ההילולה של "ברבינהיימר"

השבוע החולף ייזכר בישראל בנסיבות עגומות, אבל בתעשיית הקולנוע יזכרו אותו מסיבות אחרות לגמרי. "ברבי" ו"אופנהיימר" הפכו יחדיו לתופעת תרבות חסרת תקדים, שההישגים הקופתיים שלה התעלו מעל כל הציפיות ורשמו שלל שיאים היסטוריים. נכון לכתיבת שורות אלה, השניים הכניסו ברחבי העולם קרוב ל-700 מיליון דולר, וכמובן שזו רק ההתחלה. אצלנו, למשל, יש ימים בשבוע בהם "ברבי" מוקרן 17 פעמים ביום, כך שהיד עוד נטויה.

בשוק הישראלי, החגיגה לא כפולה, אלא משולשת: ההצלחה של "ברבנהיימר", כפי שכבר נהוג לכנות את הצמד ההוליוודי, לא מפריעה למסיבה של "ההילולה", שכבר עבר את רף רבע מיליון הכרטיסים ונמצא בדרכו הבטוחה לשחזר את ההישג של "לשחרר את שולי" ולמכור מיליון כרטיסים (חשוב להשתמש במונח "כרטיסים" ולא "צופים", כי במקרה של סרטי פולחן שכאלה, הרבה מהקהל צופה בסרט פעמיים או יותר).

המספרים האלה מרשימים גם כי הם מגיעים לאחר בצורת קופתית ארוכה ומייאשת במיוחד. מאז הקורונה, ובעיקר בשנה האחרונה, ספרנו עוד ועוד כישלונות בפרופיל גבוה. שום דבר לא עבד, כולל פרויקטים שנחשבו בעבר למניות בטוחות, כמו סרטי גיבורי-על או סרטי אנימציה של פיקסאר. אפילו 295 מיליון הדולר שדיסני השקיעה ב"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" לא הושיעו. הקהל פשוט לא הגיע, עד שהגיעו "ברבנהיימר" ו"ההילולה".

במשך תקופת הבצורת, גורמים בתעשייה ומי שמסקרים אותה ניסו למצוא סיבות לרצף הכישלונות. ההסברים המקובלים היו האפקט של הקורונה, התחרות מצד הסטרימינג, יוקר המחייה ובמקרה שלנו, גם ההפגנות נגד המהפכה המשפטית. אלה לא היו תירוצים, אלא נימוקים משכנעים לזמנם, אבל בדיעבד, יכול להיות שהם לא זיהו את הבעיה האמיתית.

ייתכן שקודם לכן, הקהל הדיר את רגליו מן האולמות פשוט בגלל שלא התלהב מן המרכולת שהציעו לו. הוא מאס בעיבודים מחודשים, בסרטי המשך, ובתוצרים שנראו לא מזמינים. ברגע שהגיעו סרטים מקוריים (יחסית) ומלהיבים כמו "ברבי" ו"אופנהיימר", הקהל רץ לאולמות, ממש כמו פעם.

אז מה אפשר ללמוד מזה? קודם כל, שלא צריך לפחד מתחרות. שני סרטים מדוברים ומושקעים עלו בו בזמן אבל לא היתה שום קניבליזציה ביניהם. להפך: הם הזינו והפרו אחד את השני. נוסף לכך, ההפצה המשולבת הפכה לקטע, ולא מעט אנשים הלכו לראות אותם בזה אחר זה, כמובן בשביל לדווח על כך במדיה החברתית. הנה מקרה קלאסי שבו דווקא כן עדיף שני ציפורים ביד: מרתון הצפייה בהם הפך לאחד הגימיקים הלוהטים של הקיץ, ואנשים שלא היו טורחים לצפות באף אחד מהם הלכו לראות את שניהם.

ולמה הסרטים האלה כל כך מסעירים את הקהל? הרבה כבר נאמר ונכתב על הסיבות לכך, ובעיקר על מסע השיווק המבריק של השניים. אנסה להציע הסבר נוסף משלי: פרויקט כמו "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" נראה רנדומלי לחלוטין, כי מה פתאום עושים פרק נוסף בסדרה 15 שנה אחרי הפרק הקודם והכושל וכשהריסון פורד בן שמונים. לעומת זאת, "ברבי" ו"אופנהיימר" נראו כמו הסרט הנכון בזמן הנכון.

"ברבי": אמנם כבר עשו בעבר סרטים על בובת ברבי, אבל הם מעולם לא פנו לקהל רחב וחוצה גילאים, ומעולם לא עסקו במותג בצורה פמיניסטית ופרוגרסיבית, משהו שכעת נראה הולם והכרחי מתמיד.
"אופנהיימר": רוברט אופנהיימר יצר את פצצת האטום והעביר את העולם לעידן הגרעיני. מבחינה היסטורית הוא אחת האושיות החשובות בדורנו ומבחינה אישית הוא היה דמות מורכבת ומלאת סתירות. ברור שמגיע לו סרט עלילתי גדול, מה שעדיין לא קרה.

בשני המקרים, אלה סרטים שאם לא היו קיימים, היה צריך להמציא אותם, ובשניהם גם היה לקהל ברור מה הוא הולך לקבל. "ברבי": סרט צבעוני, כיפי ופמיניסטי. "אופנהיימר": דרמה ביוגרפית במשקל של פצצת מימן. שני הסרטים סיפקו את הסחורה.

כמובן שגם הנפשות הפועלות מאחורי המצלמה הועילו. את "אופנהיימר" ביים כריסטופר נולאן, היוצר של "ממנטו", "האביר האפל" ו"דנקרק" בין השאר, ואחד הבמאים היחידים בימינו שהוא ז'אנר בפני עצמו, עם קהל שהולך אחריו בעיניים פקוחות או עצומות. גרטה גרוויג, שכתבה וביימה את "ברבי", רחוקה מלהיות שם כל כך גדול, אבל צברה הרבה הערכה בפרויקטים כמו "פרנסס הא", "ליידי בירד" ו"נשים קטנות" והציוות של יוצרת אינדי כמוה לפרויקט כה מסחרי יצר כלפיו סקרנות. זו, כמו כל שורה אחת בטקסט, חוכמה בדיעבד: אם הסרט היה נכשל היינו מסבירים עכשיו שהקהל לא קנה את החיבור הזה.

ההסברים האלה נכונים במידה מסוימת גם ל"ההילולה", גלגול קולנועי של הסדרה "שנות התשעים", שבעצמה היתה המשך של "שנות השמונים". הקהל ידע בדיוק, אבל בדיוק מה הוא הולך לקבל, וגם חש שיש צורך בזה. נכון, המותג די משומש, וכבר ראינו אותו בטלוויזיה עשרות פעמים, אבל כנציג התרבותי הבולט של ישראל השנייה, הוא מביא לידי ביטוי קולות אחרים, מודרים ומושתקים בתרבות הישראלית, ולכן הוא אירוע חברתי - ושוב, הכרחי.

אם מפלחים את ההישגים של שלושת הסרטים, מגלים עד כמה החברה שלנו מפוצלת ומקוטבת. לפי הנתונים בארצות הברית, שני-שליש מהצופים ב"אופנהיימר" היו בנים ומספר דומה של הצופות ב"ברבי" היו בנות. בישראל אין נתונים שכאלה, אבל סביר להניח שמדובר במספרים זהים.

המפיצים האמריקאים אומרים שציפו לקיטוב מגדרי קיצוני בהרבה, ועדיין - הוא קיים, ומתברר שגם ב-2023 אנחנו מדברים במונחים של "סרטי בנות" ו"סרטי בנים". חבל - בן שלא צופה ב"ברבי", אז ההפסד כולו שלו.

במקרה של "ההילולה", הפיצול הוא לא מגדרי, אלא גיאוגרפי. הסרט ממלא אולמות כמעט בכל פינה בארץ - חוץ מאשר בתל אביב, שם מעדיפים לראות סרט על יהודי אשכנזי כמו אופנהיימר.

בהקשר זה, מעניין לציין עד כמה היהדות נוכחת בשני הלהיטים האמריקאים הגדולים של הרגע - גם ב"ברבי" וגם ב"אופנהיימר".

ב"אופנהיימר", כמעט כל הדמויות הבולטות יהודיות - לא רק הגיבור, אלא גם שותפיו לדרך ואפילו הנמסיס שלו, לואיס סטראוס. השניים מנהלים שיחה על שם המשפחה שלהם ואופנהיימר מדגיש שלעולם לא יוכל להשתחרר מהזהות שלו כשהוא אומר "איך שלא מבטאים את השם שלי, ברור שאני יהודי".

דיאלוגים אחרים עוסקים במתח בין שמירה על הזהות והתבוללות, והדרכים השונים להיות יהודי באמריקה - אחת הדמויות מקניטה את אופנהיימר על כך שאינו יודע יידיש. עם זאת, המדען בהחלט חש שותפות גורל עם בני עמו מעבר לים, והמוטיבציה העיקרית שלו לבניית הפצצה היא הרצון להציל את יהדות אירופה. הוא גם מזכיר שהאנטישמיות מעכבת את מירוץ החימוש של היטלר, שמן הסתם אינו מוכן להיעזר במדענים יהודיים.

כל זה מעל פני השטח. יש בסרט גם ממדים יהודיים עמוקים יותר. נולאן מתמקד כאן בתחושת החרטה של אופנהיימר, שהביא למותם של מאות אלפי יפנים, ונתן לעולם את הכלים להשמיד את עצמו. לו היה נוצרי, אולי הסרט היה מתאר כיצד הוא נכנס לתא וידוי בכנסייה ומבקש מחילה, אבל ביהדות זה לא עובד ככה. תשובה היא תהליך מורכב הרבה יותר, וכך הסרט מתאר אותו: כמסע תיקון פנימי ומתמשך של המדען היהודי, שהיהדות שלו נוכחות בדרמה הביוגרפית הזו, מתחילתה ועד סופה, מבפנים ומבחוץ.

ב"ברבי", היהדות הצהרתית יותר. בשלב מסוים, הסרט מציג את דמותה של רות הנדלר, היהודייה-האמריקאית שהמציאה את הבובה, והיא מתייחסת לברבי בתור הבת שלה - מה שאומר שלפי ההלכה, היא משלנו! חוץ מזה, גרטה גרוויג אמנם לא יהודייה, אבל אמרה בריאיון לקידום הסרט שהיתה רוצה כי חווית הצפייה בו תהיה משולה לסעודת שבת של משפחה יהודייה - חוויה שהיא מכירה היטב, כי החברים הכי טובים של משפחתה בילדותה היו יהודים.

בקיצור, המורשת היהודית חזקה מתמיד בהוליווד, ולפי הנתונים הקופתיים - זה עושה לה רק טוב. מה שכן, התעשייה האמריקאית שומרת על הגבולות שלה. לתפקידים של יהודים עם מראה של נעבעך, נולאן ליהק שחקנים יהודים כמו דיוויד קרומהולץ ובני ספאדי. לעומת זאת, אופנהיימר היה גבר יפה תואר וחביב על המין הנשי, אז לדמות שלו הוא ליהק את קיליאן מרפי האירי-נוצרי. ככה זה: בהוליווד, מאז ומעולם וגם היום, אם הגיבור היהודי יפיוף, קלושים הסיכויים שייתנו לשחקן יהודי בעצמו לגלם אותו. וכך, בקרוב נראה את בראדלי קופר הגוי מגלם ב"מאסטרו" יהודי חתיך אחר, לאונרד ברנשטיין.

ההצלחה של "ברבנהיימר" גם התניעה את המירוץ לאוסקר. "ברבי" לא בהכרח נחשב עד כה למתמודד משמעותי, אבל לאור הפופולריות שלו סביר להניח שיככב בטקס. "אופנהיימר" תמיד נתפס כמועמד חזק, וכעת עלה לדרגה של פייבוריט. בין המתחרים מולו אפשר יהיה למצוא לא מעט ביוגרפיות נוספות, למשל "מאסטרו" של בראדלי קופר שהזכרנו זה עתה, "פרסיליה" של סופיה קופולה על פרסיליה פרסלי ועוד. "רוצחי פרח הירח" של מרטין סקורסזה צפוי לקבל אינספור מועמדויות, ובוודאות נראה באירוע גם את "חיים שלמים", סרט הביכורים היפהפה של סלין סונג האמריקאית-קוריאנית, שיעלה בארץ עוד שבועיים. הרשימה עוד ארוכה, ודבר אחד בטוח: בניגוד לשנה שעברה שהיתה חלשה להחריד, כך ש"הכל בכל מקום בבת אחת" זכה כמעט בכל פרס מרכזי אפשרי, השנה נראה חלוקה שווה הרבה יותר בין סרטים שונים.

ונסיים, איך אפשר אחרת, בנימה פסימית. קל להתפתות להאמין שההצלחה של "ברבנהיימר" ו"ההילולה" מבשרת על תחייתו של הקולנוע. הלוואי שזה נכון, אבל לא בטוח שזה המצב.

קודם כל, היתה כאן סיטואציה בה כל הכוכבים הסתדרו בשמים. מתי בפעם הבאה נראה כזה ציוות של סרטים שהצליחו לתקשר עם הקהל כל כך טוב ונהנו מקמפיין כל כך מוצלח? הבעיה היא גם שהרף עלה לגבהים לא הגיוניים. אם בעבר הסתפקו בסרט גדול אחד, הציבור והתקשורת עלולים לצפות מעתה לעוד "ברבנהיימר" וקשה להאמין שמקרה כזה יחזור על עצמו, בקרוב או בכלל. שביתת התסריטאים והשחקנים בטח לא עוזרת, אבל גם בלעדיה העתיד היה מעורפל.

בינתיים, מותר להסתייג גם מן ההווה. באמריקה, ארבעה מכל חמישה צופים בקולנוע ראו את "ברבי" או את "אופנהיימר". אצלנו, יש להניח שהנתונים די זהים, רק שגם "ההילולה" נכלל במשוואה. כלומר - כולם רואים שלושה סרטים גדולים, כמעט אף אחד לא רואה את כל הסרטים האחרים.

"ברבי" ו"אופנהיימר" הם אמנם לא המשכונים ולא עיבודים מחודשים, אבל גם ממש לא אנדרדוגים שנלחמו נגד כל הסיכויים. שניהם נעשו בתקציבי ענק. האחד מבוסס על אחד המותגים המוכרים בתרבות הפופ והשני מגיע מבית היוצר של במאי שקנה את תהילתו בשוברי קופות המבוססים על קומיקס. מה הסיכוי לסרטים שאינם כאלה לעורר תהודה משמעותית בעתיד הקרוב? "חיים שלמים" הוא סרט מרגש יותר מ"ברבי" ומ"אופנהיימר" גם יחד. כמה כרטיסים הוא ימכור בעוד שבועיים?

בשוק המקומי, ההישגים של "ההילולה" המחישו תופעה שדיברנו עליה לא פעם: רק ישראל השנייה רואה סרטים ישראלים. מעבר לכך, רק הלהיטים של אבי נשר עוד מצליחים להפגין נוכחות בקופות. ישראל הראשונה נטשה מזמן את הקולנוע הישראלי, ודי בזה לו. היחיד שמערער על התזה הזו כרגע הוא "העיר הזאת", קומדיית ההיפ-הופ הבלשית שמתקרבת לשלושים אלף צופים. אך גם במקרה שלה, היא עשתה זאת במאמצי על שיווקיים וכנראה שיהיה מדובר בתופעה חד פעמית.

בקיצור: אולמות הקולנוע מלאים כרגע עד אפס מקום. זה מרענן, משמח, מרגש ובטח שזה עדיף על כלום, אבל זה לא בהכרח מעיד על משהו לגבי העתיד הקרוב או הרחוק. בוא נצא מנקודת הנחה שהקיץ הבא יהיה הרבה פחות טוב. בישראל זו תמיד עצה טובה.