 1970)

      לבסוף, אחרי 18 ימי חזרות ארוכים ומתישים, הביטלס הבינו שההחלטה לגנוז את הרעיון להופעה חיה מול קהל השאירה את הסרט שלהם בלי סוף של ממש - וכך נולדה אחת ההופעות המפורסמות בהיסטוריה: ההופעה על הגג של בניין חברת אפל ברחוב סביל רואו מספר 3 בלונדון.

      למרות כל המיתוסים שאופפים את ההופעה המפורסמת הזאת, ההחלטה להופיע על הגג הייתה בסך הכל פשרה שהוסכמה על ידי כל חברי הלהקה מהסיבה הפשוטה ביותר: נוחות. במקום לשכור אולם, לדאוג לשינוע הכלים, לערוך חזרות במקום נוסף - בואו פשוט נעלה על הגג ונגמור עם זה. בנוסף, התעוררה בחברים חדוות היצירתיות שאפיינה כל כך את הביטלס - הרצון להיות ראשונים ולהסתכן במשהו שמעולם לא נעשה בעבר. "אף אחד לא עשה אף פעם הופעה על גג של בניין עד אז", הסביר הריסון ב-1995, "זה היה נחמד לגלות איך האנשים ברחוב יגיבו. זה היה ניסוי חברתי קטן ונחמד".

      הפעם האחרונה שארבעת חברי הביטלס הופיעו יחד, על הגג של בניין אפל

      ההופעה, שנערכה בצהרי היום של ה-30 בינואר, כללה חמישה שירים בלבד: "Get Back" (שבוצע חמש פעמים), "Don't Let Me Down" (שבוצע פעמיים), "Dig A Pony" (גם כן פעמיים), "I've Got A Feeling" ו-"One After 909" - האחרון הוא אחד השירים הראשונים שלנון כתב בחייו, ואחד הראשונים שהוקלטו על ידי הביטלס בתחילת הדרך, אך לא יצא לאור עד אז בגרסה רשמית מכיוון שלנון ומקרטני לא אהבו את הביצוע.

      בין לבין הלהקה אלתרה חלקים קטנים משירים אחרים, כולל שירי עם אמריקאיים, שירים שטרם יצאו לאור של הביטלס וגם את ההמנון הלאומי של האימפריה הבריטית. אנשים החלו להתקבץ ברחוב, והתנועה באזור נעצרה. אנשי עסקים עצרו מעיסוקיהם וטיפסו על המרפסות של הבניינים הסמוכים. כבר בזמן אמת אפשר היה להבין שמדובר באירוע חד-פעמי. ההופעה הראשונה של הביטלס מזה יותר משנתיים, והאחרונה אי פעם. "זה היה אחד הימים הכי טובים ומרגשים בחיים שלי", הסביר לימים אלן פרסונס, מי שהיה אחראי על הקלטת המופע מטעם EMI, "לראות את הביטלס מופיעים יחד וזוכים לפידבק מיידי ממעט האנשים שסבבו אותם, מחמשת הצלמים על הגג ומהאנשים ברחוב - זה היה בלתי ייאמן".

      אחרי 42 דקות של הופעה חצי-ספונטנית, המוזיקה הופסקה על ידי גורם חיצוני. במהלך אחד הביצועים של "Dig A Pony", מל אוונס, עוזר ההפקה הבכיר של הלהקה, ניגש לג'ורג' האריסון ולחש לו באוזן: "המשטרה הגיעה". מהר מאוד הבינו גם שאר חברי הלהקה שהמשטרה החליטה להפסיק את ההופעה ההיסטורית שלהם. משהו באחוות הלוחמים של חברי הלהקה התחבר באותו רגע, והם החליטו להמשיך עם ההופעה בכל הכוח, למרות הנוכחות המשטרתית. רינגו שמח מההזדמנות להיות מתועד נגרר מהתופים שלו בכוח על ידי כוחות המשטרה, פול חשב שזה יהיה סיום נהדר לסרט שהוא יזם, ג'ון וג'ורג', שהיו מסובכים כבר ככה עם תיקים פליליים בעוון שימוש במריחואנה, היו פחות נלהבים להסתבך עם החוק - אבל משהו באנרגיה שחזרה להם אחרי שנים שלא הופיעו מול קהל גרם להם להיסחף עם המוזיקה. הם ביצעו שוב את "Get Back" והפעם נשמעו נלהבים ועצבניים יותר מאי פעם. פול אפילו הוסיף אלתורים שפנו ישירות לשוטרים שהתחילו להציף את הגג. אלא שהמשטרה לא סיפקה את הדרמה שציפו ממנה, והשוטרים פשוט ביקשו בנימוס מהלהקה להפסיק לנגן כי הם מפריעים לסדר הציבורי. ארבעת הילדים הטובים מליברפול מילאו את חובתם האזרחית והפסיקו את ההופעה. הם לא יופיעו שוב ביחד לעולם.

      הלהקה מבצעת את "Let It Be" כחלק מצילומי הסרט בעל אותו שם

      הלהקה תכננה להוציא את השירים החדשים שבוצעו בהופעה על הגג לצד כמה מהשירים החדשים שבוצעו בחזרות באלבום חדש בשם "Get Back" ביולי 1969, אך נאלצה לדחות את יציאת האלבום כדי שהאלבום יופץ במקביל לעליית הסרט הקולנועי שליווה את יצירת האלבום. חברי הלהקה היו מאוד לא מרוצים מהתוצר הסופי, והחליטו לתת למפיק-העל פיל ספקטור הזדמנות להעשיר את האלבום. וכך, האלבום שאמור היה להחזיר אותם לשורשי הרוקנ'רול הבוסרי שלהם הפך ליצירה מעובדת, עמוסה בתזמורים וב"חומת הצליל" שאפיינה את ההפקות של פיל ספקטור. פול מקרטני שנא את ההפקה של ספקטור, אבל שאר חברי הלהקה רק רצו להשאיר את התקופה הזאת מאחוריהם ולא להתעסק יותר עם האלבום הזה.

      "נתנו לפיל ספקטור את ההזדמנות שהוא תמיד רצה - לעבוד עם הביטלס, והוא עבד כמו חזיר על האלבום", סיפר ג'ון לנון לרולינג סטון ב-1971, "ספקטור קיבל את ערימת החרא הכי גדולה שאי פעם הוקלטה, מלאה באנרגיות שליליות ויחס מחורבן, והוא הוציא מזה משהו. הוא עשה עבודה נהדרת. כששמעתי את האלבום - לא הקאתי". וכך, במאי 1970, חודש לאחר שהלהקה כבר הודיע על התפרקות רשמית, יצא לאור האלבום שבינתיים שונה שמו ל-"Let It Be", במקביל לסרט בעל אותו שם. הלהקה זכתה באוסקר על פסקול הסרט, אף אחד מחברי הלהקה לא הגיע ללוס אנג'לס כדי לקבל את הפרס הנחשק. למעשה, בזמן חלוקת הפרס, הלהקה כבר לא הייתה קיימת.

      קווינסי ג'ונס מקבל את האוסקר בשמם של חברי הביטלס

      "רציתי שההקלטות המקוריות והמחורבנות של 'Let it Be' יצאו לאור כדי שהקהל יוכל לשמוע כמה הן גרועות. זה היה מפוצץ את המיתוס של הביטלס. זה היה מפרק את הלהקה. זה היה משחרר אותי לחופשי… פשוט להציג אותנו לציבור בלי ההייפ ולהכריז: 'הנה, ככה אנחנו נשמעים באמת, אפשר בבקשה להפסיק את המשחק הזה?' אבל לא הייתי מספיק חזק כדי להילחם על זה. במקום זה עשינו את 'אבי רואד', שהיה נוצץ ועזר לשמר את המיתוס של הלהקה"
      (ג'ון לנון, ריאיון לרולינג סטון, 1971)


      נהוג לטעון שהביטלס נכנסו לאולפני "אבי רואד" כדי להקליט את האלבום האחרון שלהם ביחד במודע, והם נתנו את הפוש האחרון שלהם כלהקה כדי להוציא מעצמם את המיטב. התוצאה הייתה אחד האלבומים הכי מוצלחים ופופולאריים של הלהקה, ובכלל של המאה ה-20. זו מחשבה רומנטית נהדרת, אבל פשוט לא נכונה. במשך השנים חברי הלהקה "זרמו" עם הטענות האלה, שהתאימו לאגדות שנוצרו סביב האלבום, אבל האמת היא שהם כבר התחילו לתכנן את האלבום הבא שלהם. לפי הקלטות שנחשפו ממש לאחרונה, הלהקה החליטה לנקוט בקו יותר דמוקרטי, כאשר ג'ון, ג'ורג' ופול יתרמו ארבעה שירים כל אחד, ורינגו יוכל להוסיף שני שירים משלו "אם הוא ירצה". ללהקה היו עדיין התחייבויות חוזיות, והאמת היא שלמרות הבעיות האישיות שלהם - ונוכחותה של יוקו באולפן - הם עדיין עשו מוזיקה נהדרת ביחד ולא הייתה אף סיבה מקצועית אמיתית לפירוק הלהקה. חוץ מהעובדה שהם החלו לשנוא אחד את השני.

      לא הזמין את החברים מהלהקה לחתונה. פול מקרטני ואשתו המנוחה לינדה (צילום: GettyImages)

      פול מקרטני עם לינדה מקרטני, 1971 (GettyImages)

      המשבר בין חברי הלהקה הגיע לשיאו כאשר פול מקרטני ולינדה איסטמן התחתנו. האירוע המשמח נערך בלונדון ב-12 במרץ 1969, ממש במהלך העבודה על המיקס של האלבום שיהפוך להיות "Let it Be". אף אחד מחברי הלהקה האחרים לא הגיע לחתונה. "אני באמת לא זוכר אם הזמנתי אותם או לא", חשף מקרטני בביוגרפיה שלו מ-1997, "יכול להיות שלא הזמנתי אותם בגלל שהייתי חתיכת חרא, אני לא יודע. אולי זה בגלל שהלהקה הייתה בשלבי התפרקות. כולנו היינו עצבניים אחד על השני. כבר לא היינו 'חבורה' כמו פעם. זה מה שקורה, ברגע שלהקה שבורה ככה מבפנים, אין דרך חזרה".

      שמונה ימים אחרי החתונה של מקרטני, נישאו ג'ון לנון ויוקו אונו בטקס אזרחי בגיברלטר ופצחו בירח הדבש המפורסם שלהם, בו הם הזמינו את התקשורת לתעד אותם שוכבים במיטת הכלולות שלהם במספר בירות אירופאיות, בין השאר בפריז, וינה ואמסטרדם, כמו גם בקנדה וארה"ב. הרעיון היה "להטריל" את התקשורת כדי לגרום להם לדווח על כך ש"זוג טרי מבלה את ירח הדבש שלו במיטה", אבל הכיסוי התקשורתי של אירועי "הפגנות המיטה" הפכו להיות רציניים. הזוג ניצל את ההייפ התקשורתי כדי להטיף נגד אלימות ובעד השלום. "אם כל אדם היה משקיע במחשבות על השלום כפי שהוא משקיע במחשבות על טלוויזיה, כבר מזמן היינו חיים בחברה של שלום", הכריז לנון בזמן ששכב במיטת כלולותיו. זו אמירה מעוררת מחשבה, מצד שני כדאי לקחת את דבריו של ג'ון לנון תמיד בערבון מוגבל, מדובר במולטי מיליונר שנסע לכל מקום ברולס רויס עם נהג אישי, אבל הטיף בשיריו "לדמיין עולם ללא רכוש".

      סיפור החתונה המלא תועד על ידי לנון בצורה אוטוביוגרפית משעשעת ב"הבלדה על ג'ון ויוקו", שהפך לסינגל הראשון של הלהקה שיצא רק בסטריאו. זה היה אחד השירים שהוקלטו ומוקססו הכי מהר בתולדות הלהקה. השיר הוקלט באולפני אבי רואד על ידי ג'ון לנון ופול מקרטני, שניגן גם על התופים - כמין מתנת חתונה מאוחרת לזוג הטרי. כאילו כדי להדגיש כמה הלהקה הייתה בסוף דרכה, ג'ורג' ורינגו לא הוטרחו לאולפן בכלל.

      הקליפ הרשמי של "הבלדה על ג'ון ויוקו" שכולל הרבה קטעים מתוך ירח הדבש של הזוג, כמו גם מתוך צילומי הסרט Let it Be

      ביולי הוציא לנון לאור את השיר "Give Peace A Chance", שהיה לסינגל הראשון שיצא לאחד מחברי הביטלס מחוץ ללהקה. למרות שהיה פרויקט סולו של ג'ון, והוקלט למעשה בחדר המלון של ג'ון ויוקו במהלך ירח הדבש שלהם במונטריאול, הקרדיט לשיר ניתן במשותף גם למקרטני. ג'ון לא היה מחויב בשום דרך לתת לפול קרדיט על היצירה הזאת, אך הסביר לימים שזו הייתה הדרך שלו להודות לו על שיתוף הפעולה הלא ברור מאליו בהקלטה הזריזה והדחופה של "הבלדה על ג'ון ויוקו".

      איכשהו, דווקא ההבנה שהלהקה נמצאת על סף דרכה, גרמה להם לאחד כוחות. בין אם הם חשבו שמדובר בפעם האחרונה שלהם ביחד ורצו למצוץ את הלימון שנקרא "הביטלס" עד הסוף או שמשהו באוויר של אולפני "אבי רואד" גרם להם להשתחרר קצת - החברים התחילו לעבוד בחודש אפריל של 1969 על האלבום שיהפוך להיות שירת הברבור שלהם, ואיזה אלבום זה היה.

      "היו בו כמה שירים נהדרים, אבל בגדול 'Let it Be' היה אלבום מאוד עצוב, והוא סימן מבחינתי את הסוף של הביטלס. תיארתי לעצמי שלא אעבוד איתם שוב לעולם. חשבתי לעצמי: 'איזה בזבוז שזה נגמר ככה'. להפתעתי, פול התקשר אליי ואמר לי: 'אנחנו מקליטים עוד אלבום - אתה רוצה להפיק אותו?'. התשובה המיידית שלי הייתה: 'רק אם תתנו לי להפיק אותו כמו פעם'. לכך הוא הגיב: 'זה בדיוק מה שאנחנו רוצים'. התוצאה הייתה 'אבי רואד'. אף אחד לא ידע בוודאות שזה יהיה האלבום האחרון, אבל כולנו הרגשנו את זה"
      (ג'ורג' מרטין, מפיק האלבום, 1995)

      זו הייתה אחת התקופות הכי גרועות של הלהקה מבחינה כלכלית. חברת אפל שהם הקימו החלה לדמם כספים באופן קבוע, וארבעת חברי הלהקה לא סמכו אחד על השני בעניינים הפיננסים ואפילו לא הצליחו למצוא רואה חשבון שכולם יכולים לסמוך עליו. אבל איכשהו, כשהם נכנסו לאולפן המוכר של EMI באבי רואד, בו הם לא הקליטו יחד כלהקה יותר מחצי שנה, הכל השתנה.

      פרנק סינטרה, אחד שיודע, קבע שזה שיר האהבה הגדול ביותר של המאה ה-20

      שבעה מתוך 12 השירים שהגיעו לבסוף לאלבום היו שירים שהלהקה כבר ביצעה במהלך העבודה על האלבום הלבן והחזרות בפרויקט שהפך להיות "Let It Be". רוב הצד השני הוקדש למחרוזת ארוכה שהולחמה ממספר קטעי שירים לא גמורים, בעוד הצד הראשון כלל כמה מהלהיטים הכי גדולים של הלהקה, שניים מהם נכתבו באופן מפתיע על ידי הריסון.

      למעשה, חברי הלהקה התחילו להבין באותו הזמן שהפרישה הזמנית של הריסון מהלהקה לא הייתה מקרית. כמות השירים שהוא כתב ועבד עליהם בשנתיים האחרונות בלהקה הייתה עצומה, ואיכותית באופן בלתי רגיל - בעוד בכל אלבום נשמרו לו רק שתי רצועות. "Something" ו-"Here Comes The Sun" הם השניים שזכו להצטופף בין השירים של לנון ומקרטני (ושיר הילדים על גינת התמנון של רינגו), כאשר בחוץ נשארו קלאסיקות כמו "All Thing Must Pass", "Let it Down" ו-"Isn't it a Pity" שהוקלטו על ידי הלהקה, אך לבסוף יצאו לאור כשירי סולו של הריסון. איזה פספוס.

      אלא שאלה לא היו רק שני השירים שהוא תרם לתוצר הסופי, אלא גם הסקרנות המוזיקלית שלו שהמשיכה להעשיר את העולם של הביטלס עד הסוף הבלתי הנמנע. הריסון הזמין ישירות מדוקטור רוברט מוג את אחד מהסינתיסייזרים הראשונים שייצר. "המוג" שנקרא על שם הממציא, יעשה מהפכה של ממש במוזיקה בשנות ה-70, אולם הביטלס לא ממש ידעו מה לעשות עם המפלצת האלקטרונית שנחתה להם באמצע האולפן.

      "המוג הזה יכול לעשות המון צלילים בכל טווח, כך שאם אתה כלב, אתה יכול ליהנות מהשירים הרבה יותר", התבדח ג'ון לנון בריאיון שנערך במהלך העבודה על האלבום. הלהקה השתמשה בסינתיסייזר בארבעה שירים באלבום, כשהשימוש הבולט ביותר שלו מופיע עם סימפול של מכונת רעש לבן ב-"I Want You" החותם את הצד הראשון של האלבום.

      המאסטרפיס השני שהריסון תרם לאלבום נכתב בספונטניות בחצר של אריק קלפטון

      "למרות הכל, כשהשתחררנו קצת, יכולנו לנגן ממש טוב ביחד. אם אני מתחיל קצת ללכת לכיוון מסוים, רינגו ישר יודע איך ללוות אותי לשם. זה פשוט זה. ניגנו ביחד כל כך הרבה זמן שהכל מסתדר לנו. זה הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו, לדעת שאני פשוט יכול למצמץ או לעשות איזה צקצוק קטן ולדעת שמי שלידי יודע בדיוק מה אני רוצה שהוא יעשה"
      (ג'ון לנון, ריאיון לרולינג סטון, 1971)

      האולפן היה ונותר המקום בו חברי הביטלס פרחו בו, והם רק החלו לגלות את שלל האפשרויות שנפתחו בפניהם בזכות ההתקדמות הטכנולוגית האדירה שסחפה את עולם המוזיקה באותם ימים. ההקלטות האנלוגיות שנעשו באותם ימים על סליל של חצי אינץ' עם הקלטה רב-ערוצית הגיעו באותם ימים כבר ל-16 ערוצים (לצורך השוואה, "סרג'נט פפר" והאלבום הלבן הוקלטו על 4 ערוצים) - הביטלס היו כמו ילדים בחנות צעצועים מול כל העושר הזה.

      האלבום נפתח ב-"Come Together" שכבר מהצליל הראשון מסמן למאזין שמדובר ביצירת מופת. הצליל החוזר שמלווה את ריף הבס בפתיחה הוא לא פחות מג'ון לנון לוחש למיקרופון ברכות: "Shoot Me", ככל הנראה עדות להידרדרות שלו לשימוש בהרואין. השיר נולד בכלל כג'ינגל בחירות עבור הפסיכולוג טימותי לירי, שרץ לתפקיד מושל קליפורניה במטרה לקדם את השימוש בסם ה-LSD. על הקשר בין עולם הסמים הפסיכדליים לבין מוזיקת הרוק של אותם ימים ניתן לקרוא בהרחבה בכתבה שפורסמה לרגל ציון 50 שנה לפסטיבל וודסטוק, אך בכל מקרה זו תהיה ההזדמנות האחרונה של לנון לכתוב שיר פוליטי תחת המטריה של הביטלס, והוא קפץ על ההזדמנות.

      השיר, ששואב השראה ישירה מהמוזיקה של צ'אק בארי, נפתח בשורה "Here come old flat-top" שנלקח באופן ישיר מתוך שירו של בארי, "You Can't Catch Me". המטרה של לנון הייתה להביע בצורה של ציטוט מוזיקלי את הערכתו למוזיקאי שהעריץ, אלא שההצדעה הצנועה הזאת עלתה לו ביוקר. מוריס לוי, המוציא לאור של השיר המקורי, תבע את לנון על הפרת זכויות יוצרים. לוי ולנון הסכימו על פשרה, לפיה לנון יקליט אלבום קאברים של שירי רוקנ'רול, מתוכם לפחות שלושה שלהם זכאי לוי לתמלוגים. לנון עמד בצד שלו בהסכם, במה שהפך להיות אחד מרגעי השפל בקריירה שלו. לוי הוציא לאור את האלבום "שורשים" שלנון הקליט עבורו במכירה טלפונית בלבד - באמצעות פרסומות מביכות במיוחד ששודרו ברחבי ארצות הברית. לנון עצמו תבע את לוי בעקבות התשדירים, ניצח, והוציא את האלבום מחדש תחת השם "רוקנ'רול" - לא לפני שגנז את השירים שהיו מניבים רווח למוריס לוי, שאחרי כל התביעות האלה מצא את עצמו בכלא.

      השיר הפותח של האלבום האחרון של הביטלס

      לנון תרם לאלבום גם את "Because" המופלא, שמבוסס על סונטת אור הירח של בטהובן. "יום אחד יוקו ניגנה יצירה של בטהובן על הפסנתר… שאלתי אותה: 'את יכולה לנגן את זה מהסוף להתחלה?' והיא עשתה את זה", הסביר לנון והוסיף שהוא כתב את המילים הכי פשוטות סביב הפנטזיה הזאת. ג'ורג', פול וג'ון ביצעו יחד בהרמוניה מושלמת את קטעי השירה, כאשר כל אחד מהם מבצע את השיר שלוש פעמים באופן מדויק - כדי ליצור תחושה של תשעה קולות. שלושתם הודו שזו הייתה המשימה הכי קשה שהייתה להם כזמרים בכל הקריירה.

      הריסון תרם כאמור את "Here Comes The Sun" כמין בריחה מהבעיות הכלכליות של הלהקה. "נמאס לי לראות כל היום רואי חשבון ועורכי דין במשרדים של אפל", הוא הסביר, "אז פשוט נסעתי לאחוזה של אריק קלפטון, ישבתי בחצר וראיתי את השמש עולה וזה מילא אותי באופטימיות". השיר השני שכתב וביצע באלבום הוא "Something", אותו הכתיר פרנק סינטרה לשיר האהבה היפה ביותר של המאה ה-20. סמכו על פרנקי שאם יש דבר אחד שהוא מבין בו זה שירי אהבה. אלא שמעבר למתקתקות של המילים שהוקדשו לאשתו פאטי בויד (עליה גם יכתוב בעתיד אריק קלפטון את "Layla" ו-"Wonderful Tonight"), מדובר ביצירה מוזיקלית מורכבת ועשירה, כמו שרק הביטלס יכולים לכתוב. עבודת הבס של מקרטני בשיר לא פחות ממושלמת, ולא מעט גיטריסטים הלכו לאיבוד בניסיון לשחזר את מבנה האקורדים המסובך של הריסון. מדובר באחד השירים הקליטים בהיסטוריה, למרות שאין בו פזמון של ממש, או איזה ריף גיטרות מדבק - וזה אולי בעצם מה שהופך אותו לכל כך מיוחד.

      מי שקצת הולך לאיבוד בצד הראשון של האלבום הוא פול מקרטני, שתרומתו מסתכמת בשני שירים. "Oh Darling" הראוי, שבמשך שנים ג'ון לנון טען, ובצדק, שהיה עדיף אם פול היה נותן לו לשיר אותו, מכיוון שהשיר התאים יותר למנעד הקולי שלו. השיר השני הוא "Maxwell's Silver Hammer", שנחשב בעיני רבים לשיר הגרוע ביותר שמקרטני תרם לביטלס. העיתונאי הבריטי איאן מקדונלד תיאר את השיר כ"דוגמה הכי טובה לסיבה שהביטלס התפרקו". ג'ון לנון כל כך שנא את השיר, שהוא סירב להשתתף בהקלטות שלו. ג'ורג' הריסון אמנם השתתף בהקלטות השיר, אבל במשך שנים נתן את השיר כהוכחה למעמד הנמוך שלו בתוך ההיררכיה של הביטלס. ברגע הזה בזמן, ג'ורג' הבין שיכולותיו ככותב שירים לא נופלות מאלה של מקרטני, והדרך היחידה שלו להוכיח את זה היא לצאת לדרך עצמאית.

      ג'ורג' ורינגו עובדים על שיר הסולו שרינגו תרם לאלבום באולפני אפל, מתוך צילומי הסרט Let it Be

      וכן, היה שם גם את שיר הילדים החמוד של רינגו על התמנון והגינה שלו. כזכור, המתופף החליט לעזוב את הלהקה בזמן ההקלטות על האלבום הלבן. כדי לשכנע אותו לחזור, שאר חברי הלהקה הסכימו שהוא יתרום שיר אחד פרי עטו לכל אלבום עתידי שלהם. זה היה המחיר שהם היו צריכים לשלם, והתוצאה לא הייתה גרועה ממש (סולו הגיטרה של ג'ורג' באמצע מצדיק את קיומו לכל הפחות), אבל לאור הקלאסיקות שנשארו בחוץ, מדובר בבזבוז מקום.

      "זה היה קסום. היו שם רגעים נעימים של אהבה ואכפתיות בין ארבעה בני אדם. חדר מלון פה ושם. קרבה מדהימה ואמיתית. ארבעה גברים שפשוט אהבו אחד את השני. זה היה מסעיר"
      (רינגו סטאר, 1995)

      50 שנים אחרים צאתו לאור, ולמרות שלל הלהיטים הגדולים שהוא מכיל, "אבי רואד" תמיד יהיה האלבום עם "המחרוזת הארוכה". המחרוזת בת ה-16 דקות מורכבת מ-8 שירים קצרים, אותם עיבדו פול מקרטני וג'ורג' מרטין לתוך יצירה ארוכה אחת. ג'ון לנון מאוד לא אהב את הרעיון והמשיך לטעון שאבי רואד הוא אלבום אוברייטד עד יום מותו, למרות שתרם בעצמו לקטע שלושה שירים לא גמורים משלו. "אני חושב שאופרת הפופ הזאת שמילאה את הצד השני של האלבום הייתה פשוט זבל", הוא צוטט ב-1970, "אלה סתם חלקים לא גמורים משירים שתפרו בכוח יחד. היו כמה שירים טובים בצד הראשון של האלבום, אבל בסופו של דבר לא היו לו חיים משל עצמו".

      גרסה משוחזרת של "המחרוזת הגדולה" של אבי רואד, כפי שנשמעה לפני השינויים

      הקטע האחרון במחרוזת נקרא "The End", והוא מציג סולו מכל אחד מחברי הלהקה, כולל סולו התופים היחיד שרינגו סטאר הקליט בקריירה הארוכה שלו. אפשר להבין כיצד השתרשה האגדה לפיה הביטלס ידעו שהם מקליטים את האלבום האחרון בקריירה שלהם כשמאזינים לקטע בעל השם המפורש "הסוף", כולל המילים המבלבלות שמקרטני שר: "ובסוף, האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה עושה". תזמורת של 30 נגנים הגיעה לאולפני אבי רואד כדי להוסיף את צליל הרקע שמסיים את השיר. הבדיחה הקבועה באולפני אבי רואד טוענת שאלה היו 15 השניות הכי יקרות שהוקלטו אי פעם באנגליה.

      בגרסה המקורית של המחרוזת, בין שני השירים הקצרים של ג'ון לנון "Mean Mr. Mustard" ו-"Polythene Pam" הופיע שיר קצר של מקרטני בשם "Her Majesty", שכלל רק את מקרטני מנגן על גיטרה אקוסטית ושר מילות אהבה ילדותיות על הוד מעלתה. אחרי ששמע את המחרוזת במלואה, מקרטני החליט לגנוז את הקטע שלו, וביקש מטכנאי ההקלטות ג'ון קורלנדר "לחתוך את השיר ולזרוק אותו לפח". קורלנדר חתך את סליל ההקלטה ידנית בנוכחותו של מקרטני, והאחרון יצא מהחדר. אלא שהטכנאי הצעיר קיבל הוראה מפורשת מהמנהלים ב-EMI לעולם לא לזרוק שום קטע מוזיקלי של הביטלס לפח, ולכן הוא הדביק את הסליל בחזרה בסוף ההקלטה, במטרה לגנוז את הקטע אחרי המיקס הסופי. יום לאחר מכן, המחרוזת הושמעה לחברי הלהקה במלואה, ולאחר 20 שניות של שקט בסיום, הופיע משום מקום הקטע הגנוז. הלהקה, לרבות מקרטני, אהבה את ההפתעה הזאת, והחליטה להשאיר את השיר הקצרצר (23 שניות) באלבום כ"רצועה נסתרת" שלא מופיעה בסדר השירים שהופיע על עטיפת האלבום. גם ברגעים האחרונים שלהם הביטלס המציאו עוד משהו לפני כולם.

      "זו הייתה הפתעה, וזה התאים לנו בול", הסביר מקרטני לימים, "הסוף של האלבום היה כל כך פומפוזי ודרמטי, ואז פתאום הגיעה הקטע הקצרצר והאופטימי הזה ושינה את הכיוון של הכל. זה היה לא מתוכנן, כמו הרבה דברים שקרו לנו במהלך השנים בביטלס. המזל האיר לנו פנים במובן הזה".

      גם 50 שנים אחרי, זו עדיין אחת התמונות המפורסמות בהיסטוריה

      הביטלס "Abbey Road" (יח"צ)

      "תמיד הייתה אפשרות שנמשיך יחד. זה לא שישבנו באולפן ואמרנו לעצמנו: 'הנה, זה האלבום האחרון. זה השיר האחרון. זה הטייק האחרון'"
      (רינגו סטאר, 1995)

      הלהקה תכננה לקרוא לאלבום בשם "אוורסט", על שם הסיגריות שעישן טכנאי הקול האגדי של הלהקה, ג'ף אמריק, שחזר לעבוד עם הלהקה אחרי שנטש במהלך ההקלטות של האלבום הלבן. הרעיון היה שחברי הלהקה יטוסו להימלאיה ויצטלמו על רקע ההר הגבוה בעולם לצורך עטיפת התקליט. אלא שאף אחד מחברי הלהקה לא באמת רצה לטוס עד לטיבט בשביל להצטלם, ולבסוף היה זה פול מקרטני שהציע: "למה שלא נקרא לאלבום 'אבי רואד' על שם האולפנים שלנו ופשוט נצטלם פה מחוץ לאולפן?". והשאר היסטוריה.

      התמונה של ארבעת חברי הלהקה חוצים את מעבר החציה ומתרחקים - סימבולית ופיזית - מאולפן ההקלטות שלהם, הפכה לאחת המפורסמות והמצוטטות ויזואלית בהיסטוריה. מדי יום, גם חמישים שנים אחרי, עשרות בני אדם עוצרים את התנועה ברחוב הלונדוני הקטן כדי להצטלם כשהם עושים את הפעולה האנושית הכל כך בנאלית: חוצים את הכביש.

      האלבום יצא לאור ב-26 בספטמבר 1969, וכבש את פסגות מצעדי המכירות ברחבי העולם. למרות שנולד באחת השנים הכי פוריות ויצירתיות בתולדות המוזיקה, ולמרות שיצא לאור שלושה חודשים לפני סוף השנה, זה היה האלבום הנמכר ביותר בבריטניה בשנת 1969. בארה"ב הוא היה אחד מחמשת האלבומים הנמכרים ביותר של שנת 1969 וגם של שנת 1970. זה היה האלבום הכי מצליח של הביטלס, והראשון שמכר יותר מ-10 מיליון עותקים.

      פסטיבל המוזיקה והשלום של טורונטו, הרגע בו ג'ון לנון הבין שהוא רוצה לעזוב את הביטלס

      התחושה הייתה שלביטלס יש עוד הרבה מה לתת לעולם. ההצלחה הגדולה של האלבום, כמו גם האווירה הטובה בזמן ההקלטות וההחלטה להשוות את מעמדו של ג'ורג' הריסון בלהקה לזה של לנון ומקרטני היו אמורים להספיק בשביל לגרום ללהקה להתאחד שוב. אלא ששבועיים לפני צאתו לאור של האלבום הוזמן ג'ון לנון לפסטיבל השלום בטורונטו. בפסטיבל היו אמורים להופיע כמה מהמוזיקאים האמריקניים האהובים על לנון, ביניהם צ'אק ברי, ג'רי לי לואיס ובו דידלי, כמו גם להקת הדלתות שהחלה לגבש סביבה עדת מעריצים בשני צדי האוקיינוס. ג'ון הוזמן להתארח כצופה בפסטיבל למטרות יחסי ציבור, אך הבין בטעות שהוא הוזמן להשתתף במופע, ולכן הגיב להפתעת המארגנים: "תשמרו לי מקום, אני רק צריך כמה ימים כדי לארגן לעצמי להקה".

      לנון ארגן לעצמו להקה, וזאת לא הייתה הביטלס. "הפלסטיק אונו בנד" הוקמה בספונטניות וכללה בתוכה שמות גדולים כמו אריק קלפטון על הגיטרה (אחרי שג'ורג' הריסון סירב לטוס לקנדה), המתופף אלן וויט מלהקת יס והבסיסט קלאוס פורמן מלהקת מנפרד מן (שגם עיצב את העטיפה של "ריבולבר" של הביטלס). ב-12 בספטמבר ג'ון לנון עלה לבמה מול 100 אלף צופים נלהבים, והמראה הזה של ים המעריצים עשה לו משהו. עוד לפני שניגן תו אחד כבר החליט שהוא הולך לפרק את הביטלס, ולצאת לדרך חדשה יחד עם יוקו. שמונה ימים לאחר מכן, ב-20 בספטמבר, באותו יום שבו חתמו על הארכת החוזה שלהם עם חברת התקליטים - לנון הודיע לחברי הלהקה שהוא עוזב.

      "זה טבעי. זה לא אסון גדול. כולם מדברים על זה כאילו זה סוף העולם. זו סך הכל להקת רוקנ'רול שהתפרקה. זה לא משהו חשוב. ויש לכם את כל התקליטים הישנים אם מתחשק לכם לשקוע בנוסטלגיה"
      (ג'ון לנון, 1970)

      חברי הלהקה, כמו גם מספר מנהלים מקורבים בחברת אפל, החליטו לשמור את עזיבתו של לנון בסוד. הלהקה עדיין התחייבה להוציא לאור את האלבום "Let it Be", כמו גם את הסרט שליווה אותו, שהפצתם נדחתה בגלל שהלהקה העדיפה להוציא קודם את "אבי רואד". אלא שבמקביל חברי הלהקה החלו לעבוד על אלבומי הסולו שלהם. באופן רשמי, חברי הלהקה הודיעו שקריירות הסולו שלהן לא אמורות לפגוע בהמשך הדרך של הלהקה. זה היה שקר.

      שער מהדורת הערב של "המירור" לאחר הריאיון של פול מקרטני עם עצמו

      שער המירור: פול עוזב את הביטלס (צילום מסך)

      שבוע לפני יציאת אלבום הבכורה שלו, "מקרטני", החליט פול לשלוח לכלי התקשורת ריאיון שערך עם עצמו לצורך קידום מכירות לתקליט. בין השאר, מקרטני שאל את עצמו אם הוא מתכנן להקליט עוד אלבומים עם הביטלס - וענה בשלילה. בנוסף, הוא טען שהוא לא רואה אפשרות לשיתוף פעולה עם ג'ון לנון בעתיד. במילים אחרות: פול מקרטני הודיע לעולם, בדרך גמלונית במיוחד, שהביטלס כבר לא קיימים.

      עיתוני הערב באנגליה מרחו על השער שלהם את אותה הכותרת: "פול עוזב את הביטלס". כתגובה לסערה שחברי הלהקה יצרו, קצין העיתונות של חברת אפל שחרר לעיתונות את ההודעה המוזרה הבאה: "היום הוא ה-10 באפריל 1970. האביב כאן. לידס תפגוש את צ'לסי בגמר הגביע האנגלי ורינגו, ג'ון, ג'ורג' ופול חיים, בריאים ומלאי תקווה. כדור הארץ ממשיך להסתובב על צירו, וגם אנחנו, וגם אתם. כשהסיבוב ייפסק, אז נתחיל לדאוג. לא לפני. עד אז, הביטלס עדיין חיים ובריאים והקצב ממשיך. הקצב ממשיך".

      "הביטלס קיימים מחוץ לקיום שלי. אני לא באמת החיפושית ג'ורג'. החיפושית ג'ורג' זו חליפה שלבשתי פעם לאיזה אירוע, ועד סוף חיי אנשים עשויים לראות את החליפה הזאת ולהתבלבל בינה לביני - אבל הביטלס ימשיכו להתקיים גם הרבה אחריי"
      (ג'ורג' הריסון, 1999)

      ביום האחרון של שנת 1970 תקע פול מקרטני את המסמר האחרון בארון הקבורה של הביטלס, כשהגיש תביעה נגד שלושת חברי הלהקה האחרים, כמו גם נגד חברת אפל, במטרה לסיים את השותפות העסקית. "זאת חתיכת טראומה", סיפר מקרטני בביוגרפיה שלו מ-1997, "כאילו שזה לא היה מספיק שהביטלס התפרקו, יצא שאני הפכתי את החבורה הנחמדה הזאת, את שלושת החיפושיות האחרות, את החברים הכי טובים שהיו לי בחיים - לאויבים שלי. מאז שהייתי ילד הייתי חלק מהלהקה הזאת. אני גדלתי בתוכה, התבגרתי בתוכה. זה היה בית הספר שלי, המשפחה שלי, החיים שלי. אבל לא הייתה לי ברירה, זה היה או זה או לראות את כל מה שעבדנו עליו כל השנים מאז שהיינו ילדים יורד לטימיון".

      ברגע אחד, חברי הילדות שנפגשו בתיכון והיו בלתי נפרדים למשך עשור, הפכו לאויבים של ממש (צילום: AP)

      להקת הביטלס (AP)

      הסיבה הרשמית לתביעה הייתה שיתוף הפעולה של שלושת חברי הביטלס האחרים עם המנהל העסקי אלן קליין, ממנו פול מקרטני סלד. מקרטני רצה להגן על הנכסים החומריים שלו, והוא אכן זכה בתביעה הזאת - אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. עצוב לחשוב שהמוזיקאים הגדולים ביותר של המאה ה-20 הפסיקו לעבוד יחד בגלל כסף. קשה לקלוט שהאנשים המוכשרים האלה היו אנושיים, בדיוק כמו כולנו.

      "אף אחד לא יודע באמת מה הסיפור של הביטלס חוץ מארבעה אנשים", סיכם פול מקרטני את הסיפור של הלהקה הגדולה בהיסטוריה במשפט אחד. אבל ייתכן שהסיפור של הביטלס כבר הפך לגדול יותר מארבעת החברים שבה. זה הסיפור של הסיקסטיז. הסיפור של ההורים שלנו ושל הסבא והסבתא שלנו וגם של הילדים שלנו. זה הסיפור של מוזיקה שחוצה גבולות ומעוררת מהפכות. זה הסיפור של הגשמת חלומות. כל עוד יש בעולם ילדים שחולמים להקים להקה עם חברים שלהם מבית הספר, הסיפור של הביטלס לעולם לא ייגמר. הוא יימשך הרבה אחרינו. שם, כאן ובכל מקום.

      "שדות תותים", האנדרטה לזכרו של ג'ון לנון בסנטרל פארק ניו יורק (צילום: AP)

      ניו יורק מציינת 70 להולדתו של ג'ון לנון (AP)

      אפילוג

      דמיינו את זה. רבע מיליון בני אדם מגיעים לבניין מגורים בטבורה של עיר גדולה. והעיר הזאת, זאת שבאמת אף פעם לא ישנה ואין לה הפסקה - נעצרת. זו לא הייתה הפגנה או מחאה מאורגנת, זה היה ככל הנראה פשוט ניחום האבלים הגדול בהיסטוריה.

      זה מה שקרה אחרי הרצח של ג'ון לנון, שאירע ב-8 בדצמבר 1980. ההמונים התאספו בכניסה הדרומית לבניין הדקוטה, שם נורתה "החיפושית" לשעבר, ומשם הם זלגו במשך ימים אל תוך סנטרל פארק במה שנראה כמו הלוויה ענקית. היו שם המון דמעות, אבל גם המון כעס על הטיפשות הגדולה שיש באלימות, שהביאה לקטיעת חייו של אדם שהקדיש את רוב חייו הבוגרים כדי להטיף נגד אלימות.

      האמריקנים למדו על הרצח של ג'ון לנון במהלך משחק פוטבול

      כולם זוכרים את שתי היריות בגב שהביאו לסוף חייו של לנון, אבל מעטים זוכרים או יודעים בכלל שחייו התחילו ממקום כל כך נמוך, שעיצב למעשה את כל אישיותו ויצירתו. לנון נולד למשפחה ממעמד הפועלים בליברפול ב-1940, תחילת מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה שבה מאוד לא היה מומלץ להיות במעמד הפועלים בליברפול. במילים אחרות, הוא נולד למשפחה חסרת אמצעים, או פשוט יותר: הוא היה עני. מאוד עני.

      אביו היה בצי הסוחר והיה בלב ים בזמן שג'ון נולד. הוא גדל בבית עם אמו, ושניהם חיו מצ'קים שאביו היה שולח מפה לשם. בגיל 4 הפסיקו התשלומים להגיע. אביו לא היה גיבור של מעמד הפועלים. עם קשר או בלי, אמו נכנסה להיריון מגבר אחר. בגיל 6 הוא עבר לגור עם דודתו, בזמן שאמו הקימה משפחה נפרדת בלעדיו. הוא כתב על אמו את אחת השורות הכי מצמררות והכי קשות לתרגום אי פעם: "Mother you had me but I never had you".

      למזלו של ג'ון (ושל שאר חברי הביטלס) לאחר מלחמת העולם השנייה נערכה באנגליה רפורמה במערכת החינוך, לפיה ילדים שעוברים מבחן קבלה מטעם המדינה (נקרא באותם ימים "מבחן ה-11 פלוס") יכולים להתקבל לבתי ספר של ילדי המעמד הגבוה בתשלום מסובסד. הילדים ג'ורג', ג'ון ופול עברו את המבחן והתקבלו לבתי ספר יוקרתיים יחסית, כאלה שההורים שלהם לעולם לא היו יכולים לממן - הם למדו שם בין השאר אמנות מודרנית, דבר שישפיע על כל מהלך הכתיבה והיצירה שלהם בתור הביטלס.

      הילד ריצ'רד סטארקי, המוכר יותר בכינוי "רינגו", לא עבר את המבחן, ונאלץ להיכנס לעולם העבודה בגיל 15. משפחתו הייתה כל כך ענייה, עד כדי כך שהוא לא יכול היה לרכוש לעצמו מעיל לחורף הצפון-אנגלי האכזרי. זאת הסיבה שהוא ביקש למצוא עבודה בתור עובד תחזוקה בתחנת הרכבת המקומית, מכיוון ששמע שהעובדים בתחנה מקבלים מעיל.

      פסלו של ג'ון לנון הצעיר בליברפול, מחוץ למועדון הקאברן, שם החלו הביטלס את דרכם (צילום: AP)

      חגיגות 50 שנה לאלבום סרג'נט פפר של הביטלס בעיר ליברפול (AP)

      הייתה זו דווקא הילדות הקשה של לנון והעובדה שלא גר עם אמו (למרות שעדיין נהג לבקר אותה, והיא אף הייתה זו שעודדה אותו לנגן על גיטרה) שהפכה אותו לאחד הפמיניסטים הבולטים בזמנו. בריאיון שערך שלושה חודשים לפני מותו הוא סיפר: "היו חמש נשים שהיו כל המשפחה שלי. חמש נשים חזקות, חכמות ויפות. חמש אחיות. אחת מהן הייתה במקרה אמא שלי, אבל היא פשוט לא הייתה יכולה להתמודד עם החיים. היא הייתה הבת הצעירה במשפחה והיה לה בעל כזה שברח לים והייתה מלחמת עולם והיא לא יכולה להתמודד גם איתי, ובסוף מצאתי את עצמי חי עם אחותה הגדולה. הנשים האלה היו מדהימות, וזו הייתה ההשכלה הפמיניסטית הראשונה שלי, בזכותה יכולתי לחדור לתוך המוח של כל שאר החבר'ה". כמה פמיניסט ג'ון היה? אחרי החתונה עם יוקו הוא ביקש לשנות רשמית את שמו לג'ון אונו - אך מכיוון שהמערכת הבירוקרטית הבריטית לא אישרה לגברים לבטל שם שקיבלו בלידה (לעומת נשים), הוא נאלץ לרשום את השם "אונו" כשמו האמצעי. כשנולד בנם המשותף שון, ג'ון הודיע על פרישה מעסקי המוזיקה, והפך ל"עקר בית" למשך חמש שנים, וגידל את שון בעצמו בזמן שיוקו המשיכה לעסוק ביצירתה.

      כנער הוא לא מצא את עצמו. אצל חברי ילדותו העניים הוא נתפס כמתנשא שהלך ללמוד עם העשירים, בעוד הילדים העשירים ממש לא התכוונו להסתובב עם "האספסוף" ממעמד הפועלים, וגם ההורים השמרנים של ילדי מעמד הביניים חששו שהילדים שלהם יסתובבו איתו. האגדה מספרת שאביו של פול מקרטני ממש התחנן בפניו לא להצטרף ללהקה עם לנון, אותו החשיב לעבריין ש"יסבך אותנו בצרות". מצד שני, גם מימי, הדודה שאימצה את לנון לביתה - לא אהבה שמקרטני הצעיר הגיע לבקר - ומאותן סיבות בדיוק.

      בגיל 18, בזמן שלמד בקולג' לאומנויות, הוא כתב את השיר הראשון שלו. הוא נזרק מבית הספר שנה לפני סיום לימודיו, אבל זה רק הוסיף לתדמית "המורד" ו"השונה" שתידבק אליו למשך כל חייו. מתישהו הוא יגיד שהוא גדול יותר מישו, כשמסתכלים על כל מסלול חייו, על מותו הטראגי ועל הדרך בה אנשים זוכרים את מותו - לא בטוח שהוא טעה.

      בבוקר של ה-8 בדצמבר 1980 הגיעה הצלמת המפורסמת אנני לייבוביץ' לביתם המשותף של ג'ון ויוקו כדי לצלם את ג'ון לשער של מגזין הרולינג סטון. אנני, בהוראת עורכיה, התעקשה לצלם את ג'ון בגפו ("אף אחד לא רוצה לראות את יוקו על השער שלנו", הסבירו לה העורכים) - אבל ג'ון סירב, ואמר שאם יוקו לא בתמונה, הוא לא יהיה בתמונה. לייבוביץ' צילמה את התמונה המפורסמת של ג'ון ויוקו, כשהם שוכבים על הרצפה וג'ון ערום, וצמוד לרעייתו בתנוחת עובר. לייבוביץ' עזבה עם התמונה האחרונה של לנון בסביבות השעה 15:30. לאחר מכן הזוג ערך ריאיון רדיופוני לקידום האלבום הטרי "דאבל פנטזי". זה היה הריאיון האחרון שג'ון העניק בחייו. בשעה 17:00 הזוג יצא לאולפן הקלטות כדי להקליט את קטע הגיטרה לשיר חדש של יוקו. מחוץ לבית חיכו מספר מעריצים וביקשו חתימות. ג'ון חתם להם. יוקו לא. אחרי ההקלטות הם חזרו לביתם. בערך בשעה 23:00 מארק צ'פמן, שמוקדם יותר קיבל את חתימתו של לנון, ירה בג'ון לנון פעמיים בגב. לנון הובהל לבית חולים, אך מת בדרך בשעה 23:07 שעון ניו יורק. זו גם הייתה שעת המוות הסופית של החלום לאחד מחדש את הלהקה הגדולה בעולם.