לזכותו של כריסטופר נולאן רשומים לא מעט הישגים, ובהם גם המעמד שלו כבמאי מסחרי. קחו את "אופנהיימר", סרט באורך שלוש שעות על הפיזיקאי שהוביל את פיתוח פצצת האטום, שחלקו מצולם בצבע וחלקו בשחור לבן. ביקום אחר זה סרט שאפשר לתפוס באיזה פסטיבל קולנוע בוטיקי, שם הוא מושך צופים אמיצים שלא חוששים מהנושא הכבד או מהאורך המונומנטלי. ביקום שלנו הוא מופץ בשיא החופש הגדול ומאייש את מסכי ה-IMAX הענקיים של קומפלקסי הקולנוע ברחבי העולם.
את הקרדיט אפשר לזקוף בעיקר לזכות טרילוגיית "האביר האפל", אבל ההצלחה של "התחלה", "דנקרק" או "בין-כוכבים" עזרה לקבע את מעמדו של נולאן כבמאי-כוכב עם מעמד ייחודי משלו. מעמד שהופך כל סרט חדש שלו לאירוע קולנועי מדובר, שמאפשר לו לעבוד עם השחקנים והשחקניות הכי מבוקשים ולכתוב בלי לדאוג משיקולי טרנדיות וקהלי יעד - הרי השם שלו עוזר למכור כרטיסים לא פחות מהכוכבים שמעטרים את הפוסטר. אותו מעמד מיוחד עזר לו גם כשהחליט לפרק את שיתוף הפעולה ארוך השנים שלו עם אולפני האחים וורנר, אחרי היחס שקיבל מהם סרטו "טנט" בשלהי עידן הבידוד של מגפת הקורונה, ולעבור למתחרים מיוניברסל.
"אופנהיימר" הוא הצהרת כוח מובהקת. אלה לא רק בגלל שלוש השעות שהוא דורש מצופיו עוד לפני שהכנסנו פנימה חיפוש חנייה ותור לפופקורן, אלא גם כמות השחקנים והדמויות העצומה (ולרגעים מבלבלת) או העובדה שנולאן מסוגל לדרוש ולקבל הפצת IMAX לסרט שאמנם מצולם היטב, אבל אין בו סצנות אקשן או כוריאוגרפיית תנועה מורכבת. רוב הזמן מדובר בדרמה שמורכבת משיחות ודיונים בחדרים צפופים, עם מעט מאוד סצנות מהסוג שמצדיק מסכי ענק. היסטריית "ברביהיימר", שבה הוא לוקח חלק לצד סרטה של גרטה גרוויג על הבובה המפורסמת שיוצא במקביל אליו באותו סוף השבוע, היא רק סימפטום. יותר מאשר דו קרב, החיבור שיצר תאריך היציאה המשותף הפך למשחק ראווה שבו המנצח לא ממש משנה. הניצחון נרשם בעצם ההשתתפות, מעצם כך שסרט כמו "אופנהיימר" עומד בשורה אחת עם סרט קיץ מסחרי לכל דבר במקום להצטופף במשבצת ההפצה "האיכותית" שלקראת עונת הפרסים.
אז כאמור, "אופנהיימר" הוא סיפורו של ג'יי רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי, "כנופיות ברמינגהאם"), המוכר כאבי פצצת האטום. התסריט מבוסס על ביוגרפיה זוכת פוליצר שכתבו מרטין ג'יי שרווין וקאי בירד, שכותרתה "פרומיתאוס האמריקאי". ההשוואה הזו בין המדען לטיטאן המיתולוגי, שהעניק לבני האדם אש שנגנבה מהאלים, נכנסה אף היא לסרט. אופנהיימר חקר וכתב על מותם של כוכבים מרוחקים כשצבא ארצות הברית נכנס לחייו, עם הזדמנות היסטורית להפוך עבודה תיאורטית לרגע מפנה בהיסטוריה. מלחמת העולם השנייה בעיצומה וכל צבאות העולם מנסים להפוך את תורת היחסות של איינשטיין, ואת תחום פיזיקת הקוונטים שהתפתחה בעקבותיה, ליתרון צבאי חסר תקדים.
הפצצה, כך אופנהיימר משכנע את עצמו, תעצור לא רק את מלחמת העולם השנייה ואת השמדת היהודים באירופה, אלא גם את המלחמות העתידיות. על המשימה מפקח הגנרל לזלי גרוב (מאט דיימון) והצוות מורכב מטובי המדענים של התקופה, בהם אדוארד טלר (בני ספדי, "גוד טיים") שחוזר ומציע פיתוח קטלני אפילו יותר - פצצת מימן שתוכל להחריב ערים שלמות במכה אחת. ועדיין, זה לא סרט על תהליך הפיתוח של הנשק המאיים מכל, אלא פרופיל דמות שמעניק הקשר אישי להחלטות והצעדים שעשה אופנהיימר בפרויקט שהפך למפעל חייו. אנחנו מלווים את אותו מראשית דרכו המדעית כסטודנט חרדתי ומבוהל דרך מערכות היחסים הסבוכות עם הנשים בחייו ועד לחיים אחרי המלחמה והיחס שקיבל מהממסד.
העין של נולאן ממוקדת בגיבור שלו, גם כשהסיפור מסופר מזווית אחרת וגם במקומות שבהם זווית נוספת הייתה מתבקשת. זה בולט במיוחד כשהסרט עוסק באסון שהמיטו פצצות האטום על יפן, אסון שנחשף בפנינו רק דרך התחושות של אופנהיימר עצמו בנוגע אליו. זאת החלטה מנומקת וגם מובנת - מפתה לנסות להיכנס לראש של מי שאיפשר לאחד הרגעים המצמררים בתולדות האנושות להתרחש - ועדיין, גישת ה"יורים ובוכים" הזו מעט צורמת.
נראטיבית זהו אחד הסרטים הכי פשוטים וישירים של נולאן, וגם סגנונית הוא לא מתחכם פה יותר מדי. הסיפור נע בין רגעים רגשיים ודרמטיים מאוד אבל הטון תמיד מעט מרוחק רגשית, עם כמה רגעים נדירים שבהם הנטייה החרדתית של הגיבור הופכת לסוריאליזם. הדיאלוגים השנונים והבימוי הקצבי מאפשרים לנולאן לספר סיפור קוהרנטי, מעניין ולרגעים מותח על אף העובדה שהעלילה נפרשת על עשורים רבים ועמוסה בדמויות ואינטרסים סותרים. השעה הראשונה קופצת במהירות ממקום למקום ומשנה לשנה כדי לדחוס כמה שיותר מידע רלוונטי על הגיבור, אופיו והרקע שלו. רק כשמגיעים סוף סוף אל לוס אלמוס, העיר המדברית שהוקמה לצרכי המחקר הגרעיני, הסרט מרשה לעצמו להפסיק לרוץ. הרקע הזה מעניין וחשוב, אבל חלק מהדברים נשארים ברמה האנקדוטה ההיסטורית וכמעט מסיחים את הדעת מהסיפור המרכזי. זאת ועוד, בסרט יש קו עלילה נוסף, המצולם בשחור-לבן, בכיכובו של לואיס סטראוס (רוברט דאוני ג'וניור), שדרכו הצטלבה עם זו של אופנהיימר כששימש יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית. יש כאן נקודת מבט אחרת על הסיפור, ובפרט על הצורה שבה נתפס "אבי הפצצה" על ידי הממסד, אבל קו העלילה הזה כתוב ומבוים הרבה פחות טוב משאר הסרט, ובעיקר נמשך על פני יותר זמן מסך ממה שהוא באמת צריך.
עוד בעיה תסריטאית היא העובדה שנולאן עדיין לא מצטיין בכתיבת דמויות של נשים. הנשים הבולטות בסיפור הן האהובה הנשואה והמתוסבכת ג'ין (פלורנס פיו, "מידסומר"), ואשתו החוקית והמתוסבכת לא פחות, קיטי (אמילי בלאנט, "מקום שקט"). הראשונה עשויה להזכיר לכם דמויות מסרטים קודמים של הבמאי, השנייה מעט יותר מעניינת גם אם התסריט לא מקדיש לה הרבה מחשבה. ישנה גם חוקרת שמצטרפת לעבודה על הפצצה ומעט המשפטים שהיא זוכה להגיד מתייחסים להיותה אישה ולשובניזם של התקופה, כך שמדובר יותר בעלה תאנה פמיניסטית מאשר בדמות.
מזל שלסרט יש ביד מישהו שעוזר לו להתגבר על כל מגרעה - השחקן הראשי קיליאן מרפי. עצמות הלחיים הבולטות והשקעים מתחת לעיניים גורמים לפנים של מרפי להראות כמו גולגולת, מה שמחזק את תדמית מלאך המוות שלו, אבל המשחק של מרפי מלא חיים ועניין. הוא יוצר דמות שנעה בין שובבות נערית לחרדה משתקת, בין כריזמה ממגנטת לכישורים חברתיים לקויים. כמובן שיש כאן לא מעט שחקני משנה שנותנים פייט הגון ומהנה, אבל אף אחד לא באמת מצליח לגנוב את ההצגה לאיש ששמו כשם הסרט, עד כדי כך שקשה לדמיין את "אופנהיימר" עם כל שחקן אחר בתפקיד הראשי.