מגילת רות נוגעת במחלוקת הכי קשה וכואבת שלנו. ואני בטוחה שכתבה אותה אישה

אח, שבועות, שבועות. סוף סוף חג של קונצנזוס, שכולנו, בני כל הקבוצות והזרמים, מסכימים עליו. בגדים לבנים, סלסלות ביכורים, מאכלים חלביים, לימודים ליליים - היש בלוח השנה שלנו מועד מאחד יותר מזה?

צר לי לאכזב אתכם, קוראיי היקרים, אך לנו, היהודים, תמיד יש על מה לריב. וחג השבועות, בניגוד לדימוי "שבת אחים גם יחד" שלו, נושא עימו את המחלוקת הכי קשה בתרבותנו. כן, באמת, אני לא מגזימה. המחלוקת הזו איימה בעבר על עצם קיומנו כעם, וממשיכה לקרוע אותנו לגזרים גם היום.

מגילת רות, שנבחרה לייצג את חג השבועות, מתעתעת כמוהו. הסיפור שלה חושף את שורשיה של אותה המחלוקת, אבל ברמזים דקים, שרק מי שבקיאים בתקופת שיבת ציון יכולים לפצח.

וידוי: קשה לי לתמצת תקופה שאני כותבת עליה רומן מזה ארבע שנים ושקועה בה מבוקר עד הליל. אך אנסה לעשות זאת הכי בקצרה שאצליח. הנה לפניכם קיצור תולדות שיבת ציון.

לפני כאלפיים וחמש מאות שנים תם עידן בית דוד. צבא בבל הבלתי מנוצח חיסל את פרפורי ההתנגדות האחרונים בירושלים, החריב את העיר ושרף את בית המקדש. היהודים שלא נהרגו הוגלו מיהודה. אך לא כולם. היו יהודים שהמשיכו לחיות בארץ תחת שלטון זר.

כעבור יובל שנים בא לשכונה בחור חדש, כורש מלך פרס, כבש את כל הארצות שהיו תחת השלטון הבבלי, כולל יהודה, וקרא ליהודים לשוב אל ארצם ולבנות מחדש את מקדשם. הייתי רוצה לספר לכם שהגולים המעטים שנענו לקריאתו של כורש נפלו על צוואר אחיהם שנשארו בארץ. זה כל כך הגיוני. כל כך מתבקש. אבל יצר הפלגנות הבלתי נלאה שלנו, היהודים, לא פסח גם על ימי שיבת ציון. השבים והנשארים נעשו במרוצת הזמן שונים, ובמקום להגיד בהשלמה שככה זה כשחיים עשרות שנים בנפרד ולנסות שוב להיות עם אחד, כל קבוצה התבצרה בתוך עצמה והאמינה שהיא, ורק היא, עם ישראל האמיתי.

נשמע מוכר? אין לכם מושג עד כמה.

ההבדלים בין שני חלקי העם לא התבטאו רק בלבוש, שפה, מבטא וכתב, אלא גם בקיום המצוות. ההלכה טרם נולדה אז, ודאי לא השולחן ערוך, אך היו חוקי תורה והיו כוהנים שידעו לקרוא אותם וקיבלו את הסמכות לפרשם. אבל, וזה אבל גדול, כל קבוצה התמודדה עם אתגרים אחרים ולכן פירשה את התורה אחרת.

התהום העמוקה ביותר בין השבים לנשארים נפערה סביב חוקי הנישואים. כל עוד בני ישראל היו הרוב, נישואים לנוכריות נחשבו לדבר מובן מאליו. כמה מהאימהות הכי חשובות בתורה היו גויות: תמר הכנענית (אשת יהודה), אסנת המצרית (אשת יוסף), ציפורה המדיינית (אשת משה), ועוד ועוד. יש אמנם בסיפורי התנ"ך נישואים מעורבים שעוררו התנגדות (מנוח ואשתו נזפו בשמשון על חיבתו היתרה לפלשתיות), אך רוב הנוכריות שנישאו לעברים עזבו מאחוריהן את עמן ונטמעו בעם ישראל. כדברי המזמור המפורסם בתהילים על נישואי המלך: שִׁמְעִי־בַ֣ת וּ֭רְאִי וְהַטִּ֣י אָזְנֵ֑ךְ וְשִׁכְחִ֥י עַ֝מֵּ֗ךְ וּבֵ֥ית אָבִֽיךְ. תשכחי, אומר לה המשורר, אם תשכחי תהיי אשת מלכנו ובת עמנו.

אבל אחרי חורבן בית המקדש היחס לנוכריות משתנה. בעצם מתהפך. היהודים שגלו לבבל נעשו בבת אחת מיעוט והבינו שאם הם יישאו בבליות הם אלה שייטמאו בעמן וישכחו את עמם. רק פרשנות שאוסרת על נישואי תערובת בשם התורה יכולה להציל אותם מהתבוללות.

זה מה שהיה בגולת בבל, בסדר, אבל אנחנו עוסקים כעת בתקופת שיבת ציון. האם הגולים ששבו ארצה שינו את פרשנותם לתורה וחזרו לשאת נוכריות? לא ולא. ההתנגדות לנישואי תערובת נשארה על כנה, ואפילו התחזקה. למה? אולי משום שכוח השמרנות חזק מכוח השינוי, אולי משום שיהודה התמלאה בבני עמים זרים והשבים הרגישו שהם עדיין מיעוט ואיום ההתבוללות לא התפוגג, ואולי משום שהנשארים נתפסו בעיניהם כקבוצה יריבה והם לא יכלו להרשות לעצמם לקבל את מנהגיהם ולשאת כמוהם נוכריות. כך או כך, הנושא הזה, שהיה מוקד המריבה העיקרי בין שתי הקבוצות כבר בגל העלייה הראשון בימי כורש, הפך לחומר נפץ בגל העלייה השני בימי עזרא ונחמיה.

עזרא הכוהן, שעמד בראש השבים מטעם מלך פרס (נינו של כורש), ציווה עליהם לגרש את נשותיהם הנוכריות ואת הבנים והבנות שנולדו מהן. לא מאמינים לי שעזרא ציווה דבר כזה? הנה הציטוט, מילה במילה: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם (בעצם למה שלא תאמינו לי? דברים כאלה מתרחשים גם בימינו). תשאלו: למה עזרא ציווה לגרש? למה לא לגייר? התשובה פשוטה, אך רוב קוראי התנ"ך בימינו לא מודעים לה: הפטנט של גיור נוצר לפחות חמש מאות שנים אחרי עזרא. אין בתנ"ך גיור! כשהתורה אומרת "גר" היא מתכוונת לנוכרי שמתגורר בארץ ("גר תושב"), ולא גוי שהפך ליהודי ("גר צדק").

ובחזרה לסיפור: השבים ישבו רועדים מול עזרא (וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים). בהתחלה הם ניסו לדחות את גזירת הגירוש בתירוצים מפוקפקים של מזג אוויר ועיסוקים דחופים יותר. אבל כשעזרא איים להחרים את רכושם, הם הבינו שהוא רציני והציעו להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את שושלות היוחסין שלהם. אני לא יודעת כמה בעלים באמת גירשו את נשותיהם ואת ילדיהם. סוף הסיפור מעורפל. אבל ניסיוננו העשיר עם ועדות חקירה ועם מבקרי מדינה מלמד שזו דרך בדוקה ויעילה לסילוק בעיות בוערות מסדר היום הציבורי.

בין ההמונים שישבו רועדים מול עזרא הייתה אשה אחת, חסרת שם ולא מוכרת, שהתנגדה לחוק הגירוש. אבל מי היא בכלל? אין לה חיילים, אין לה סמכות, אין מאחוריה מלך שייתן לה גיבוי, היא לא יכולה לאיים על עזרא. שום כוח לא עומד לרשותה, אין לה נשק. בעצם יש: המילים. נשקן היחיד של הנשים בחברה פטריארכלית. האישה הזו, גיבורת ספרי, יודעת לספר סיפורים ויודעת גם לכתוב סיפורים. וזה כבר באמת חריג. סופרת מלפני 2,500 שנה?

החוקרים סבורים שמי שכתב את מגילת רות הוא גבר, אבל אני יודעת שהיא אשה. ויודעת שהיא מן הנשארים. ויודעת שבעלה מן השבים. ויודעת שחוק הגירוש מאיים להרוס את חייה (בזה שהיא אישה אני באמת בטוחה, כל יתר ה"יודעת" ממחיש מה קורה לי כשאני מתאהבת בדמויות הספרותיות שלי).

לא אגלה לכם כיצד הסופרת המוכשרת להדהים של מגילת רות התוודעה לסיפור על האלמנה המואבית הצעירה שחיה בתקופת השופטים - 700 שנים לפניה - והלכה עם חמותה ליהודה למרות שידעה שיהיו לה שם חיים קשים מנשוא. זו החידה הכי מותחת בספרי. ולא, אני לא עושה לו קידום מכירות, ייקח לי עוד הרבה זמן לכתוב אותו.

הסופרת של מגילת רות מספרת לנו בלחש, בשקט, במרומז, שהמואבייה הצעירה השתייכה לשכבה החברתית הנמוכה ביותר בחברה התנ"כית: גם אלמנה, גם נוכרייה, גם ענייה וגם בלי בנים. איזה סיכוי יש לה? אך אלוהים הפגיש אותה עם גבר יהודי חזק ועשיר שפרש עליה את חסותו ואף ביקש לשאתה. וזקני יהודה פתחו בפניה את זרועותיהם ואמרו לו: יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל.

זהותה של רות המואבייה מתבררת רק בסוף הסיפור: אם סבו של דוד המלך. בכך בעצם צועקת הסופרת לעזרא: אילו המנהיגים בתקופת השופטים היו בדלנים כמוך, דוד המלך לא היה נולד. ובלי דוד אין ממלכת יהודה, ואין יהודים, ואין גם אותך. אתה עזרא יכול לגרש עכשיו נשים נוכריות בזכות אישה נוכרייה שלא גורשה. מצחיק, אה?

לימים (הרבה הרבה ימים), כשקמו לנו חכמינו, המכונים חז"ל, וחוללו מהפכה שאיפשרה לגויים להצטרף לעם ישראל באמצעות בית דין וטקסים וטבילה, הם תלו עיניהם ברות המואביה. רגע, למה חז"ל בכלל היו צריכים להמציא את הגיור? למה הם לא הלכו בדרכם של הנשארים שהמשיכו לשאת נוכריות כמו אבותינו? התשובה עצובה: היהדות של חז"ל, כלומר היהדות שלנו כולנו, נוצרה מהשבים. אך ורק מהשבים! הנשארים, כמו רוב הקבוצות הדחויות בעם ישראל, לא שרדו.

יהיו שיגידו: זאת ההוכחה שעזרא צדק. הנשארים התבוללו כי הם התחתנו עם נוכריות. אני לא בטוחה שזאת באמת הסיבה. אולי, אני מעיזה לומר, אם השבים לא היו דוחים את הנשארים, אולי הם לא היו מתבוללים (זה מה שאני חושבת גם על פילוג הממלכה ואובדן עשרת השבטים).

אני מעריצה את עזרא. אי אפשר שלא להעריץ אותו. הוא ביצע תיקונים חשובים מאין כמותם שהבטיחו את ההמשכיות שלנו. היהדות של חז"ל, שבזכותה שרדנו כעם חרף כל הסיכויים, נוצרה בהשראתו. אפילו בזכותו. אבל חוק גירוש הנוכריות שלו ניתק את הנשארים מהשבים באופן סופי ומוחלט. בגללו איבדנו את היהודים ששמרו לארצנו אמונים חרף כל המלחמות והאיומים. בגללו הפסדנו את אחינו, נאמני הארץ.

דבריה האישיים של רות לחמותה התפרשו על ידי חז"ל כהצהרת גיור: עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. ומאז, רות, אם המלכות שלנו, היא גם אם הגרים. ושבועות, חג מתן תורה שלנו, הוא גם חג הגרים. כי מי יכול להיות אות ומופת לאהבת התורה אם לא הגרים? זאת הסיבה שהם מצטרפים לעם ישראל, לא? זה מסובך. יש גרים שמצטרפים אלינו כדי להיות חלק מאיתנו, כן. אבל כולנו יודעים שיש גרים שמצטרפים אלינו לא מסיבות לאומיות, דתיות או תרבותיות, ואפילו לא בגלל נישואים ליהודי או יהודיה.

הגיור היה שנוי במחלוקת מרגע לידתו. בית הלל ראו בו שער והקלו על המתגיירים ככל יכולתם, ואילו בית שמאי ראו בו מחסום והערימו בדרכם קשיים אינספור. הקבוצה שניצחה בימי חז"ל היא בית הלל, אבל הוויכוח אודות הגיור נמשך לאורך כל הדורות ועד ימינו. במיוחד בימינו!

המחמירים בגיור טוענים בין היתר כך: כשהיינו חלשים ונרדפים לא כל כך רצו להצטרף אלינו. אבל היום, כשהמדינה המבוססת שלנו מעניקה לאזרחיה חיים טובים יותר משיש לרוב תושבי העולם, האם אנחנו יכולים להסתפק רק במילים עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי ולפתוח את שערינו בפני כל? זה מה שאנחנו רוצים? שאומללי העולם השלישי יבואו למדינת ישראל בהמוניהם ויקבלו אזרחות? והמקלים בגיור טוענים בין היתר כך: כשהיינו חלשים ונרדפים התדפקנו על שערי המדינות המבוססות ולא תמיד נתנו לנו להיכנס. עכשיו תורנו להיות נדיבים ולקבל אלינו את החלשים והנרדפים שרוצים להיות חלק מאיתנו. וטענה נוספת של המקלים: יש בימינו בני ובנות זוג של יהודים שרוצים להתגייר ולהקים משפחה יהודית, אבל הם לא דתיים ולא רוצים להיות דתיים. אם נקבל אותם, יהיו לנו מהם דורות חדשים של יהודים. ואם נערים עליהם קשיים, הם וילדיהם ונכדיהם יהיו גויים. זה מה שאנחנו רוצים? וכי לא איבדנו מספיק יהודים עם יצר הפלגנות שלנו?

הגיור שנוי במחלוקת. אבל רות המואביה נמצאת מעל לכל המחלוקות. איזו מלכה יש לנו! תודה לך, סופרת אנונימית, שכתבת לנו עליה. אם לא את, המלכה המופלאה שלנו הייתה כמו כל כך הרבה נשים גדולות שלא הונצחו ושקעו בתהום הנשייה.